נכון, תנועת הקפיטליזם מעודדת יצירתיות ופתיחות מחשבתית (ויעידו על כך מכונות הגלידה וסדנאות היוגה במשרדי גוגל - שמטרתם ליצור אווירה פורה עבור הברקות יצירתיות), אך אלו אינם מעודדים לכשעצמם, אלא רק כל עוד שהם תורמים להמשך הגדלת ההון. אם כן, יותר נכון להגיד שהיצירתיות האנושית ׳נלכדת׳ על ידי ההון ולא משוחררת על ידו. כלומר, אם אני בעל סנטימנט יצירתי, הדרך היחידה שלי לתרגל אותו הינה באמצעות השיעבוד שלו להגדלת הון. המטרה היחידנית של ייצור רווח, למעשה מצרה את היצירתיות הפרטנית, בייחוד כאשר זו מגוייסת במרבית המקרים למטרות שהאמן עצמו לא היה בוחר בהם ועבור בניית שבלונות אומנותיות צפויות מראש שמטרתן היחידה הינה להרוויח כסף.

ישנם בהחלט מקרים בהם היצירתיות והיזמות האישית מתוגמלים במסגרת כלכלת השוק (פתחתי מסעדה עם טוויסט מגניב), אבל במקרים רבים יותר לאין שיעור - הטקטיקה המשתלמת ביותר הינה דווקא פנייה לממוצע הנמוך ביותר. קחו לדוגמה את הספרה התרבותית העכשווית, שבה על כל 100 סרטי גיבורי-על גנריים נקבל סרט אחד בעל ערך אומנותי שמצליח באמת לחדש ולפרוץ גבולות (והדבר נכון בהתאמה גם לתחומי המוסיקה, המסעדנות, הטלוויזיה ועוד). בנוסף, הנטייה הטבעית של כלכלת השוק החופשי למונופוליזציה וקרטלזציה - גם היא תורמת לירידה דרסטית ביצירתיות: כאשר חברה אחת הינה הספקית היחדה של מוצר מסויים אין לה כל תמריץ לחדש או לפרוץ גבולות, שכן המוצר ימכר בכל מקרה. מה גם שכפי שמראה הסרטון המעולה של ׳קאק פילוסופי׳ על הדעיכה של ה׳סימפסונס׳ בעשור האחרון (קישור בתגובות) - כאשר מוצר נהיה אמין ומבוסס בתודעה הציבורית, יצרניו יכולים להרשות לעצמם לחדול מלחדש ולשפר אותו, ואף להמשיך ולמכור גרסאות חיוורות שלו.

ניתן גם להוסיף, כפי שעושה האנתרופולוג דייויד גרייבר, כי תנאי העבודה של השוק הקפיטליסטי, המתאפיינים בתחרותיות, בלחץ הולך וגובר, בעמידה בדד ליינים ומולטיטאסקינג כרוני, ובשיטת הWinner takes it all - עומדים גם הם בעוכרה של היצירתיות, אשר תפרח דווקא בתנאים של רווחה כלכלית ונפשית.

כל ההנ״ל מאמת אותנו עם סוג של פרדוקס שמאפיין את הזמנים המודרניים : דווקא בתקופה שבה התפוצה של המידע כה רחבה וכה זמינה, אנחנו מוצאים דווקא יותר ויותר דלות וגנריות בספרה הציבורית. למרות המגוון הרחב והמרתק של יצירות אומנות במרחב הציבורי, העובדה הינה שכ98% מאוכלוסיה צורכת כ1% מכלל התרבות הקיימת, כאשר מדובר כמובן באותו 1%.

אנשי הביקורת החברתית/כלכלית מפגינים לעיתים זלזול בחשיבותה של הביקורת האומנותית וטוענים שמדובר בביקורת בוהמיאנית ואליטיסטית, שכן המאבק החשוב באמת היינו המאבק על צדק חברתי, כלכלי וסביבתי. בנוסף, יש שטוענים כי הביקורת האומנותית, בדרישתה לפתיחות ויצריתיות אינסופיים, גובלת במגמות אנרכיות ובחוסר פרקטיות. עם זאת, יש לזכור כי רווחה חומרית וכלכלית אינה צריכה לשמש כמטרת היעד היחידנית של תנועת ההתנגדות לסדר הקפיטליסטי, אלא רווחה זו אמורה לשרת מימוש עמוק יותר של הפוטנציאל האנושי בדמות טיפוח סנטימנטים של חקירה, יצירה וביטוי. סנטימנטים אלו אינם חשובים רק עבור תחושת המלאות של הנפש האנושית אלא אלו משמשים גם כבסיס לחברה צודקת שחוקרת את עצמה ואת האופקים הראויים שלה.