דימוי: אירית שטרנברג, דפוס רשת, 2023

״בינה מלאכותית ניצחה בתחרות אמנות״; ״אמנות הAI פורחת והאמנים האנושיים בפאניקה״; ״ההגדרה לאמנות טובה תהיה חייבת להשתנות״. הכותרות הנוסחאתיות האלו החלו לצוץ בכל עבר, עם גל מסנתזי הדימויים ששטף את האינטרנט בשנה האחרונה. יריית הפתיחה הייתה של OpenAI שהשיקו את Dalle-2 באפריל, ומשם הגיעו התפתחויות חדשות בקצב מדהים.

עד השנה האחרונה, לאמן מודל למידה חישובית על דאטה-סט גדול של דימויים, כדי לייצר דימויים חדשים לפי פרמטרים ספציפיים - היה תהליך מספיק מורכב כדי לעמוד בפני עצמו בלב פרויקט אמנותי שלם. עבודות רבות נוצרו, הוצגו ונסחרו, בשדה שנשלט על ידי אמני ניו-מדיה ואמנים דיגיטליים, שהחליפו את המכחולים בשפות תכנות. ברגע המוקדם ההוא - ראינו את טשטוש הגבולות בין היוצר האנושי לבין המחשב. כבר אז החלו לעלות שאלות מעניינות: על האפשרות של authorship של מכונה, על המאפיינים היחודיים של האסתטיקה של המרחב הלטנטי, על הכוח של דימויים שנראים כאילו הם לקוחים בו זמנית משום מקום וגם מכל מקום.

בכל זאת, משהו אחר קרה עם ההתפוצצות, עם הפיכת היכולת הטכנולוגית לנגישה לכולם בלחיצת כפתור, או - בלחישת פרומפט. השיחה עברה מדיון ביצירתיות חישובית, לדיון באוטומציה, בהפיכת האמנים למיותרים. לכן, מתבקש דיון בשאלה - מה עושה האוטומציה לאמנות?

המונח ״אוטומציה״ נגזר מהמונח היווני ״אוטומטון״, שמתאר מערכת שפועלת מתוך רצונה העצמי, מניעה את עצמה. השימוש ב״אוטומציה״ נהיה נפוץ אחרי 1947, השנה בה הוקמה מחלקת אוטומציה ביצרנית הרכב פורד. אוטומציה היא תהליך בו פרוצדורה ידנית הופכת לממוכנת, האנושי מוחלף על ידי הטכנולוגי. היא מגיעה מצורך כלכלי, השאיפה לייצר את התפוקה הגבוהה ביותר באמצעות כמות המשאבים הנמוכה ביותר. אוטומציה היא נהדרת מכיוון שהיא יעילה.

אמנות, לעומת זאת, היא נהדרת משום שהיא לא יעילה, שכן אמנות מושתת על עודפות. אין דבר יעיל בציור עשרות דמויות מפורטות על מאות מטרים רבועים של תקרה, במשך שנים של עבודת פרך, כפי שאין דבר יעיל בהקמת פסל משמונים טון סוכר. אפשר לתהות גם על השקעה של מאות מיליוני דולרים כדי לבנות היכל תצוגה מפואר, מעוצב על ידי מיטב אדריכלי תבל, כדי למלא את קירותיו בבדים מרוחים בבוץ צבעוני.

המרחב בו אמנות ״יעילה״ הוא הaפקטיבי, ולא הeפקטיבי. ביכולת לעורר מחשבה ורגש, לייצר טרנספורמציה - באמן, ולאחר מכן - בצופה. זה הכוח שהצדיק, הניע ומימן אמנות - מאז ומתמיד. בתנאי חוסר יעילות כלכלית, אם כך, האוטומציה לא מוכרחה להשפיע על האמנות, והאמן יכול עקרונית להתעלם מהאפשרות לאוטומציה.

זה נכון במיוחד לאמנית העכשווית, ברגע בחירת הכלים והמדיום. כל המדיומים כבר מתו, או הוצהרו מתים, והספיקו לקום לתחייה. בסופו של דבר - הצילום לא הרג את הציור, המסך לא הרג את הקראפט הידני, והאינטרנט לא הרג את האובייקט הפיזי. הם כולם מתקיימים במערכת יחסים אחד עם השני - מגיבים, משאילים, מנכסים, מבקרים, לפעמים סתם מתעלמים.

אז מה אכפת לאמנות מאוטומציה? כמו שאני מבינה את זה, יש לפחות שלוש תשובות לשאלה.

נתחיל בתשובה המתבקשת - אוטומציה היא ההבטחה להחלפה. אוטומציה עוסקת ב״שחרור הידיים״ על ידי המכונה, או בניסוח פסימי יותר - היא מביאה לכך שהאדם מופשט מכישוריו. האמן שמעמיד את כישוריו למכירה בשוק הכישורים, יימצא את עצמו במוקדם או במאוחר מוחלף על ידי פתרון זול ומיומן יותר. בכתבות על מסנתזי הדימויים מופיעות הצהרות כמו ״אמן הקונספט הופך למיותר״, או ״המעצב הגרפי הופך למיותר״. האוטומציה המלאה, המייתרת - לא התממשה עדיין, כל עוד המסנתזים נותנים מענה חלקי וראשוני לתהליך העבודה השלם. הרי אסופת דימויים מmidjourney, מרשימה ככל שתהיה, לא הופכת מעצמה למשחק מחשב או לספר. אבל גם אם האוטומציה המוחלטת תגיע - היא תהיה עוד מקטע במירוץ לתחתית.

בסיבוב הקודם, זו הייתה כלכלת החלטורות שעמדה לביקורת, האיום הגדול של לוגו ב5 דולר. כעת, את מעצב הזול ממזרח אסיה החליף אלגוריתם. אף אחד מהתהליכים האלה לא זרק את המעצבים והמאיירים לרחוב, אבל דרש מהם להשתכלל כאנשי מקצוע בתנאי שוק אגרסיביים. זה מחזור מוכר: בכל טכנולוגיה משמעותית שנכנסה לשימוש תעשייתי הייתה קבוצת מקצועות שנרמסה, וקבוצת מקצועות חדשה לגמרי שנבראה. בחרו איזו מהקבוצות מעניינת אתכם יותר, ואומר לכם מה העמדה הכלכלית שלכם.

אבל הטענה הזאת על אוטומציה מפספסת משהו מהותי, כי היא ממוקדת באמנות בשירות הלקוח. היא רואה באמן עובד במפעל, ולא ״אוטומטון״ עם דחף יצירה לא מרוסן. באמנות with a capital A קורה עוד דבר - וזו התשובה השניה - האוטומציה דורשת מהאמן להמציא את עצמו ואת המדיום שלו מחדש.

זה נכון שהצילום לא הרג את הציור, אבל הוא הרג את הציור שמנסה לתאר בצורה מדויקת את הנראה לעין. ציירים נדרשו לחשוב מחדש על ציור, ולחפש נושאים חדשים לתפוס, כמו למשל המורגש או הבלתי-נראה. באותו האופן, הכניסה של מסנתזי דימויים מזמינה אמנים לחשוב מחדש על מערכת היחסים שלהם עם הטכנולוגיה, ועל גבולות המדיום שבו הם פועלים. עולות שאלות כמו: מה מעניין ליצור דווקא עכשיו, כשכל הדימויים האפשריים כבר קיימים כפוטנציאל? איך משתנים הגבולות של מעשה האמנות? איך אפשר לייבא את הכלי הדיגיטלי לתוך הפעולה האמנותית במרחב הפיזי והבין-אישי? אלו לא סיכונים, אלא מגרשי משחקים חדשים.

בחלק הראשון של הערב, נגענו בעבודתה של מירי סגל - Interpertation. במסגרתה, היא הפכה את 29 השורות הראשונות של ״ארץ הישימון״ של ת.ס. אליוט לדימויים, באמצעות כלי AI בשם Disco Diffusion. זוהי עבודה שממחישה את ההתמודדות של אמנית עם גבולות המדיום שלה, דרך השימוש במסנתז דימויים. האמנית עומדת מול שפע של נקודות החלטה: מה יהיה הטקסט הנבחר, איך לחלק אותו לקטעים, המאפיינים הסגנוניים הרצויים, מה הדימוי שהולך לייצג כל שורה ולהופיע על קיר הגלריה, והרבה מעבר. מה שעומד בלב העבודה הוא לא הדימוי הבודד, או אפילו הקשר בין הדימויים בסדרה: הנושא הוא מערכת היחסים שהאמן האנושי מנהל עם המכונה היצירתית, כששניהם מנווטים ביחד במרחבים הפתוחים של הפוטנציאל, מתלבטים איזו פנייה כדאי להם לקחת ומדוע.

לבסוף, מגיעה התשובה האחרונה והפחות מדוברת לשאלה ״מה אכפת לאמנות מאוטומציה?״ והיא שהאוטומציה משנה את הצופה.

הצופה הוא ישות נזילה הרבה יותר משהיינו רוצים לקוות, והרגישות של הצופה היא קונטקסטואלית. היא תלויה במי הוא כאדם, באיזו תרבות הוא גדל, מה האמנות שאליה נחשף בעבר. מה תחומי העניין שלה, מה התנאים הגופניים והמנטליים שבהם היא נכנסה לאינטראקציה עם יצירת האמנות. וכמובן: מה מערכת היחסים של הצופים עם טכנולוגיה.

האוטומציה באמנות מעלה את השאלה: מה קורה לרגישות של הצופה, אם הוא חי בעולם אוטומטי? הרגישות מושפעת לא רק מהאוטומטיות של האמנות, אלא גם מהאוטומטיות של רכבים אוטונומיים, מערכות תשלום ורחפני משלוחים. הרגישות של הצופה שחי בעולם אוטומטי תעצב את היחס שלו ליצירות AI, אבל גם ליצירות מעשה ידי אדם.

כאן - אנחנו מגיעים אל ההתנגשות. האוטומטי, בדרגת השלמות הגבוהה ביותר שלו, הוא בלתי נראה. הוא לא רק יעיל, אלא גם מהיר, חלק, חסר תקלות. אלו קריטריונים שעושים את דרכם אל השיפוט האסתטי שלנו. כמו שהפכנו חסרי סבלנות למערכות מקרטעות, אנחנו הופכים לחסרי סבלנות לאמנות תובענית. אמנות שאינה מהירה, חלקה, פיקסל-פרפקט. יכולת ההערכה של המורכב, הפרום, המתגלה-לאיטו - היא זאת שנשחקת אצל הצופה האוטומטי. אולי לא נשחקת, אלא לא באמת התפתחה מעולם.

אפשר לטעון שזה תהליך טבעי: גם אדם בתחילת המאה ה20 איבד רגישויות מסוימות שאולי היו לאדם במעמד דומה, כמה מאות קודם לכן. אפשר גם לטעון שזה צדו השני של מטבע הדמוקרטיזציה, ושה״רגישויות״ שאני מתארת היו אליטיסטיות מלכתחילה, ושכל יצירה - אם היא מעוררת משהו בצופה - מצליחה לעשות את העבודה. מה שברור, הוא שדרך האוטומציה - ההגיונות של הטכנו-קפיטליזם - ערכי היעילות, המהירות, המיידיות - מעמיקים את האחיזה שלהם באמנות.

אם להתחבר אל תמת ״ההחלפה הגדולה״, ההיסטוריה של האמנות היא היסטוריה של תהליכי החלפה. כל זרם דחק הצדה את הזרם שקדם לו, תלמידים הביסו בכשרונם וחדשנותם את מוריהם. טכניקות נוצרו, שלטו, ואז פינו את דרכן לטכניקות וטכנולוגיות חדשות, רק כדי לחזור אחר כך לבמה עם משמעויות חדשות, ואולי עם הילה רומנטית (שם קוד: צילום אנלוגי). ההחלפה הייתה המנוע.

מול האוטומציה וכוחה המשכנע, עולה השאלה האם המנוע ימשיך לעבוד. האם שדה האמנות יצליח להחליף, לדחוק החוצה, גם את הדחף ליעילות וחלקות אוטומטית? דחף שהולך יד ביד עם הקומודיפיקציה המוחלטת של היצירה? כמו כן, אפשר לתהות מתי אנחנו, היוצרים, נבחין - שפנייה אל בינה מלאכותית ואוטומציה בתור הדבר הגדול הבא - הוא מהלך ששייך לעבר? גם אם יוזמות ראוותניות ותערוכות אימרסיביות מנסות לומר אחרת - כדי לכונן את האמנות של העתיד, נידרש לאו דווקא לעוד ועוד כוח חישוב, אלא לעוד כוח דימיון.