דימוי: אורי סופר

-

״.The concept of acid communism is a provocation and a promise. It is a joke of sorts, but one with very serious purpose”

         Mark Fisher 2018

בשנת 2017 נטל את חייו מי שנחשב לאחד הקולות המרעננים והקולחים בשמאל הרדיקלי של ימינו - מרק פישר. מבין השרבוטים הרבים שהשאיר אחריו פישר, נמצאה הקדמה בלתי גמורה של מה שהיה אמור להיות ספרו הרביעי, ״אסיד קומוניזם״. מאז מותו, הצליח המונח החצי-הומוריסטי הזה להצית את דמיונם של צעירים רבים, שמאסו בערוצי הפוליטיקה הנורמטיבית ומצאו מפלט בחזונו של פישר. אלו שוטפים מאז את האינטרנט באין סוף מימים, פודקאסטים והזמנות להרצאות (או יותר נכון, ערבי עיון + רייב) תחת מונח זה. בבריטניה - ארץ מולדתו של פישר - אף התארגנה קבוצה אקטיביסטית של סטודנטים תחת השם ״אסיד קורביניזם״ (על שם הפוליטיקאי ג׳רמי קורבין), וקריאות דומות ל״אסיד ברני-יזם״ מתעוררות גם בארה״ב. במאמר זה ננסה להבין על מה כל הבלאגן.

׳אסיד קומוניזם׳ - לכאורה שילוב ביזארי, אנקדוטלי אולי, של מילים משוקצות: ׳אסיד׳, מחד, המקושר לתרבות קצה א-רלוונטית ומגונה ו׳קומוניזם׳, מאידך, המקושר להרפתקה פוליטית נכשלת ואלימה, שגוועת בקצוות ההזויים של הפלנטה. מדובר אפילו בשילוב פרדוקסלי במידה, הרי מה לאסיד - שבבסיסו חוויה פסיכדלית בלתי ממושטרת ופרטית במהותה - ולמתכון פוליטי-קולקטיבי של אנשים מבוגרים ורציניים? פישר עצמו לא ניסה להסתיר את הביזאריות והאבסורד הגלומים בצמד המילים הללו וטען שמדובר בפרובוקציה מכוונת ואף בסוג של בדיחה. עם זאת, לא מדובר רק בזעקת מרד ילדותית, המבקשת לעורר הלם ותו לא, אלא בהזמנה מחודשת לדמיון פוליטי-שמאלי חדש, או כפי שטען פישר ״מדובר בבדיחה, אך כזו עם מטרה רצינית מאוד״.

אל מול השמאל המנומנם שמקשט אליטות ליברליות - שבעיקרו מפגין קונפורמיות לזייטגיסט המערבי של קדמה-רווח-פרודוקטיביות-אינדיבידואליזם - הרגיש פישר שהגיע הזמן לזעזע את היסודות ולהציע דימויים חדשים לתנועת השמאל. ׳אסיד קומוניזם׳, אם כן, הינה כותרת שהופרכה באוויר במטרה לעורר דמיון פוליטי חדש ועמוק, כזה שיהווה שבירה רדיקלית מקודמיו המעונבים במפלגה הדמוקרטית בארה״ב (ולעניין זה, גם במפלגת ׳כחול לבן׳ ודומיה). הפרויקט של פישר מצטרף לניסיונות רבים בשמאל הרדיקלי העכשווי למצוא סמלים ו׳מיתוסים׳ חדשים דרכם ניתן לספר סיפורים עדכניים על, ועבור, האדם של העתיד. סיפורים שמהווים כיול קיצוני של זווית הראייה ואשר מבקשים לספק מענה הוליסטי ועמוק לבעיות שעומדות בפתח המאה ה21. במאמר זה נענה לאתגר של פישר, ובאמצעות ליקוט מכתביו, כמו גם מכתביהם של תיאורטיקנים שונים שהשתעשעו עם המונח זה (יש לציין במיוחד את מאמרו של ג׳רמי גילברט ״Psychedelic Socialism״)- נדמיין את העתיד דרך צמד המילים המתריס ׳אסיד קומוניזם׳.

קומוניזם

ניתן להעלות תהיות רבות ומוצדקות אודות ההעלאה באוב של מונח זה במסגרת הגותו של פישר. מדובר, בכל זאת, במונח שלא יורד בקלות בגרון המערבי (בצדק רב כמובן). עם זאת, אבקש בשלב זה מכל אלו שמעלים בעיני רוחם את ונצואלה, סין וברה״מ לשעבר - להשהות את שיפוטם. לטעמי, המונח מגוייס בכתיבתו של פישר באופן ׳חלש׳ ו׳רך׳ יותר, ואין בכוונתו להזכיר לנו זוועות אוטוריטריות מן העבר. אבל בשביל להבין מהו ׳קומוניזם׳ אצל פישר, נצטרך ללכת צעד אחורה ולדבר על אחד מהפרויקטים המכוננים של הגותו - ״ביטול העתיד״.

בספרו ׳Ghosts of my Life׳ מעניק פישר מסגור מחודש למונח ׳קפיטליזם׳ - כזה שאינו מסתפק רק במאפיינים שטחיים, כדוגמת שוק חופשי, אמונה באינדיבידואליזם, סחר גלובלי וכו׳ - אלא מאבחן מגמה עמוקה יותר, והרת גורל, בסדר הכלכלי העכשווי. פישר למעשה מהדהד את פרנסואה ליוטאר שטען כי הקפיטליזם, לעומת ״הנרטיבים הגדולים של המודרנה״, נטש את הרצון ״לגאול״ את האנושות. שינוע סחורות, במטרה יחדנית של הגדלתם, היא ״סיפור-העל״ היחיד של הקפיטליזם המאוחר. אם בעבר האנושות התיימרה לצעד לאנשהו (כנסייה > רפורמציה > נאורות > הומניזם > אופס, פשיזם וקולקטיביזם הרסני של המאה ה20 > דמוקרטיה ליברלית) , בעשורים האחרונים היא הפסיקה. רעיונות ״הצמיחה״ ו״ההתקדמות״ בהחלט לא נזנחו, אך במקום להיות מיושמים בהקשר של צדק וקידמה, אלו מיושמים בהקשר יחידני הקשור להון, והגדלתו עבור יזמים. לא מדובר רק בקריסתם של האידיאולוגיות הגדולות שחלפו מן העולם, אלא גם באכזבה מהגאולה המובטחת שהיו אמורים לספק רעיונות הליברליזם, השוויון, הפלורליזם וזכויות האדם, אשר קרסו תחת האימפריאליזם הכלכלי של מעצמות המערב ותחת התיעדוף של העצמת ההון על פני כל אינטרס ציבורי אחר. אם כן, במצב הנוכחי של קרקע בוערת, שבו הפלנטה עומדת על סף חורבן וישנה עלייה חדה באי-שוויון, התמכרות, מחלות נפש, לאומנות ורדיקליזציה - הפסיקה האנושות לספק עתיד קולקטיבי-קוהרנטי.

אם המצב לא היה קודר מספיק, בספרו השני, ׳ריאליזם קפיטליסטי׳, מתאר פישר כיצד הלך הרוח הניאו-ליברלי מאשרר את ׳ביטול העתיד׳ בכך שהוא מעקר את היכולת לדמיין כל אלטרנטיבה למודל הקפיטליסטי הקיים. כל פרויקט אנושי, כל חלום, כל מחשבה ודמיון, טוען פישר, מכומתים במסגרת ׳הריאליזם הקפיטליסטי׳ ומנוסחים באופן אוטומטי במונחים של רווחיות וכדאיות כלכלית עבור העצמת הון של פרטים אינדיבידואליים. הדבר משקף את הקולוניזציה של המערכת הקפיטליסטית את עצם הדמיון האנושי של מה יכול היה להיות - או כפי שאמר הפילוסוף פרדריק ג׳יימסון - ״קל יותר לדמיין את סוף העולם מסוף הקפיטליזם״.

אם כן, לאור ׳ביטול העתיד׳ ו׳הריאליזם הקפיטליסטי׳ - ׳קומוניזם׳, במובנו המינימלי ביותר, מסמל את האפשרות של החזרת העתיד. לא מדובר במערכות הפוליטיות ההיררכית והדכאניות שאפיינו את המאה ה20, אלא במונח רחב יותר, המסמל בפשטות את נטישת האונטולוגיה האטומיסטית של הקפיטליזם (במסגרתה העולם מוצג כשוק של תחרות בין פרטים) ואת הכמיהה לחזרתו של דיון רציונלי אודות עתיד אנושי קולקטיבי. עתיד שיספק מענה לקטסטרופות הסביבתיות, הכלכליות והפסיכולוגיות שעומדות בפנינו - מחוץ לגבולות השוק. פישר מוסיף כי כבר היום יש בכוחנו למגר את הרעב העולמי, להציל את הפלנטה מהכחדה, לבנות קולוניות חלל על הירח ולבנות רשת תחבורה ציבורית שתרשת את כל העולם, אך דווקא בגלל שהפרויקטים הקולקטיביים של האנושות מגויסים להעצמת רווח למחזיקי מניות בלבד - העתיד המזהיר הזה מסרב להגיע.

אסיד

הגענו לחלק הפיקנטי. מה להרחבת תודעה פסיכדלית ולאותו עתיד קולקטיבי? ראשית, אפשר להגיד הרבה דברים על החוויה הפסיכדלית, אבל דבר אחד בטוח : עבור מי שהתנסה בכך, מדובר בחוויה חדשה לגמרי, שאינה דומה לשום דבר אחר. המרחב התודעתי הפסיכדלי נושא איתו תחושה אינהרנטית של חדשנות, פתיחות, והתעלות מעל החוויה היומיומית אל עבר הבנה מסוג שונה. כל פסיכונאט מתחיל יכול להסביר לכם שלא ניתן לתכנן את הטריפ, וכדי לצלוח אותו בחתיכה אחת (המונח עובר בעברית?) צריך לדעת ׳לשחרר׳ ׳ו׳לזרום׳ עם מה שבא. אם כן, בהשאלה אל עבר התחום הפוליטי, המונח ׳אסיד׳ מבקש מאיתנו לחזור לדמיין באופן חדש ורדיקלי עתיד שונה. כפי שהפסיכדליה מקושרת למרחב של דמיון פנימי, כך גם עבור פישר ׳אסיד קומוניזם׳ - הוא קודם כל הזמנה לדמיון חדש, שמבקש להתנתק מהמקצבים של שימור הידוע - על מוסדותיו ומנהגיו - ומעיז לחשוב על ׳התעלות׳ במרחב הקולקטיבי.

החדשנות והפתיחות של החוויה הפסיכדלית קשורים ביכולת שלה לספק זווית ראייה שונה על דברים מוכרים. דפוסי חשיבה ישנים נוטים להתמוסס ולהתערער במסגרת החוויה הפסיכדלית, מה שמאפשר הזדמנות לחיבורים חדשים בתודעה (תופעה זו, אגב, חשובה מאוד בכל מה שקשור לאספקטים התרפויטים של החוויה הפסיכדלית). אם כן, לכוח של הפסיכדליה לכרסם במבני המחשבה השגורים, ישנו גם תפקיד פוטנציאלי בתחום הפוליטי. נורמות חברתיות, היררכיות מקובעות, יחסי כוח וסמלים משותפים - יכולים להיפתח לחקירה מחודשת במסגרת הגמישות וערעור המוסכמות המושגים במצב הצבירה הפסיכדלי. מדובר אפוא בכלי בעל פוטנציאל חתרני, המסוגל להעצים את הפרט ולאפשר לו להבנות מציאות, ולא רק להיות מובנה על ידה. היום יותר מתמיד, טוען פישר, אנחנו זקוקים לכלים ומתודות שיש בכוחם לסדוק בנמנום שמשרה עלינו הריאליזם הקפיטליסטי ולספק זווית ראייה חדשה על אדם שהוא יותר מ8-4-ילדים-משכנתא-פרוזק-קניות.

אבל ה׳אסיד׳ ב׳אסיד קומוניזם״ אינו רק מתודה המבקשת לפרוץ את גבולות התודעה (הפוליטית), אלא מדובר גם במטרה בפני עצמה. החוויה הפסיכדלית, במידה מרובה, משמשת כקונטרה נצרכת להלך הרוח של החברה הקפיטליסטית העכשווית. סמים פסיכדליים (בניגוד רב לסמים אחרים) לא מבקשים לסייע לאדם השועת קדימה לעבר הון, מימוש עצמי, וקריירה (תופעת המיקרודוזינג כמובן, היא דוגמת נגד. אבל על זה בפעם אחרת). טרנס מקנה - נביא הפסיכדלים הדגול - טען כי הסיבה שסמים כמו ניקוטין וקפאין חוקיים וסמים פסיכדליים אינם, קשורה בדיוק להתאמה שלהם לערכים המושלים בחברה העכשווית. בניגוד אליהם, סמים פסיכדליים בוגדים בזמן הליניארי של הדד ליין ושל שעון הנוכחות. החוויה הפסיכדלית פותחת בפנינו חוויה על-זמנית, שבה ׳העצמי׳ היום יומי, שהולך מא׳ לב׳, מאבד מחשיבותו לטובת מרחב פלואידי של רגש, יצירה, הנאה אסתטית, ותובנות רוחניות, במסגרתה מותר וצריך ״להיות״ ולא רק ״לצמוח״. מדובר בחוויה שמזמנת הקשרים קוגניטיביים חדשים בין רבדי המציאות, אשר מנותקים מהפונקציונאליות ומחישובי העלות-תועלת שמושלים בחברה המערבית-קפיטליסטית.

אם כן, פישר טוען כי הערכים שמדגישה החוויה הפסיכדלית צריכים להיות חלק מעתיד קולקטיבי. הפער הבלתי מגושר בין חווית היום-יום תחת הריאליזם הקפיטליסטי והחוויה הפסיכדלית - צריך להטשטש במסגרת חברה עתידית שבה תהיה הכרה תרבותית ומוסדית בחשיבות של חקירה, רוח, יופי, רגש וחיפוש - לשמם. כיום, מעבר למספר שותפויות וולונטריות שוליות, המסה הקריטית של מוסדות החברה המערבית יוצקים את האדם לתוך מסלול חד מימדי של ראיית מנהרה, התמחות ופונקציונאליות קרייריסטית, שמטרתו (במרבית המקרים) הינה להעצים רווח עבור בעלי הון. אם לומר זאת בפשטות, החוויה הפסיכדלית ותוצריה הרגשיים והפנימיים אינם נושא לגיטימי וראוי לשיחה ליד הברזייה במשרד או בקפיטרייה של מוסד הלימודים. אם כן, ההבנייה המוסדית של העתיד, צריכה להיות כזו שבה ישנה הכרה במלוא הפוטנציאל של החוויה האנושית ושבה ישנה תשתית מתאימה לפיתוח פוטנציאל זה.

׳״חופש״ - בשימוש לא ציני או אירוני - עומד במרכז החיבור של פישר על ׳אסיד קומוניזם׳. החופש הפסיכדלי הוא חופש מכבלי הנורמליזציה של המערכות הקיימות, החירות ״לדמיין את עצמך כ״ ולחקור את גבולות המרחב התודעתי. ולא מדובר על עניין של מה בכך, שכן הנגישות למרחב הדמיון הייתה, במשך אלפי שנים, פריבליגה שלה זכו מעטים בלבד. בשביל לדמיין צריך פנאי, אמצעים, ועושר תרבותי (לא במקרה צמחו מרבית יצירות התרבות והאמנות של האנושות בחוגים של אליטות מבוססות וקסטות מיוחסות, או תחת פטרונותם). אם כן, העתיד של פישר הוא גם עתיד שבו ישנו המצע הכלכלי והתרבותי שמאפשר לאדם לדמיין. החופש הפסיכדלי האישי, עבור פישר, חייב לבוא בד ובד עם חופש במרחב הקולקטיבי. היכולת לדמיין תגיע רק כאשר יהיה חופש מעמל סתמי, דכאני ומונוטוני, ומהבוטום-ליין של רווחיות, אותו הוא משרת (חקירות פוסט-קפיטליסטיות אודות היחס לזמן וחשיבות הפנאי הן צעד בכיוון מימוש חזון זה). יותר מכך, טוען פישר (וכמוהו גם האנתרופולוג דיוויד גרייבר ז״ל) כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, הקפיטליזם דווקא מצר את גבולות הדמיון והיצירתיות. תחרות במנגנון השוק, הכפפת היצירתיות לרווחיות בלבד, שיטת הWinner takes all והלחץ המנטאלי הנלווה לאלו האחרונים - הינם גורמים אשר עומדים בעוכרה של היצירתיות, אשר תפרח דווקא בתנאים של רווחה נפשית וכלכלית.

היבט נוסף בפוליטיקה הפסיכדלית שמתווה פישר, נוגע לתכונות המוסריות והשוויוניות של החוויה הפסיכדלית. ׳הכל מחובר׳ אינה רק קלישאה היפית, אלא גם היבט פנומנולוגי עמוק של החוויה הפסיכדלית. תחת החוויה הפסיכדלית, המרחב המנטלי שמדמיין עולם אטומיסטי של ישויות מסוגרות ונפרדות שמתחרות אחת בשנייה, נוטה להיסדק וכמו כן, הקטגוריות החברתיות הסטאטיות, שניצבות כחיץ בין אנשים שונים, נוטות להתגמש. מבעד לשברים של אלו האחרונים, מצליחה החוויה הפסיכדלית לעורר תחושה של שותפות, חיבור ופלורליזם. בהמשך ישיר לכך, תציע הפוליטיקה הפסיכדלית מרחבים פוליטיים גמישים ופלורליסטיים אשר יאפשרו מפגש, דיבור, הכלה, שוויון ותרגול של דמוקרטיה רדיקלית, זאת בניגוד חריף למרבית הפוליטיקה העכשווית, המבוססת על קיבעון של זהויות ומוסדות חברתיים, וכיוצא בכך גם על חיץ ולעומתיות.

חשוב לציין לבסוף, שבדומה למונח ׳קומוניזם׳, השימוש במונח ׳אסיד׳ הינו שימוש רחב ויש לשער שפישר לא התכוון באופן מילולי לכך שטריפים יהיו חלק ממוסד מסדר היום העתידי . מונח זה ניצב כסמל או ׳מיתוס׳, המבקש לייצג הרבה מעבר לאקט של נטילת סמים. כפי שניכר עד כה, מדובר במגוון פרקטיקות, אומנויות ומצבים מנטליים, שמבקשים להדגיש ערכים של חופש, חקירה, אסתטיקה, רגש, שותפות, גמישות וערעור גבולות.

הפוליטיזציה של האסיד והאסידיזציה של הפוליטיקה

ישנה תחושה שהחוויה הפסיכדלית הולכת וצוברת יותר ויותר לגיטימציה בעשור האחרון. מה שהיה פעם פרינג׳ שולי מחלחל לאחרונה בחוזקה אל המרכז (של דפי עיתון הארץ, לרוב). עם זאת, מלבד כמה יוצאי דופן, במרבית המקרים הדיון בפסיכדליה נשאר בגבולות הפרט וחוויתו האישית. הדבר כמובן מובן, שכן החוויה הפסיכדלית מתרחשת בגבולות התודעה, אך מה שמרק פישר ביקש לעשות זה לקרוא דווקא ל׳פוליטיזציה של האסיד׳. קריאתו מגיעה, כאמור, מהבנה עמוקה שחופש במרחב הפנימי אינו מנותק בשום שלב מחופש במרחב הקולקטיבי. מימוש פנימי וחקירה אסתטית ורגשית יתגלמו בשלמותם רק כאשר נזכה לראות חברה שמעודדת ומכירה בחשיבותם. או כפי שאומר המשפט השחוק: ״האישי הוא הפוליטי״.

המינד-סט הקפיטליסטי הצליח לגרום לכולנו לטמון את ראשינו בחול האינדיבידואליסטי של מימוש עצמי, עד כדי כך שגם הפרינג׳ התרבותי כיום לא מציע הרבה מעבר לביטוי עצמי רדיקלי שאינו מבשיל לכדי אמירה פוליטית. בהתאם לכך, ׳אסיד׳ (לא רק עצם הטריפ, אלא כלל ההוויה הפסיכדלית הרחבה), על כל הקיצוניות שבו וההתנגדות שלו לסדר הקיים, נשאר במרבית המקרים בקצה המדבר, במסיבות טבע, או בלבדיות של הבית. כך ׳הקצה׳ האופציונלי של הזייטגיסט הקיים מנורמל לתוך חוויה אישית-אינדיבידואליסטית שמתרחשת לצד, מתחת ומעל, המרחב החברתי הקולקטיבי. מציאות זו, לא רק שהיא תוצר ישיר של האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, אלא שהיא גם מסייעת לאשרר ולתפעל אותו (״טריפ פעם בחצי שנה בברנינג מאן וחזרנו לעבוד במשרד של גוגל״). אם כן, שילוב המילים ׳אסיד קומוניזם׳ מפציר בנו להוציא את הראש מהחול ולפעול למען תודעה שאינה רק פסיכדלית, אלא פסיכדלית-פוליטית.

מדובר לא רק ב׳פוליטיזציה של האסיד׳, אלא גם ב׳אסידיזציה של הפוליטיקה׳. בחלקה הגדול, תנועת השמאל - גם כשהיא לא קונפורמיסטית ואפורה להחליא - עוסקת בדיון אודות שינויים וחיווטים בתחום של מדיניות, ובפרוגרמות כלכליות חלופיות. בניגוד לכך, ׳האסידיזציה של הפוליטיקה׳ מבקשת לטעון ששינויים דרסטיים בתחום הקולקטיבי לא יקרו בלי דיון עמוק יותר על מהות החוויה האנושית על הפלנטה ובלי התייחסות למרחבים הפנימיים, הרגשיים, והאסתטיים של התפיסה האנושית (גם קצת הומור - כפי שמרומז בשם ׳אסיד קומוניזם׳ - לא יזיק). יותר מכך, ההתבצרות בשיח הנוגע להיבטים פרגמטיים ופונקציונאליים בלבד (הכנסה בסיסית אוניברסלית וכו׳) - משקפת בפני עצמה הרכנת ראש אל הסדר הניו ליברלי, במסגרתו השיח אודות האדם אינו יוצא מגבולות הרווחיות והכלכלה. המונח ׳אסיד קומוניזם׳ בניגוד לכך, מבקש להצית מחדש את הדמיון הפוליטי של שנות ה60-70, שלא התבייש לכלול בחזון העתידי שלו שיח רדיקלי אודות היבטיו הרוחניים והפנימיים של האדם.

אז נכון, ניכר כי בשלב זה אין כאן פרוגרמה פוליטית קוהרנטית ו״רצינית״, עם הצעות פרגמטיות אודות מוסדות וחוקים עתידיים. עם זאת, יש לזכור שמוסדות הפוליטיקה המודרניים התפתחו במשך עשרות (אם לא מאות) שנים, תוך כדי הבניה רעיונות ומוסדית איטית והדרגתית. מדובר אפוא במבנים בעלי שורשים חזקים, אשר מקבעים ומקרקעים את הלך החשיבה שלנו ואת התפיסה שלנו אודות העולם. המונח ׳אסיד קומוניזם׳ לעומת זאת - עומד על אדמה רעועה יותר, ומטרתו הינה קודם כל לשים רגל בדלת של הריאליזם הקפיטליסטי ולהזמין לדמיון חדש אודות העתיד. ואולי דווקא הקציוניות של מונח זה (במובן הטוב, של הימצאות בקצה) - ואפילו החולמנות, המשחקיות וההומור שבו - הם בדיוק אלו שמאפשרים את הניתוק מראיית המנהרה של הריאליזם הקפיטליסטי וכיוצ״ב גם את החזרתו של הדיון אודות עתיד ראוי לאנושות.