למה לנו קסם עכשיו?
אני מבולבלת. מצד אחד, לא כל כך נדיר לשמוע מסביב אנשים שמספרים על חוויות מהמימד הרוחני של המציאות: החל מאמונה בסוג כזה או אחר של אלוהים, דרך התנסות בטלפתיה, באירועים המציינים סינכרוניות מופלאה; אנשים בודקים בכוכבים, שוקלים אפשרויות של "חסימות נפשיות" מגלגולים קודמים ונועצים בפרקטיקות ספיריטואליות שונות ומגוונות. בכל הנוגע לחיינו, אנו מסכימים באופן מפורש יותר או מפורש פחות, שהעולם הוא יותר ממקבץ נתונים יבשים גרידא. מצד שני, להביא בחשבון שלחרגול שנכנס אלינו הביתה יש נשמה, רצון חופשי וסקרנות, נשמע לאוזנינו מוזר למדי; לדמיין שלאבן יש נשמה, זה כבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת. לפגוש מציאות נפשית במסגרת העולם שאינו אנושי, אינה אפשרות שאנחנו פתוחים אליה באורח אינסטינקטיבי. להניח שהאדמה חשה, מרגישה, שמחה, או סובלת, זה כבר נחשב "אנתרופומורפיזם", "האנשה", הענקת צורה (morphe) אנושית (anthropos) לדברים. אני מבולבלת, ואני מנסה להבין. האם ייתכן שהממד הרוחני שאנו מתירים לָמציאות תחום לְעולם האדם בלבד? האם הספיריטואליזם שלנו הוא אנתרופוצנטרי באופן מובהק? האם הרוחות והאלים והמלאכים מגויסים לטובת מין אחד בלבד, האדם?
"האנשה", מספרים לנו בוויקיפדיה, פירושה ש"מופעים רבים בעולם הטבע, ובפרט בעולם החי, מפורשים באופן אינטואיטיבי כמעידים על תכונות אנושיות של נושאיהם." דוגמא לכך ניתן למצוא במחשבה ש"כלבים החושפים את שיניהם למעשה מחייכים, או חתולים המתאבלים על בעליהם שמתו." כלומר, אם אנחנו מרגישים שחתולים עצובים, או שכלבים מחייכים, זוהי אשליה. אשליה ילדותית, כנראה תכונה אנושית שכזו, לראות בכל דבר את עצמך. האתוס התרבותי שבו אנחנו חיים ושממנו אנחנו יונקים את הנחות היסוד שלנו אודות החיים והעולם, משכנע אותנו שוב ושוב שמה שאנחנו חשים, ומרגישים, שייך לנו ולנו בלבד. השתכנענו שעלינו להסתפק בעובדות ונתונים בלבד. כל מה שקשור למשמעות, לרגשות, למציאות נפשית – הוא תוצר של העולם האנושי, ותחום לגבולות האנושי.
אולם, האם נוכל לתאר לעצמנו, שהרגשות שאנחנו חשים מספרים לנו אמת עמוקה על התופעה שאותה אנחנו פוגשים? אם נוכל לתאר לעצמנו, שהרגשות שלנו מתכתבים עם העולם? "מדוע שלא נדמיין שיש הלימה בין השמחה שאנחנו חשים כשאנו פוגשים דולפין, ומה שחש הדולפין?" שואל הפסיכולוג ג'יימס הילמן בשיחה שנסובה על נוכחות בעלי חיים בחיינו. "כשאתה שומע את הלווייתנים נושפים, או כשאתה רואה אותם מזנקים ומסתובבים בתנועה איטית, זה מכה בך בלב, אתה חש ביופי, בעצב, בפליאה. מדוע שאלה לא יהיו קשורים למה שהלוויתנים חשים לגבי עצמם? למשל, שהם הולכים ונעלמים; הסביבה שלהם היום רועשת, הם לא מתקשרים כפי שנהגו לתקשר בעבר; והם גם לא מוערכים. מי יודע מה באמת קורה בנשמתו של הלוויתן? אבל מדוע שלא נקרא זאת דרך הרגשות שלנו? אתה רואה את הנשרים, ואתה חש סוג מסוים של יראה ופחד – אינך חש חמימות בלבך, אלא... כבוד. אתה חש תדהמה מדרכם לעוף גבוה בשמיים, וכבוד." תארו לעצמכם, שהנשר אינו סמל לאצילות ויראה; שהוא אצילות ויראה כשלעצמם.
חשבו על הדיסוננס העצום שאנחנו חווים בין ההתנסויות שלנו והחוויות שלנו בעולם, לבין הסקת המסקנות המושלת בכיפה; אנחנו נדרשים השכם וערב לפרש את העולם רחוק כל כך מהאינטואיציות העמוקות ביותר שלנו. הלכנו וצמצמנו את גבולות המציאות הנפשית אל תחומינו שלנו בלבד. נפש העולם שהיתה פעם בחוץ, הלכה ונכנסה פנימה, לתוכנו, והיום אנחנו בעליה הבלעדיים. אנחנו שומרים עליה, מטפחים אותה, היא בתוכנו - אנחנו כבר לא בתוכה. התבססות ההומניזם, שאנו כה מעריכים על שום הערכים היפים שהביא עמו, היתה התבססות שלטונו של האדם כסוכן הבלעדי של סובייקטיביות.
ואף שהתנועות הספיריטואליות במאה ה-20 הלכו ופרחו, ואף שהאנרגיה הרוחנית שדוכאה עם המודרנה היתה מוכרחה למצוא לה ערוצים לנתב עצמה, והפציעה אצלנו בתרבות המערב בפכפוך תת קרקעי עם תורות המזרח שהגיעו אלינו ממש כשהיינו זקוקים להן, עדיין, האתוס המדעי המנשל את העולם מהסובייקטיביות שלו מושל בכיפה; בכיפת התיאוריות המדעיות שלנו, ובכיפת הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו. אחרת קשה להסביר מדוע תיאוריית האבולוציה של אימנישי קינג'י (Imanishi Kinji) ביולוג יפני פורץ דרך מהחצי הראשון של המאה ה-20, ומי שנחשב היום לאבי חקר הפרימאטים, נתקלה במשך עשורים רבים בקשיים רבים וספגה סירובים מתמשכים לפרסום. קינג'י סבר שלתהליך האבולוציה יש יסוד אוטונומי שמביא אותה להתפתח בדרכה, שכל מין מחפש את דרכו להתבטא ולהתפתח במקום שבו הוא חי, בתוך מערכת היחסים הייחודית של הסביבה שבה הוא חי, ושכל מין הוא סובייקט של פעולה שאינה אקראית.
גם מחקרו המורפולוגי פורץ הדרך של הביולוג השוויצרי אדולף פורטמן (Portmann) על צורת החיה, התקבל במזג צונן בקהילה המדעית (ומעניין לציין שהשפעתו הרבה נרשמה בקרב פילוסופים כמרלו פונטי, חנה ארנדט וקרל יאספרס); פורטמן היה סבור שעושר הצורות והצבעים שאין לו שיעור בטבע – אינו מאפשר לצמצם את עקרון התפתחות החיים לחוק השימור העצמי בלבד. הוא הרגיש שיש פה דבר מה נוסף, שחורג מעבר להישרדות, ולתועלת – שעולם החי רוצה להופיע. כלומר, שיש עקרון נוסף שדוחף את החיים להתפתח – הצורך להיראות בשדה של הנגלה לעין. להתגלות. להציג את עצמם! תארו לעצמכם כמה קשה לנו לקבל הנחת יסוד שכזו – שהחיים רוצים להופיע. שהעץ, או החיפושית, מגלמים צורך אסתטי של היקום - להיראות!
התאוריות האלה הן לא רק "תיאוריות בביולוגיה" שאינן קשורות לחיינו. הרי מהות הביולוגיה היא לחשוב (logos) על החיים (bio), לספר לנו על העולם, על תופעת החיים, על מהות החיים, וגם על עצמנו, על טבענו, בתור חלק מתופעת החיים. נשאלת השאלה מדוע הרבה יותר קל לנו, או טבעי לנו, לקבל שהעיקרון שעומד מאחורי התפתחות החיים הוא עיקרון המבוסס על תהליך עיוור ואקראי? מדוע ריצ'ארד דוקינס, נציגו המובהק של הנאו-דארוויניזם במאה ה-20 הצליח להשתחל אל רשימת רבי המכר של ספרי המדע הפופולרי, ולשכנע אותנו בצחות לשונו כי העולם הוא מכונה עיוורת ("השען העיוור") שחוקי המשחק השולטים בה הם שימור עצמי ואנוכיות לשמה? ("הגן האנוכי").
למטאפורת העולם כמכונה שהלכה והתגבשה עם המדע המודרני היתה השפעה עצומה על הדמיון שלנו, ובעיקר על האופן שבו אנחנו מדמיינים את יחסינו עם העולם. בתמונת העולם שהלכה והתנסחה במאה ה-17 נהייה פחות ופחות מקום להתנסות האנושית המלאה, על חושיה וחושניותה. העולם הפך למערכת מתמטית עצומה, שעליה לעבור הפשטה (מתמטית) כדי להתאים לתיאור המופשט שלה, כמה שזה נשמע מוזר. ממשותן של החוויות המרכיבות את ההתנסות היומיומית שלנו הועמדה בסימן שאלה. איכויות התופעות איבדו מערכן כמספרות לנו אינפורמציה אמיתית אודות המציאות. כעת טעמו של היין, מסתבר, אינו קשור עוד ליין כי אם ללשוננו, והירח שבשמיים אינו אלא אידיאה שאנחנו מפברקים בדמיוננו את המשכיות קיומה גם כשאיננו רואים אותה. האדם הפך לצופה חיצוני על עולם שאינו ניתן באמת לתפיסה ישירה, בלתי אמצעית, אלא אך ורק, ותמיד, מבעד לקטגוריות השכל שעומדות בינו לבין הממשות. אנחנו רק חושבים שמושאי ראייתנו נושאים איכויות "אמיתיות", כשבעצם הן פרי התודעה שלנו. כתוצאה מכך, "הטבע מקבל קרדיט בעוד שלמעשה אנחנו אלה שאמורים לקבלו; הוורד מקבל קרדיט על ריחו, הזמיר על שירתו והשמש על קרינתה" כתב באירוניה צובטת-לב הפילוסוף והמתמטיקאי אלפרד וויטהד, בהתייחסו לפירותיה של הפילוסופיה המדעית בשלהי המאה ה-17: "הטבע הוא עניין טפל, חסר קול, חסר ריח, ללא צבע; רק מירוץ אינסופי של חומר חסר משמעות."
איזו תהום כואבת ופוצעת נפערה ביננו לבין העולם! חשבו על חשדנות העיניים הזו, על הקרע העמוק: אתם מתבוננים במחזה הפלאי, המפואר והיפיפה של הירח, אתם לא בטוחים אפילו שאתם זקוקים להסברים אודותיו, רק לראותו, להתעכב על יופיו, על עצם הופעתו כאן, במידתו המדויקת ביותר שיכולה להיות, ההופכת אותו למנורת הלילה המושלמת, הנוגה, על יופיו המסתורי. הוא מעורר בנו רגשות ומחשבות אבל מסתבר שכל מה שמתעורר בלבנו, או בתודעתנו, שייך לנו ולנו בלבד, ולא לירח. הירח, מצדו, לא מבקש לומר לנו דבר, הוא אילם. חומר ותו לא, חומר אינרטי, ואין במופעו החושי דבר שיכול לספר לנו אודותיו, מאומה. אין משמעות לצורתו, ולא לחומריותו ולא לצבעיו, ומה שמתעורר בנפשנו למראהו, אין לו דבר עם הירח עצמו. השתכנענו שאפשר לנסח תיאוריות על העולם בלי להיות חלק מהעולם. חישבו על הנחות היסוד שמפכפכות מתחת לפני השטח של הפרופגנדה הזו, הנחות יסוד שמזינות את תאוריות ההכרה שלנו ומתוות את הדרך שלנו לפנות אל העולם. וזו, למצער, דרכה של פרופגנדה, בסוף אנחנו מאמינים; לאט לאט נאטמים חושינו, אזנינו נסגרות, עיננו אינן רואות עוד, לבנו נחתם, אנחנו מתקהים, ויותר ויותר שוכחים שהעולם הוא מקום חי. שהעולם מדבר מבעד לשפת התופעות, בשפת הצבעים, המרקמים, והאיכויות - כך הוא מספר לנו על עצמו, על נשמתו.
תמונת העולם המכניסטית מתכחשת לגמרי למעורבותנו בעולם, ולחוויה החושית שלנו. והלא אנחנו יצורים חשים, לפני הכל. הרי כך למדנו במשך עידנים לקרוא את העולם, הקשבנו לו, התבוננו, הטינו אוזן למה שמספרות לנו התופעות, לנו ולכל היצורים האחרים. החוויה המהותית ביותר ששזרה אותנו בתוך מערכת יחסים עם העולם, לתוך שיחה עם העולם - הקרקע שלה הלכה והתפוגגה מתחת לרגלינו.
האם זו אותה "הסרת הקסם" מן העולם שאליה התכוון הסוציולוג מקס וובר בהרצאתו במינכן בשנת 1917? האם לכך התכוון ב"גורל תקופתנו", המאופיין ב"רציונליזציה ואינטלקטואליזציה?" הביטוי "הסרת הקסם" מן העולם עורר בי תמיד אי נחת קל, שכן "קסמים" הם מאורעות שמעל לטבע, הם חורגים מעל להתנסות הפרוזאית שלנו, הם מה שיוצא דופן, ויוצא מגדר הרגיל. האם זה מה שנלקח מן העולם? מופעי זיקוקין יוצאי דופן, מרשימים ועוצרי נשימה?
אני מוצאת מעט יותר נחת כשאני הולכת לבדוק את שורש המילה. תמיד אפשר לסמוך על המילים, הן מספרות לנו נאמנה את הסיפורים. ניסוחו של ובר בגרמנית die Entzauberung der Welt ניתן לתרגום מילולית כ- de- magic- ing, ו – magh, שורש המילה magic, הוא בשפה הפרוטו-הודו-ארופית – "מה שיש בו כוח, "מה שיכול", או "להיות מסוגל" (to be able). דעתי כבר מתחילה לשקוט, כי אני מבינה שאנחנו יודעים בלבנו מה הוסר מן העולם – כוחו שלו. בניכוס הסובייקטיביות לגבולות עצמנו, השתכנענו שרק אנחנו "מסוגלים", שכוח החיות בידינו בלבד. אולם התרגום הידוע לניסוחו של ובר לאנגלית מעשיר עוד יותר את הבנתינו, שכן the disenchantment of the world, מספר לנו על רובד נוסף של מה שהוסר, ונלקח: enchantment, עוד הרבה לפני שהוא כישוף, וקסם, וקסום, הוא, מה ששר! en- cantare, להיות בתוך השיר, בתוך השירה, פשוט...לשיר! עכשיו דברים מתחילים להתבהר, מה שנלקח מהעולם הוא לא קסמו, כי אם קולו.
תארו לכם, שכשהעולם חי, ופועם, הוא שרוי בתוך שירה. הוא לא רק מדבר. הוא שר! אין זה קסם, אף לא מופע זיקוקין גרנדיוזי, או שום דבר שחורג מהרגיל, העולם שר בכל מופע ומופע, בכל רגע ורגע, זה סיפור החיים עלי אדמות. אבל איך אפשר לדמיין חומר מת, אינרטי, חסר משמעות, חסר תכלית, חסר כל מציאות נפשית – ששר? ואיך אפשר לדמיין שבעל חיים אוטומט ונטול נשמה כחרגול – מדבר ושר?
בקבוצת פורום הדבוראים שבה אני חברה, המונה מעריצי דבורים מושבעים, ותיקים וטירונים מכל הגילאים ומכל קשת האפיסטמולוגיה הדבוראית, החברים שמשתפים סממנים המורים על מזג נפשי לדבורה או לכוורת, בדרך כלל מוסיפים נימה קלה של התנצלות, או הסתייגות, או הומור עצמי, שמא ילקו, חלילה, ב"אנתרופומורפיזם". והרי הם עובדים מקרוב עם דבורים, הם פוגשים בהן יומיום, הם יודעים שכוורת אחת שונה במזגה מאחרת. הם יודעים שכוורת שפותחים אותה לעיתים יותר מדי תכופות נעשית עצבנית, הם יודעים שהדבורים משיבות אהבה על טיפול מסור ואוהב. הם חשים בכל לבם שמושבת דבורים היא ישות חיה, שהיא מדברת, ושרה. ובכל זאת, הסייגים הקלים, או הספקות המרחפים בחסות שלטון ההומניזם מקשים עלינו להאמין למראה עיננו, לתחושת לבנו.
והלא אנחנו יודעים שהעולם חי. חלמנו אותו חי כשהיינו ילדים. שמענו את המים מדברים, וכל עלה על העץ היה שונה מהאחר, במראהו, וגם באופיו. חלמנו את העולם כשדה של מציאות נפשית ללא גבול וללא שיעור. גם היום, שרידי אותה מציאות נפשית מופיעים בשפתנו. אנחנו יודעים שהצמח הזה אוהב את השמש. והצמח ההוא מחפש את האור. ואנחנו אומרים שהאבן הזאת משכה את תשומת לבנו. כיצד היתה עושה זאת אלמלא היתה חיה? אבל אנחנו נבוכים, מגמגמים, מתרצים.
מה שכואב במיוחד, היא העובדה שאנחנו מתקשים להאמין שאנחנו שומעים את קולו של העולם. אנחנו לא מרגישים שיש לנו זכות לדבר עם העולם, או שיש לנו זכות להיות חלק מהשיחה הגדולה המתנהלת פה. אנחנו לא רואים את עצמנו חלק מרשת ההדדיות, חלק מיחסי הגומלין המתקיימים בין כל דבר ודבר. ואולי, לא את הקסם יש להשיב לעולם, כי אם את הזכות לקסם. את עצם הזכות לחוש בקסמו של העולם, כלומר להיות מוכנים לשמוע את קולו, את שירתו.
רובין וול קימרר (Kimmerer), בוטניקאית משבט הפוטווטומי (Potawatomi) המקדישה את חייה למיזוג גוף הידע המערבי עם זה הילידי, מספרת על החוויה המשונה שהיתה לה, לחוש עצמה כבת אנוש מחוץ לרשת ההדדיות של החיים, כאשר החלה ללמוד בוטניקה בקולג': "למדתי הכל על הפיזיולוגיה והאנטומיה של הצמח, על חלוקות של בתי גידול ועל הביולוגיה של התא. בחנו בקפידה את יחסי הגומלין של הצמח עם חרקים, עם פטריות ועם חיי הבר. אבל למיטב זיכרוני לא נאמר מעולם דבר על בני אדם [...] את בני האדם הקפידו להרחיק מהסיפור, אינני יודעת אם במקרה או בכוונה תחילה. קיבלתי את הרושם שמעמדו המכובד של המדע איכשהו ייפגע אם ייכללו בו היחסים עם בני האדם." רובין החלה לחקור טחבים, והשאלה שהיא הרשתה לעצמה לשאול, ואולי פשוט הרגישה שיש לה הזכות לשאול, היתה "איזו מתנה מעניקים הטחבים לבני האדם"? ולא, היא לא שאלה זאת מתוך הנחת יסוד שהכל נברא למען האדם, כפי שאנו עלולים בטעותנו ההומניסטית, או הפוסט-הומניסטית, לחשוב במבוכה, אלא פשוט משום שכל דבר ודבר, כל צמח וכל חיה - הם הוויה חיה שמעניקה את מתנתה הייחודית לרשת ההדדיות של החיים. האדם אינו יוצא מכלל זה, מכלל הרשת הזאת. לכל אחד המתנה שלו, והאחריות שלו לקהילת החיים הרחבה. לעין בוטניקאית כשל קימרר, אין בהיר מכך: "כשאני חוקרת קהילות אקולוגיות אני נוכחת בהדדיות הזאת כל הזמן. גם למרווה יש חובות משלה, למשוך את המים אל העלים עבור הארנבונים, להעניק מחסה לאפרוח השליו. האחריות המוטלת עליה נוגעת גם לבני האדם. המרווה עוזרת לנו לטהר את דעתנו ממחשבות רעות ולשאת אל על את מחשבותינו הטובות."
אז איך משיבים לעצמנו את הזכות לקחת חלק בקהילת החיים? את הזכות לשמוע את קולו של העולם? להשתתף בשיחה המפעימה המתנהלת בין כל מופעי החיים? איך מדמיינים שאנחנו חולקים נשמה משותפת עם נשמת העולם? הנה היא התשובה, בגוף השאלה: מדמיינים זאת. לא כבדיון, אלא כממשות.
שלטון ההכרה ההומניסטי סיפר לנו שהדמיון הוא שלנו בלבד, ולכן מה שהדמיון חש, רואה, מרגיש, כלומר - מדמיין, יהיה תמיד קונסטרוקט של משמעות שאנו משליכים על העולם. כל דמיון, כל מציאות נפשית, כל משמעות – סיפרו לנו, הם פירות אנושיים, אנחנו אלה הממציאים אותם. אבל יש גם דמיון אחר; דמיון שאינו ממציא משמעות, אלא תופס אותה. דמיון שאינו כלוא בתוך עצמו, אלא מתווך לנו בפעפוע מתמשך את העולם. זהו דמיון שמעניק לנו את העולם. אפשר לקרוא לו דמיון קוסמולוגי, או דמיון אלכימאי, כזה שמעוגן אונטולוגית בעולם, ואולי אף בעולמות, בכל ספירות ההוויה של הקוסמוס, החל מהמופשט ביותר ועד לחומרי ביותר, דמיון החולק חיים משותפים עם העולם, כלומר עם המציאות הנפשית של העולם. זו אולי המשימה הגדולה העומדת בפתחינו, סבורים פסיכולוגים אמיצים כג'יימס הילמן ואקו-פילוסופים עכשוויים. אלו מבינים לעומק את היקף הנזק שהסב נישול העולם מנשמתו - לא רק לעולם עצמו, אלא גם לחיי הנפש שלנו – ומבקשים להשיב לעולם את נשמתו, את קולו. שיקום הדמיון הקוסמולוגי שלנו עשוי לסייע לנו לפרוץ את גבולות בית הכלא שבראנו במו ידינו: הנפש יוצאת מגבולותיה הצרים שבתוכנו, והנה אנחנו לפתע בתוכה. הדמיון האלכימאי מציע לנו לראות את החיים כאן כמרחב משותף לנו ולעולם, מרחב של חוויה אימפרסונלית, שכולנו חיים בו וכולנו מושפעים ממנו גם יחד. זהו מימד שמתנסה בעולם מבעד לנשמה משותפת: כל מה שאנחנו מרגישים, וחשים בו, יש לו מימד ארכיטיפי, שקיים במציאות. אנחנו חיים מבעד לכוחות ארכיטיפיים, והם חיים מבעדנו. זה מה שהבינו האלכימאים במעבדה האלכימית שלהם: כל מה שאתה בא עמו במגע – משפיע עליך ועל החומר באותה מידה. אין דבר כזה "חוקר חיצוני", כי אי אפשר להיות חיצוני לעולם, כל שיג ושיח משפיע הדדית על כל הדוברים. אנחנו עשויים אותם מינרלים ויסודות שמהם עשויים הכוכבים והגלקסיות; למתכות הכסף, הזהב והעופרת יש את החיים שלהן, את האופי שלהן, ואת הדרך שלהן לנוע בעולם, לחפש את עצמן, לגשש אחר דרכן למימוש עצמי, באופן דומה לזה שלנו. כשאנחנו באים איתן במגע, לומדים אותן ועובדים איתן באינטימיות, אותם כוחות שפועלים בתנועת חייהן, פועלים גם בתנועת חיינו. אנחנו מסייעים להן לממש את עצמן בדרך הטובה ביותר, כלומר להגשים את האיכויות העמוקות שלהן, ולעורר אותן אל משמעותן. בדרך זו, אנחנו מתעוררים בד בבד גם אל משמעותינו שלנו. המסע הוא לא רק אישי, ובטח ובטח שהוא לא רק אנושי. הוא תמיד מסע משותף, של חיי האדם עם חיי העולם.
השבת הזכות לשמוע את קולו של העולם, היא גם השבת הזכות לקחת חלק ברשת ההדדיות של חיי העולם, כלומר השבת הזכות לשוב אל קהילת העולם. במעמקי המעמקים, זוהי גם השבת הזכות להיכנס למערכת יחסים הדדית עם העולם, הזכות לא רק להקשיב לקולו של העולם, אלא גם להעניק לעולם ממתנותינו, כמכירי תודה על נדיבותו האינסופית, ואולי לא פחות חשוב - להסכים לקבל בחזרה מאהבתו הנדיבה.
רובין וול קימרר, סיפורי טחבים, תולדות הטחבים בטבע ובתרבות, מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, סדרת אנימה מונדי, בבל, 2024
Whitehead A. N. Science and the Modern World (1925) מתורגם ומצוטט בתוך: אביהו זכאי, הסרת הקסם מהעולם, רסלינג, 2018
James Hillman, "Animal Presence", in: Jonathan White, Talking on the Water, Conversations about Nature & Creativity, Trinity University Press, 2016, p.129
C.G. Jung," The Modern Spiritual Problem", in: Modern Man in Search of a Soul (1933), Translated by W.S. Dell and Cary F. Baynes, Harcourt Inc.
Imanishi Kinji, Comment la nature fait science, Entretiens, souvenirs et intuitions, traduit du japonais par Augustin Berque, Edition Wildprojects, 2022.
Adolf Portmann, La forme animale (1948) trad. George Remy, Éditions
הטבע הארצישראלי אינו קיים עוד. כשני שליש ממיני היונקים ושליש ממיני העופות נמצאים בסכנת הכחדה. במקביל, נעלמו מהלקסיקון העברי המדובר שמותיהם של המינים. מעטים מאיתנו יודעים לקרוא בשם לצמח או ציפור שבהם ניתקל – בעיר או מחוצה לה. מה קדם למה?
כל ניסיון הבנה של מהות הקשר בין אדם לטכנולוגיה ראוי שישקיף אל המקור, שיתחקה אחר המסורות, המיתוסים והיצירות התרבותיות השונות המתארות את הרגע בו האדם החל לעשות שימוש בכלים והסיט את מהלך ההיסטוריה לטובתו.
הקשר בין מטאפיזיקה לאמנות, ובין העולמות המנטליים שלנו להופעת הקסם בעולם, קרוב הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב.
עטיפת הבוהַק הצליחה לבקוע, להזהיר הבוקר שמיים. שרקרקים ניקדו אוזניים במוזיקת מלמול אוורירית.
ההיזכרות בחוסר הקונקרטיות של העולם, באופן שבו המציאות מתגלמת קודם כל כתופעה אניגמטית תודעתית שלא ברור מה טיבה, עשויה להחזיר לנו את הקסם האבוד. שינוי תפיסתי כזה יכול לגרום לחומר להראות כמו גל, להפוך מחשבה לענן, להרחיב את הגוף עד לרקיע ואז בהינד עפעף לכווץ אותו לגודל של גרגר שומשום.
הניסיון לחקור את השפה האנושית נדמה לי לעתים כמו הניסיון להתבונן בעיניי־שלי ללא תיווך של מראה. אנחנו משתמשים בשפה הן כדי לחשוב והן כדי לתאר את המחשבות. מה אנחנו באמת יודעים כשאנחנו יודעים שפה?
אגביות זו אינה מקרית, והיא מבקשת ללמד אותנו משהו על מהותו של הקסם: הוא מתעורר על פי רוב לא במרכז שדה הראייה או ההכרה שלנו, אלא דווקא בשוליהם. הרי מהותו של הקסם טמונה בכך שהוא אינו מצוי בתחום הידוע, הניתן להבנה רציונלית, אלא בתחום של מה שאיננו מבינים עד הסוף. בהתאם, אם נביט אל הקסם ישירות - בניסיון להבין אותו ולהסביר אותו - הוא יחמוק מיד.
הכרתי פעם אדם שטען שבשעת לילה כל הצורות המוצקות של היקום הוחלפו בממלאי מקום זולים: עצים מבריסטול, בתים שנבנו מקצף צבוע, מרחבים שלמים שהורכבו מסיכות לשיער. הבשר שלו עצמו, אמר, היה עכשיו פשוט ערימה של דבק.