משהו מעניין קורה לאחרונה עם סוגיית הטכנולוגיה והוא שונה ממה שאתם אולי רגילים לשמוע. המכונה מחזירה אותנו, בעל כורחנו, לחזור ולחשוב על הנשגב. אחרי שהמתודה המדעית, ההארה והמודרנה דחקו את הנשגב אל הפריפריה האזוטרית של התודעה ואחרי שחשבנו שסגרנו את הדלת על המעוזות האחרונים שלו (התיאולוגיה והרומנטיקה) - הנה הוא מרים שוב את ראשו, בדיוק כאשר המכונה מתעוררת לחיים.

חשוב למהר ולדייק : בניגוד למה שמקדמת תרבות פופולרית (ופופוליסטית) לטובת ניפוח ההייפ (והמניות) של עולם הטק, הנשגב אינו מתגלם אלינו מתוך המכונה כלל, ההפך הגמור : הנשגב מתגלה אלינו כמרחב היחידני אשר מצליח לחמוק מהלפיתה של האחרונה. כלומר, סוגיית הנשגב היא זו שמשרטטת בזמנים העכשוויים את הקו המוחלט שמפריד בין האדם והמכונה (משימה חשובה ביותר, דווקא בעת שבה קשה יותר ויותר לשרטט קו זה).

בחצי השני של המאה ה-20, עם עלייתו של המטא-מדע החדש והמרגש של ׳הקיברנטיקה׳, רווחה במעגלים אינטלקטואלים ובתרבות פופולרית הדעה כי ניתן להשתמש במסגרת-על תיאורטית אחת ויחידה כדי לתאר ולהבין, הן את פועלו של האדם, והן את פועלה של המכונה. כמו המכונה, כך נטען, כך גם ההכרה האנושית פועלת בתוך אקו-סיסטמה מערכתית ורשתית, במסגרתה היא מקבלת מסרים (פיזיים, תרבותיים, גופניים/ביולוגיים) על בסיסם היא פולטת פלטים בדמות השתתפות בעולם (עם הגוף הפיזי, המחשבה, הדיבור וכו׳). כמו המחשב, כך גם המינד האנושי אוסף מידע, מעבד אותו (לפי תהליכי חשיבה ׳אלגוריתמיים׳ מודעים ותת-מודעים) ופועל על בסיסו בכדי להוציא אל הפועל פעולה מסוימת באופן היעיל ביותר.

על בסיס המשכיות זו בין האדם והמחשב, חשוב לציין, ניבאו רבים את האפשרות להעביר את התודעה האנושית אל המחשב, או לחלופין, את האפשרות שהמחשב יצמיח תודעה ויתעורר לחיים. אך תפיסה זו, המטשטשת באופן קטגורי בין מערכת ההפעלה של האדם וזו של המכונה, מתחבאת גם באופן עדין יותר במסגרת הפחד העכשווי שהאינטליגנציה המלאכותית תייתר בקרוב את האדם. פחד זה מבוסס הרי, בעל כורחו, על ההשערה שהמחשב והתודעה האנושית הם מאותו ׳הסדר׳ ועל כן, הם יכולים לספק תוצרים דומים. בעתיד הקרוב, כך מספרים לנו, מודלים לשוניים, ווקליים וגרפיים של בינה מלאכותית עתידים לפטר את האדם, לא רק מפעולו הטכני, אלא גם מהדברים שייחודיים כביכול רק לו; היצירה האמנותית והאינטלקטואלית ואף עצם ניווט המציאות.

הבעיה היא שהמחשב והתודעה האנושית הן שתי תופעות מסדר שונה לגמרי זה מזה. בעוד שהתודעה האנושית יודעת ׳לארח׳ תהליכי חישוב (שהולידו לבסוף את המחשב, שיעשה תהליכים אלו בשבילה), לא ניתן לעשות לה רדוקציה לכדי חישוב. המודעות האנושית יודעת לא רק לחשב, אלא גם לחשוב על חשיבה ולהבין את המשמעות של החישובים. כלומר היא מחזיקה במעין מרחב רפלקסיבי מסדר משני שיודע להדהד חשיבה על חשיבה, או במילים אחרות - היא מחזיקה בתודעה. המחשב, לעומת זאת, מתוך עצם ההגדרה העמוקה ביותר שלו, יודע רק לחשב. בינה מלאכותית לא מבינה הרי ׳למה׳ היא מוציאה פלט מסוים ולא אחר ויותר מכך, אין לה כל נגיעה לשדה (של רפלקסיביות מסדר משני) שבו אפשר בכלל להעלות על הדעת את השאלה ׳למה?׳. גם אם המכונה מצליחה להפעים אותנו בפואמה מבריקה, כל מה שהיא בעצם עושה זה פולטת חיקוי מתוחכם של מחשבה כמו-אנושית, אשר נתפר יחדיו באמצעות תהליכי חישוב הסתברותיים (לאחר למידה של אינספור פלטים אנושיים קודם לכן).

אפשר בשלב הזה להקשות ולטעון: ״אבל בינה מלאכותית כבר מזמן אינה משקפת רק מערכת דטרמיניסטית שמוציאה אל הפועל פעולות באופן עיוור, היא לומדת, היא אפילו לומדת איך ללמוד ואם כן, מה ימנע ממנה להגיע לאותה רמה של רפלקסיביות-עצמית ששיערנו שהיא נחלת האדם בלבד ?״ אבל גם כאן, חשוב לחזור ולהבדיל באופן קטגורי ועמוק בין הרפלקסיביות המכונאית והרפלקסיביות האנושית: הרפלקסיביות המכונאית היא תמיד רקורסיבית, כלומר, כל מה שהיא יודעת לעשות זה לארגן מחדש, באמצעות אלגוריתמים המבוססים על חוקים מתמטיים, חתיכות נתונות של מידע בתוך מערכת שכלליה נקבעו מראש.

בשונה מכך, הרפלקסיביות האנושית, בעוד שיש בה בהחלט ממד מכונאי, יודעת לעשות משהו אחר; היא יודעת לטשטש ולמוסס את הראייה המערכתית - את החוקים, הסדר והמילים - ולהיכנס למרחב של ׳חוץ-מערכתיות טהורה׳ באופן שהמכונה (שמתחילתה ועד סופה כבולה באופן אינהרנטי למערכתיות שמגדירה אותה) לא יכולה. כלומר, בשונה מהמכונה, האדם יכול לטבול את הכרתו בנשגב, בממד של המציאות אשר מתעלה מעל הניתן לכימות, המדידה והסימון.

והמציאות, מצידה, בהחלט מתעלה מעל הכמית והמדיד. כפי שמראים לנו ׳בעיית שלושת הגופים׳, ׳משפטי אי השלמות׳ של גדל׳ (Godel), תיאוריות של כאוס, ולמעשה, כל הפיזיקה הקוונטית (בין היתר) - הכימות והמתימטיזציה של המציאות עומדים ביסודם על אדמה רעועה. אלו מצליחים אולי לנבא תהליכים נתונים - ועל כן, גם לשלוח חלליות לירח ולייצר רובוטים מרקדים - אבל המציאות לכשעצמה תמיד חומקת מהגריד שמנסים להניח עליה. כפי שאמר אלפרד קרוז׳יבסקי : ״המפה אינה הטריטוריה״. הגריד המתמטי שלנו אודות המציאות, אינו המציאות.

בעוד שהתרגלנו לחשוב על המציאות כמכאנית (mechanistic) פילוסופים שונים (כדוגמת אנרי ברגסון, אלפרד נורת׳ וייטהד וז'יל דלז), כמו גם פיזיקאים ונזירים בודהיסטים בסרטונים אינטלקטואלו-פופיים, מזכירים לנו שהמציאות אינה מכאנית, אלא דווקא ׳ויטאלית׳ (vitalistic). כלומר, היא אינה מורכבת מ׳דברים׳ מדידים ומסוגרים, אלא מזרמים יחידניים שמפעפעים באופן רשתי כאוטי ולא ליניארי (ועל כן גם לא רברסבילי reversible) תוך שהם נשזרים, מתערבבים, מתנפצים מתחלקים ומתחברים זה עם זה בתנועת משך אינסופית. החשיבה ה׳מכאנית׳, מצידה, מנסה להבין ולמפות תנועה זו באופן מלאכותי על ידי הקפאתה בזמן וחלוקתה לגורמים.

לא רק שהעולם אינו מסדר כמית, אלא גם שהתודעה שלנו אינה מסדר כמית. רק לאחרונה, אל מול הבלים פופולריים שמסתובבים בערוצי התקשורת, הזכיר לנו המתמטיקאי והפיזיקאי זוכה פרס הנובל, רוג׳ר פנרוז : "consciousness is not computational". כלומר, לתודעה האנושית ישנו אספקט איכותני שתמיד יחמוק מהתיאור המכניסטי שלה, ובהמשך לכך, לא ניתן לשחזר אותה באמצעות כלים מכניסטים בלבד. הדבר כמובן לא מפתיע, שכן, המרחב ההכרתי שלנו ממוקם בתוך, מתכתב באופן אינהרנטי עם, והינו פועל יוצא של - אותה רשת ויטאליסטית של חיים מפעפעים, שלא משאילה את עצמה, באופן אולטימטיבי, לכימות ומדידה. ואם כן, גם היום ב-2023, אחרי ניסיונות גרנדיוזיים אינספור למיפוי מכניסטי של המוח והקוגניציה, אנחנו רחוקים מתמיד להבין את פועלו, מקורו ומהותו של אותו הבזק מודעות אנושית רפלקסיבית ומסתורית מסדר משני (ויעידו על כך אינספור הדיביטיים שצצים לאחרונה ביוטיוב בהם פיזיקאים, מתמטיקאים, סופרים ופודקאסטרים מתקוטטים על השאלה ״מהי תודעה?״).

***

האדם, כך מסתבר, קיבל את הצ׳ופר המפוקפק לגשת אל טבעו הנשגב של העולם. הוא מתרגל יכולת זו באופן תדיר על ידי האבסטרקטיזציה של המעשה האמנותי, על ידי האקסטזה של החוויה הדתית, על ידי התהייה הפילוסופית - שחוזרת לעיתים להדהד את עצמה עד שהמילים קורסות - ובאופן רחב וכללי יותר, על ידי הפתיחות ההכרתית היומיומית יותר, באמצעותה הוא מטשטש את המבט ונפתח (לרגעים אולי) אל ה׳משך׳ לכשעצמו.

ניתן אפילו להגיד שאותה נגישות אל הנשגב הינה חלק אינטגרלי מתהליך היצירה האנושי. המונה ליזה, מנוע הקיטור ו׳הפרינקיפיה מתמטיקה׳ חייבים כולם את קיומם ליכולת של ההכרה האנושית למוסס את הידוע, לא רק באופן ׳פנים-מערכתי׳ (שמארגן מחדש את חלקי המערכת), אלא באופן ׳חוץ-מערכתי׳ טהור. כלומר, האבולוציה של היצירתיות האנושית, אינה מתרחשת רק באופן ליניארי ודטרמיניסטי, על ידי סכימה של ידע קודם בלבד, אלא (גם) על ידי פריצה רדיקלית של חדשנות, המושגת באמצעות טשטוש נשגב של המבט.

אם כן, התנועה הדיאלקטית של הרפלקסיביות האנושית, בעוד שזו כוללת בהחלט היבט ׳מכונאי׳, הינה מסדר שונה לגמרי מזה של המכונה. המכונה והאדם פועלים מכוח ׳מערכת הפעלה׳, אם תרצו, שונה לגמרי. על כן, כל עוד היצירה האנושית הינה פועל יוצא ישיר של הדבר המורכב הזה שנקרא מודעות אנושית, היא לא הולכת לפנות את מקומה למחשב בקרוב. החיקוי יכול אולי להידמות באופן מעורר השתאות ליצירה אנושית, אך מהותה של היצירה האנושית אינה מצויה במבט המימטי אחורה, אלא דווקא במבט קדימה ובפריצה הטהורה של החדש, אשר מושגת רק כאשר המילים נגמרות והנשגב מתחיל.

הסכנה האמיתית של זמננו אינה שהמחשב יעשה לאנושי, אלא שהאדם יעשה למחשב

הפרדיגמה המכניסטית - באמצעותה אנו מפרקים את העולם לחתיכות מוגדרות היטב שנמצאות ביחסים ניתנים לצפייה עם חתיכות אחרות - ׳מקריסה׳ את העושר האינסופי של העולם אל תוך מפה תפעולית ומלאכותית של העולם. חשבו על עצמכם מביטים, נניח, על שדה עשיר עד אינסוף במיקרובים, קרני שמש, בקטריות, עלים, גבעולים, נמלים, חלקיקי חרסית ועוד ועוד, כל תיאור מכניסטי - מורכב ככל שיהיה - של חוויה זו תמיד יפספס משהו, לא רק מטבעה ׳הנשגב׳ של החוויה, אלא גם מטבעו הנשגב של העולם.

עם זאת, המפות התפעוליות שלנו אודות העולם הן כמובן הכרחיות, שכן הן מאפשרות לנו להתמצא בעולם ולפעול בו למען מטרה נתונה. היבט ׳תפעולי׳ זה של המודוס המכניסטי חושף בפנינו, אם כן, את טבעו כמי ששזור באופן עמוק אל היבטים מעשיים ופרקטיים. כלומר, הבנה מכניסטית של העולם הינה תמיד פועל יוצא של הרצון לעשות משהו בעולם לטובת מטרה נתונה. יש שטוענים, ברוח זו, שראשית החשיבה המתמטית והמדעית מקורה ברצונות של אבות אבותינו לבנות בתים, לנתב נחלים, להתקין סכרים, ולירות חיצים.

חשוב לציין כי במהלך ההיסטוריה האנושית, המודוס המכניסטי והתפעולי חי לצד מודוסים מחשבתיים נוספים בלי שהוא התמצב כמודוס האקסקלוסיבי דרכו ניתן להתבונן על העולם. כלומר, חישוביות, פונקציה וטכנולוגיה היו חלק מהעולם התודעתי של האדם, אך אלו שובצו ככלים פונקציונליים בתוך מסגרות משמעות רחבות יותר אשר השתייכו, על פי רוב, אל הדת והמסורת.

מצב זה השתנה, לדעת אבי הפילוסופיה של הטכנולוגיה, מרטין היידגר, עם הצגת הטכנולוגיה המערבית המודרנית. עבור היידגר, הטכנולוגיה המודרנית גילמה בתוכה מעין יציאה משליטה של המודוס המכניסטי, במסגרתה מודוס זה החל להתפשט באופן פרזיטי ולדחוק הצידה מודוסים מחשבתיים נוספים, לרבות אלו הקשורים אל הנשגב ואל הבלתי ניתן למסגור. הטכנולוגיה המודרנית, טען היידגר, ממסגרת את תוכנו של העולם באופן רדוקטיבי כמשאב פוטנציאלי הנתון למשילות אנושית (בו יש לסחור ביעילות הולכת וגוברת), וכך זו לוקחת חלק פעיל בהקרסה פתולוגית של העולם אל תוך המדיד והיעיל וכיוצא בכך, בהסתרה של צורות הסתכלות אחרות אודות העולם.

ההצטלבות העכשווית בין טכנולוגיה ממוחשבת והון - הניצבת כמגדלור לאורו נעה כיום המציאות כולה - מגלמת באופן המובהק ביותר את חששותיו של היידגר; באמצעים טכנולוגיים וממוחשבים מחולק היום העולם כולו לחלקיקי חומר ומידע דיגיטלי, המשמשים בתורם כמשאבים סחירים עבור גופים כלכליים. יותר מכך, הגיונות הכימות, הפונקציונאליות והיעילות - אשר הוכפפו עתה אל מכונת הצמיחה הכלכלית - אינם מושלים עוד רק בספרה הכלכלית, אלא אלו חלחלו כבר מזמן אל כל היבטי התרבות האנושית (המגוייסת ברובה להגדלת המספרים בטבלאות הצמיחה) ואל עצם הקוגניציה של האדם (שמייעל את עצמו ללא היכר באמצעות אפליקציות טרנדיות לכימות משימות). אם כן, בעוד שהמודוס הפונקציונאלי מוקם בעבר כרכיב משני בתוך מערכים תרבותיים רחבים יותר, עם עליית המפגש בין התועלתנות הטכנולוגית והתועלתנות הקפיטליסטית, היוצרות התהפכו, והכלי הפך מכלי - למטרה. או במילים אחרות; החברה העכשווית מונעת יותר מתמיד על ידי הרצון להגדיל פרודוקטיביות ואפקטיביות, בעוד שהשאלה ׳למה לעשות זאת?׳ (שהתשובה לה מצויה מחוץ לכותלי המודוס הפונקציונלי) הולכת ונזנחת.

חשוב לציין בהקשר זה כי המחשב, כהתגלמות המובהקת ביותר של המודוס המכניסטי, משמש היום כמי שמתזמר ומוביל את הדהירה של האנושות אל האקסקלוסיביות של המדיד והיעיל. המרחב הדיגיטלי משקף למעשה את מהות החשיבה המכניסטית והפונקציונאלית, שכן תפקידו לתרגם ולחלק את העושר האינסופי של ההוויה אל תוך ביטים של מידע וקוד בינארי, בהם ניתן להשתמש למען פונקציה נתונה. בתצורה התרבותית הנוכחית, פונקציה זו, על פי רוב, משרתת את הפרדיגמה האינסטרומנטלית (מיילים ואקסל) ואת המשך הצמיחה הכלכלית של ענקי הטק. בנוסף, המחשב מתוכנת היום בכדי ללכוד באופן המיטבי ביותר את תשומת הלב שלנו (באמצעות גירוי המנגנון הדופמיני) וכך הוא מונע את הצלילה אל הנשגב, אשר דורשת דווקא מרחק ומרחב תודעתי חופשי (שאינו נלכד על ידי המסך) בו יכולה הקוגניציה להדהד בחופשיות. אם כן, בתצורה התרבותית העכשווית המחשב משמש כמי שמקבע אותנו אל תחומי הידוע והצפוי, במסגרתם אין עוד מקום להפתעה ובייחוד, אין עוד מקום למה שאינו נותן את עצמו למסגור על ידי החשיבה הסמלית.

***

אם כן, ההתכה העכשווית בין הגיונות קפיטליסטיים של צמיחה ויעילות ובין מערכים מכניסטיים ואלגוריתמיים שדואגים לתדלק צמיחה זו באופנים חסרי תקדים - מצעידה אותנו אל המשילות הבלתי מעורערת של המדיד והיעיל. בעוד שישנם עוד לא מעט פרטים בחברה שמתרגלים באופן תדיר את הנגישות אל הנשגב, ניתן להכליל ולומר שמקומו במסגרות-העל התרבותיים שמארגנים היום את החיים האנושיים - הולך ודועך. אם אתם רוצים להיווכח בעובדה זו בעצמכם, אתם מוזמנים לספר לעמיתים בתור לקולר במשרד כיצד הנשגב פרץ אליכם לתודעה במסגרת טריפ פטריות, בטיול בטבע או תוך שמיעת מוזיקה, ולראות מה קורה. מה שאני מבקש לטעון הוא שמלבד מספר מובלעות אמנותיות, פילוסופיות וניו-אייג׳יסטיות, החיים בעולם המערבי העכשווי לא מזמינים אותנו לגשת אל הנשגב וגם לא אל תוצריו : הרחבת תודעה, דמיון רדיקלי, חקירה אסתטית , משחקיות , פואטיקה, ריקוד ואקסטזה רגשית. עדות נוספת לכך ניתן למצוא כמובן בדעיכתם העכשווית של מדעי הרוח, אשר מפנים היום את מקומם לטובת מדעים המשרתים את המשך המדידה והיעילות.

אם כן, בתקופה שבה המודוס המחשבתי של המדידה והפונקציה מושל בספרה הכלכלית, התרבותית וההכרתית, הסכנה, אינה שהמחשב יעשה לאדם, אלא שהאדם יעשה למחשב וינסח את מהותו, פועלו והימצאותו בעולם במונחים של יעילות ופונקציה בלבד.

חשוב בהזדמנות זו להבהיר כי, למרות הטון הכללי של מאמר זה - שמרגיש לעיתים כאילו נלקח מהמניפסט של ׳היונומבובר׳ טד קז׳ינסקי - לא מצויה בו קריאה לודיסטית לסגת מהטכנולוגיה, אלא רק קריאה לבחון את מקומה בחיינו. חלוקת העולם, מדידה, אינסטרומנטליות ופונקציונליות הם ׳עבדים׳ מעולים אבל ׳אדונים׳ נוראיים. כלומר, הסכנה אינה מצויה באופן אינהרנטי במודוס המדיד והפונקציונאלי, אלא דווקא בהפיכתו לחזות הכל (ובגיוסו למטרה היחדנית של צמיחה כלכלית אינסופית, אבל זה כבר סיפור אחר). בהתאם לכך, התשובה לסוגיות שעולות במאמר זה אינה מצויה בדחייה של הטכנולוגיה, אלא דווקא בהכפפתה חזרה אל ערכים אנושיים רחבים ועמוקים יותר. בהמשך ישיר לכך, אחת התהיות המעניינות שיש להידרש אליהם בעת העכשווית הינה האם תיתכן דווקא טכנולוגיה אחרת, כזו שאינה משועבדת לצמיחה פתולוגית ולפונקציונאליות בלבד, אלא דווקא לתהייה והנאה אסתטית עמוקה, לשהייה במקום, למשחקיות, לשיתוף פעולה, לקיום סולידרי ברשתות אקולוגיות ולתא פוליטי שפועל לקדם את הערכים הנ״ל.

ההפסד של הדחקת הנשגב הוא כפול: פרסונלי וקולקטיבי. בממד הפרסונלי, חקירת היבטיו השונים של אותו צ׳ופר הכרתי, לא רק שהיא מהנה, אלא שהיא מהווה נדבך מרכזי ומהותי במה שזה אומר להיות בן אדם על הפלנטה הזאת. היכולת שלנו לטשטש את המבט - אם באופן אמנותי, פילוסופי או רוחני - ולשהות מבעד למסגרות הסמליות של הידוע, הינו אחד מהדברים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות עם הזמן שלנו כאן. באמצעות הטבילה המחזורית בנשגב אנו סוחטים את המיץ הפוטנטי ביותר של חוויית הקיום (בדמות יצירה, הנאה אסתטית, התבוננות רוחנית והצפה חושית ורגשית) שישמשו בתורם כזכרונות שבהם נרצה להעלות על ערש דווי. בנוסף, יש לציין שהכניסה אל הנשגב החוץ-מערכתי מזמנת תמיד ארגון מחודש של מרכיבי המערכת ועל כן, יש בכוחה לחולל טרנספורמציה של המרחב הפנימי ולהעניק משמעות לחיי היום יום.

בנוסף, הטשטוש של הידוע נושא איתו תמיד גם פוטנציאל אקטיביסטי וחתרני, שכן אותו ׳ידוע׳ הוא תמיד הידוע הקולקטיבי והחברתי. כלומר, הנזילות והחופשיות של הנשגב יכולה להביא לבחינה מחודשת, ואף לאתגור, של הנורמות החברתיות, ההיררכיות המקובעות והסמלים המשותפים. באופן זה, הנשגב נושא איתו הזדמנות יצירתית לפתוח דלתות חדשות במציאות ולהתוות כיוון מחודש גם בשדה הפוליטי והקולקטיבי. הכניסה אל הנשגב, אם כן, לא רק שהיא מערערת מטבעה את ראיית המנהרה, ההתמחות, הפונקציונליות, המדידה והיעילות של החברה העכשווית , אלא יש בכוחה גם לפלס את הדרך למציאות שאינה נמשלת באופן אקסקלוסיבי על ידי האחרונים.

כבר היום ניתן לראות כיצד הנשגב משמש ככלי אקטיביסטי עוצמתי המשמש עבור התנגדות אל התצורה התרבותית והפוליטית הדומיננטית. כך לדוגמה, התנועה האקולוגית מפלרטטת כבר שנים רבות עם המחשבה שחורבן המרחב הפיזי יבלם רק כאשר נוכל להתבונן על מרחב זה כדבר נשגב, שאינו מתמצה רק ברדוקציה שלו לכדי דבר מכניסטי או משאב פוטנציאלי. בנוסף, ישנם רבים היום אשר מוצאים תשובה ל׳מירוץ העכברים׳ הכמותני, הפונקציונאלי והמלחיץ-עד-כדי-קריסה של החיים במערב במסגרת נסיגה מחזורית אל הנשגב, אם באמצעות טריפים במדבר , רייב ביער, סדנא בסופש או נוכחות בלתי פונקציונאלית בעושר הבלתי מכומת של הרגע הנוכחי.

ברוח זו, טוען התיאורטיקן והפילוסוף מארק פישר שהנשגב יכול (וצריך!) לחזור לשחק היום תפקיד משמעותי במסגרת פוליטיקה רדיקלית. תחת ההשתעשעות עם המונח ׳אסיד קומניזם׳, לקח פישר ברצינות רבה את השאיפה של תרבות הנגד האמריקאית לשלב בין השדה הפסיכדלי ובין השדה הקולקטיבי ולהפוך למעשה את השאיפה לחירות ויצירתיות תודעתית לדרישה פוליטית. המונח ׳פסיכדליה׳, בהקשר זה, לא מבקש להצביע על נטילת סמים בלבד, אלא, באופן רחב יותר (ומבודח יותר), על מודוסים הכרתיים לא-פונקציונאליים המערבים בתוכם חקירה, רוחניות, רגש , רוח, חופש, אקסטזה ואסטתיקה. אם כן, עבור פישר, דרישה פוליטית עמוקה לעתיד מיטבי חייבת לכלול בתוכה מחשבה על מצע מוסדי, כלכלי ותרבותי שבבסיסו הזמנה אל מה שאינו נותן את עצמו לכימות ואל מה שבמהותו הינו ׳חסר מטרה׳. בעולם שבו הדהירה אל הפונקציה והמטרה מתגלמים בחורבן הפיזי של העולם ובחוסר קוהרנטיות כללית של המרחב הציבורי - הקריאה של פישר לשוב אל הבלתי הגיוני הולכת ונעשית להגיונית יותר ויותר.