דימוי: רות קדם
דברים מסעירים קורים במרחב שבין אמנות וטכנולוגיה. אחרי ההדים של GPT-3, מודל השפה ומחולל הטקסט מעורר ההתפעלות של OpenAI, אותה חברה השיקה השנה את Dall-E 2, כלי ליצירת דימויים עשירים על בסיס הנחיות טקסטואליות. בכך, התנסות ביצירה גנרטיבית הפכה לנגישה מאי פעם.
כמו כל התקדמות בתחום הבינה המלאכותית, גם הנגשת היצירה הממוחשבת להמונים העלתה שאלות על עתיד העבודה, ובמקרה הזה - על עתיד המקצועות היצירתיים בעידן המכונה, בפרט אלו שיוצרים דיגיטלית. מי צריך את יצרן הדימויים האנושי, כשאפשר להזמין כל איור מDall-E או דומיו בלחיצת כפתור? אם כלכלת-החלטורות (gig economy) בישרה עבור היוצרים הדיגיטליים שרובם נמצאים ב״מירוץ לתחתית״, הרי שמול אוטומציה מוחלטת - מתבהר לכאורה חוסר הערך שלהם במלואו, התחתית הגיעה.
בו זמנית, מסתמנת - באיזורים מסויימים של האינטרנט - מגמה כמעט הפוכה. מאז המצאתו ב-2014 וביתר שאת בשנתיים האחרונות, טרנד הNFT מבקש להפוך את היוצרות - להשיב את הערך האבוד אל היצירה הדיגיטלית, ובהרבה מהמקרים לעשות זאת בסיוע יכולת הגנרציה.
במובן מסוים, אפשר לחשוב על אמנות גנרטיבית וNFT כשתי חזיתות שונות של יצירה דיגיטלית בת זמננו, שהחלו להתמזג: האוטומציה בשירות היוצר, מעל התשתית התנודתית של שוק הקריפטו. אבל האם המיזוג מוצלח? האם הוא הכרחי? ומה הוא עושה ליצירה עצמה?
אמנות גנרטיבית היא אמנות שנוצרת, בסופו של תהליך, על ידי מכונה. בשנות ה60-70 - אלו היו מכונות ציור מבוססות חוקים, שבתחילת הדרך פותחו על ידי מדעני מחשב. גאורג ניס (Georg Nees) הגרמני נחשב לאבי התחום, אשר כונה בתקופתו גרפיקה גנרטיבית. לאורך השנים, אמנים תפסו שליטה על הכלים הטכנולוגיים, ובעשור האחרון - עם זינוק בהתפתחויות בשדה הבינה המלאכותית - השדה התמלא בפרויקטים שבמוקדם יצירת דימויים חדשים על בסיס דאטה סט מוקדם של אלפי ועשרות אלפי דוגמאות, תוך מניפולציה של פרמטרים שהמערכת מחלצת מהדאטה, על מנת להשיג את התוצאה הרצויה.
בשנת 2018 התחום התפוצץ, כשפרויקטים גנרטיביים רבים התחילו להופיע במוזיאונים וגלריות. באותה השנה עבודה מבוססת למידת מכונה - Edmond de Belamy - נמכרה בבית מכירות פומביות בסכום חסר תקדים, כ430 אלף דולר. אם העבודה הזאת עוד דרשה מהיוצרים (קולקטיב צרפתי בשם Obvious) לאמן מודל משלהם על דאטה שאספו - הרי שעם כניסתו של Dall-E 2 - הקפיצה היישר לשלב הגנרציה והאוצרות הפכה לזמינה מאי פעם.
בשנים האחרונות, אמנים גנרטיביים בולטים (שObvious ביניהם) שלפני שנים אחדות התעסקו בהוצאת פרויקטים בקנה מידה גדול אל המרחב הפיזי (בין אם דרך הדפסה ומסגור או הקרנה במרחבי תצוגה מוזיאליים), החלו - במהלך די מתבקש, וכנראה בעידוד סגרי הקורונה - ליצור פרויקטי NFT. אמנים גנרטיביים אחרים בנו את שמם דרך פרויקטי NFT משגשגים. הדוגמה המובהקת היא סדרת FIDENZA הצבעונית והגיאומטרית של טיילר הובס (Tyler Hobbs), שנמכרה בסכום שווה ערך ל400 אלף דולר כשהוא השיק אותה, והגיעה בשוק המשני לשווי כולל של מעל למאה מיליון דולר.
במידה רבה, החיבור בין שני התחומים קיים מהNFT הראשון. נגדיר NFT במשפט - האפשרות לקשר אובייקט דיגיטלי (קובץ תמונה, וידיאו, אודיו, קישור לכתובת כלשהי בשרת אחסון, מה שתרצו) למזהה על הבלוקצ׳יין של מטבע קריפטוגרפי כלשהו, בצורה שמאפשרת להחזיק בעלות מוכחת על האובייקט ולסחור במזהה הבעלות הזה (לא באובייקט עצמו). ראשי התיבות באנגלית הם Non Fungible Token, התרגום הרשמי לעברית: אסימון חסר תחליף.
הגרסה המוקדמת ביותר של אסימון שכזה נוצרה ב2014: מזהה בבלוקצ׳יין של מטבע בשם Namecoin שקושר לקובץ וידיאו, אנימציה ממוחשבת. היוצרים - קווין מקקוי ואניל דאש - השיקו את הרעיון הכללי ואיתו את העבודה הספציפית במסגרת כנס אמנות וטכנולוגיה, וקראו לו בהתחלה ״monetized graphics״, בתרגום חופשי - גרפיקה שעושים ממנה כסף. הם ניסו להציע מודל מבוסס-בלוקצ׳יין שיאפשר לאמנים דיגיטליים להתמודד עם בעיית זכויות היוצרים באינטרנט ולסייע להם לקבל הכנסה. אחת הבעיות המוצהרות שאיתה הם התחילו את הפרזנטציה היא ש״רוב האמנות הדיגיטלית נחשבת חסרת-ערך״.
עבודת האנימציה שסחרו בבעלות עליה הייתה גנרטיבית, במובן שהיא נוצרה על ידי קוד, שלא כמו באנימציה מסורתית בה היוצר בונה כל אחד מהפריימים ומייצר מעבר מתוזמן ביניהם. לעבודה קוראים Quantum ורואים בה מתומן זוהר על רקע שחור שמשנה צבעים ומצבים.
מים רבים זרמו בנהרות ו-NFT הפך מהוכחת-יכולת לטרנד בוער. ב2021 היצירה הועמדה למכירה דרך בית המכירות הפומביות סות׳ביז. לשם כך ראיינו את מקקוי, היוצר, לסרטון מלוטש - במעמד ואנרגיה שונים מאוד מאלו שהיו בהשקת הרעיון הראשונה. ממש כמו ההבדל בין יזם מגומגם בדמו הראשון שלו מול משקיעים, לבין יזם שעומד להנפיק את החברה בנאסדק. מקקוי מתאר את האנימציה לא רק כעבודה גנרטיבית, אלא גם עבודה שממשיכה את המסורת הפרוצדורלית ושל האופ-ארט (Op-Art), ומציין שורת אמנים שהוא רואה את עצמו כממשיך שלהם: סול לויט, ויקטור וסרלי, ברידג׳יט ריילי. הסרטון הזה כנראה עשה את עבודתו נאמנה, כי הבעלות על המתומן מחליף הצבעים נמכרה בשווי של 1.47 מיליון דולר.
האם הקשר בין אמנות גנרטיבית וNFT מקרי? אולי, אבל קיימים מספר אלמנטים שהופכים אותו לטבעי במיוחד.
אם NFT נוצר ככלי עבור אמנים דיגיטליים, אמנות גנרטיבית היא מעין קצה טכנולוגי של אמנות דיגיטלית, כי בה תוכנה מממשת, לפי הנחיות האמן, את היצירה. אפשר לחשוב על שניהם כnative לגמרי לעולם הדיגיטלי - בצד של הייצור האוטומטי מחד, ובצד של המוניטיזציה מאידך. בנוסף, המיומנויות הטכנולוגיות של אמנים גנרטיביים הופכות אותם למועמדים טובים להכנס לרכבת הקריפטו. עקרונית, עומדים בפניהם חסמי כניסה נמוכים יותר לתחום שהמורכבות הטכנולוגית שלו יכולה להרתיע אמנים שמגיעים ממדיומים מסורתיים.
מעבר לכך, הלוגיקה של NFT יורשת מההיגיון הכללי של מטבעות קריפטו, ולכן רבות מהעבודות הן בעצם סדרות, שהשווי שלהן עולה כתוצאה מכך שהמספר שלהן סופי: נדירות יוצרת ביקוש, מחסור מעלה מחירים. הגנרציה האוטומטית מתאימה כאן כמו כפפה ליד, ומאפשרת ליצור את רמת השונות המדויקת שהופכת כל אחד מהפרטים בסדרה לדומה-אך-שונה-דיו.
את שיאו של הקשר בין התחומים אפשר למצוא בפלטפורמה Art Blocks, שמתעסקת רק ב״תוכן גנרטיבי״ שבעלות עליו נסחרת במטבע איתריום (Ethereum). זוהי גם הפלטפורמה ש״עשתה״ את טיילר הובס שהוזכר קודם (או שמא טיילר הובס הוא זה שעשה את הפלטפורמה). להגדרתם:
Art Blocks is a first of its kind platform focused on genuinely programmable on demand generative content that is stored immutably on the Ethereum Blockchain
בArt Blocks כל יצירה, אחת מתוך מתוך מהדורה סופית ומוגבלת בהיקפה, נוצרת ברגע הרכישה, לפי סגנון או פרויקט של אמן ספציפי. יש לפלטפורמה מעטפת פעילה של קהילות שמחכות לדרופ בפרויקטים מדוברים - ורצות לקנות את מה שהן סבורות שיהפוך לבעל ערך מאוחר יותר, כשירצו למכור אותו לאחרים. המשיכה לסגנון הויזואלי הספציפי היא כמובן מרכיב בבחירה, אבל האספן הממולח ייבחר בבמה שהכי לטעמו מתוך מה שפופולרי. פופולרי פירושו מניב פוטנציאלית. לדברי מייסד הפלטפורמה, הרבה מהריגוש של הרוכשים קשור ברגע היחודי של חשיפת היצירה, כאיזו הבלחה של תחושת אינדיבידואליות, התחושה שיצירת אמנות נוצרה עבור הקונה. אלכימיה דיגיטלית.
כמובן שיש בכך מן המשותף עם שוק האמנות באופן רחב יותר. כשגלריה מסחרית ממוקמת מספיק טוב כדי לדחוף אמן חדש קדימה, היא נעזרת בגרסה מסורתית של אותה אלכימיה - אותו ערבוב קסמים בין היצירה עצמה, ההקשר התרבותי, הסיפור האישי של האמן, ההבטחה לערך עתידי וכו׳ - כדי למכור את עבודותיו לאספנים הנחשבים. ככל שהיא מצליחה במשימה הזאת, השווי של העבודות של האמן עולה, עד להתפתחות של שוק משני בבתי המכירות הפומביות, בו מגיעים (אם מגיעים) אל המספרים הגדולים באמת.
בשוק האמנות מערכת ייצור הערך היא פסיכולוגית, פרסונלית, ספקולטיבית: הערך של ציור של פיקאסו חורג הרבה מעבר לעלות הקנבס והצבע. כך, גם הNFT הוא מכשיר השקעה ספקולטיבי, כשבמרבית המקרים - האמנות היא סוג של Cover Art שנותן נופך אסתטי ומרגש להשקעה עצמה.
בNFT, הערכת העבודה תלויה לחלוטין בפופולריות המסחרית שלה. במקרה של Art Blocks - לא רק שאין ליצירה ערך בלי המבט של הצופה, אלא שהיצירה בכלל לא מיוצרת לפני שהוא פותח את הארנק. הקונה מקבל דימוי גנרטיבי ״משלו״ שמתגלה לנגד עיניו אחרי שרכש בעלות עליו. בוודאי שהוא יהיה מוטה להאדרה של יצירת האמנות ורציונליזציה של הפעולה הכלכלית שביצע. במובן הכי פשוט הוא קהל שבוי, הוא כבר שילם.
הצופים הסקרנים יכולים כמובן לשוטט אחר כך ולצפות בכל היצירות שג׳ונרטו, אבל זה לא מאוד מעניין או מספק. גם על מסך גדול ואינטראקטיבי - ההילה הלכה לאיבוד עוד אצל בנימין, החוויה נשארת דלה. הריגוש, אם כך, הוא לא מהיצירה, הוא מהפוטנציאל הפיננסי. זהו, לתחושתי, לב הבעיה: אמנות דיגיטלית כ-NFT יכולה להשאר מעניינת-בקושי, עד לרגע שבו אתה מתחיל לחשוב איך לעשות ממנה כסף בעצמך.
נשמע טריוויאלי, אבל זה בעצם מצב די מעוות. נשווה לתחום אחר - אני לא יודעת לנגן אבל מאוד אוהבת מוזיקה. כשאני מאזינה למוזיקה אני מקבלת ממנה ערך עמוק, בלי שאתחיל לחשוב האם יש לי איך להתעשר ממוזיקה בעצמי. אותו הדבר לגבי חוויית הקריאה לאנשים שלא עוסקים בספרות, או השיטוט במוזיאון לאנשים שלא עוסקים באמנות חזותית. לאמנות יש ערך אינטרינזי, בלי קשר להיותה מכשיר השקעה.
בNFT - הערך המסחרי הוא הערך המרכזי, בהיפוך יוצרות ציני למדי. שדה הNFT ברובו המוחלט עושה שימוש בדימויים זוהרים, לפעמים אינפנטיליים ופוגעניים, לפעמים מהפנטים ומושכים - ככיסוי להזדמנויות להרוויח כסף. זה קורה גם בשוק האמנות המסורתי, כמובן, אבל זו לא נחמה. במקביל לשוק האמנות מתקיים שדה האמנות, ובו משתמר מימד של ערך אינטרינזי של העבודה, תוך הישענות על טעם, ידע, היסטוריה וביקורת בתהליך ההערכה. בNFT מתקיימת זהות כמעט מוחלטת בין השוק לבין השדה.
ואם העבודות הדיגיטליות מעניינות בפני עצמן, למה לסחור בהן דווקא במטבעות קריפטו? הרי הבעלות יכולה להיות מאומתת קריפטוגרפית, בלי שום קשר למטבע בו מתבצע התשלום. לא אלך רחוק בכיוון הזה, אבל תשובה מעוררת מחשבה אפשר למצוא כאן, כשבמוקד - הטענה שNFT היא תרבות שמתודלקת בעיקר על ידי יזמי קריפטו.
כשהשוק והשדה מתמזגים, ההבטחה הזוהרת לשווקים חדשים מזמינה עוד ממוסדות האמנות לקפוץ על ההזדמנות. מנהלי גלריות ומוזיאונים מתחילים להשמע כמו משקיעי הון סיכון רודפי טרנדים, שעוברים להתמקד לא סתם באמנות עכשווית, אלא באולטרה-עכשווי, במה שקורה ברגע הזה ממש. עבודות שלא עברו את מבחן הזמן והביקורת תופסות את השורות הראשונות, וBeeple נעמד באותה שורה עם גרהרד ריכטר, אם שופטים לפי ביצועים במכירות פומביות.
יש לכך יתרונות מסוימים: דמוקרטיזציה של השדה, יצירת הזדמנויות לשחקנים שעד כה היו בשוליים, הצתת תשוקה לאמנות בקרב צעירים. בה בעת, החתונה של האמנות עם הטכנו-קפיטליסטי זורקת החוצה את מימד הביקורת, את האפשרות להצלחה והשפעה אמנותית שלא נמדדת בכסף, ואת המשמעות של קביעת טעם שלא דרך דעת הרוב. בוודאי שיכולות להיות יצירות NFT בעלות ערך, ועדיין - המיינדסט האינסטרומנטלי שבתוכו הן נוצרת, מסיבות מבניות, חותר תחת האמנות עצמה.
בשנים שקדמו לקורונה, האמנות הגנרטיבית, בדחיפת העניין הציבורי בבינה מלאכותית, החלה לכבוש מוזיאונים וגלריות. עבודות גנרטיביות הומרו לאובייקטים מוחשיים והוצגו לקהלים מגוונים בתוך הקשר, עם הזמנה להתמקד ביצירה, להרהר בה עמוקות, לטעון בה משמעות ולהמשיך הלאה במסע. בלי לפתוח ארנק, בלי לקנות שום דבר.
קיים הבדל בין חוויה אמנותית ממוקדת וסטרילית מסוג זה, לבין שיטוט בקניון הדימויים המהירים על מסך 13 אינץ׳, במקביל להתכתבות בפורום דיסקורד בצד השני של המסך, תוך ניסיון לתזמן את הרכישה הבאה. אני לא פוסלת את האפשרות של ריגוש במפגש עם הנשגב הדיגיטלי ברגע בו הקוד מג׳נרט את הדימוי החדש, אבל כן דוחה בנחרצות את הצמצום של מעשה האמנות לאקט הקנייה והמכירה.
מה שאני מבקשת להגן עליו הוא האפשרות של הצלחה אמנותית לא-יזמית, לא-פיננסית, לא-אקספוננציאלית, אפילו אם תהליך היצירה התבסס על אלגוריתמים מסיליקון ואלי ושירותי ענן מסיאטל; הצלחה בה האמן לא מוכרח להיות מותג והיצירה לא מוכרחה להיות סחורה. מרחב בו הערך של יצירה ממוחשבת לא יימדד במונחים של עבודה (ואוטומציה) או הון (מבוסס קריפטו בלבד), אלא יימדד לפי היכולת של יצירת אמנות להפעיל אצלך את כל הרגישויות האסתטיות, לעורר מחשבה, או גרוע מכך - לשנות אותך מבפנים.