דימוי: ניצן נעמן

-

מערכת הרכבות התחתיות הישנה בעולם נמצאת בלונדון, מאות אלפים משתמשים במערכת תחבורה מסועפת ומורכבת זו: עשרות קווים ומאות תחנות מרכיבים רשת ענקית של מנהרות, דרגנועים ומעליות שלא מפסיקה לרחוש לרגע. התמדתה של התנועה מובטחת בעזרת מערכת פיקוח מורכבת ומסועפת שמנהלת את תנועת בני האדם דרך המחילות, כאשר תקלה קטנה באחת מהמנהרות או דרכי הגישה יכולה לגרור שרשרת של עיכובים וחסימות. הזרם לא נפסק לרגע - נראה שכולם יודעים את הכללים ומצייתים להם, לטעות ולמבוכה אין מקום בתת הקרקע. כמו במקומות רבים בעולם, בשעות העומס הרכבות התחתיות עמוסות בבני אדם ולמשתמשים לא נותר אלא להפוך לגוש אנושי אחד. על פני הקרקע של לונדון, הדברים שונים. המרחב המינימלי הנדרש לאדם כדי שלא יתחכך חלילה בחברו גדול מזה שבתת הקרקע, וכדי לשמור עליו מפעילים ההולכים סט של כללים ונימוסים. ההולך ברחוב נדרש למגוון מחוות, אמירות תודה, עצירות, המתנות קצרות, נידנודי ראש וכיחכוחים, סט שלם של הליכות הליכה.

לפני כשנה הוצבה עבודת ווידאו של האמנית הישראלית הבינלאומית מיכל רובנר בתחנת הרכבת בקנרי וורף (Canary Wharf). העבודה היא מעיין "חתך" של תת הקרקע של תחנת הרכבת: בתחתית העבודה נראות צלליות אנושיות, שהפכו כבר למזוהות עם עבודתה, מתרוצצות הלוך ושוב על רציפי הרכבות. מפעם לפעם קבוצת צלליות תופסת תאוצה ויוצאת מהמסך, בעוד שקבוצות אחרות נכנסות למסך במהירות והתנועה האנושית העמלנית לא מפסיקה לרגע. קומות על גבי קומות של רציפי רכבות וצלליות נערמות ומעליהם שולט ערפל אפרפר לונדוני סמיך שמתוכו מבצבצים פסלי שליטים מהעבר וגורדי שחקים לונדונים איקוניים מההווה. בצד העבודה נכתב: "מעברים היא עבודת ווידאו-ארט בהשראת הארכיטקטורה של תחנת הרכבת בקנרי וורף. העבודה מבקשת להרהר בנוכחות האנושית במרחב ובזרימה הדינמית של האנשים המגיעים והיוצאים. התמונה המופשטת של אנשים העוברים ממקום למקום מוצבת בנוף איקונוגרפי מדומיין של לונדון".

הצללית

מוטיב עיקרי בעבודותיה של מיכל רובנר הוא הצלליות השחורות של דמות אדם. בעבודות צילום ווידאו רבות חוזרות אותן צלליות שחורות, לפעמים בעלות קונטור ברור מובחן ולפעמים צלליות מטושטשות, לפעמים במבט על ולפעמים בפרופיל. הצלליות לכאורה נראית זהות האחת לשנייה אבל במבט מקרוב רואים שהן אינן חוזרות על עצמן; כל צללית היא בעלת קווים ייחודיים שונים מהדמויות סביבה. בעבודות וידאו רבות נראות הצלליות כמעין ספירת מלאי של האנושות - שורות ארוכות וצפופות של צלליות נערמות אחת על גבי השנייה ויוצרות מראה מהפנט. בעבודת וידאו שמוצגת בתוך צלחות פטרי נראות נקודות שחורות דמויות חיידקים מתרוצצות במהירות, יוצרות שלל צורות ומתווים כאוטיים וחסרי סדר. במבט ראשוני העבודה נראית מופשטת, אך לאחר שהייה מולה הנקודות השחורות המסתחררות מקבלות צורה - קבוצת אנשים מצולמת במבט על ומבצעת ריקוד.

שימוש אחר במוטיב עושה רובנר בעזרת מבט אנכרוניסטי על המוטיב עצמו. רובנר יוצרת ממצאים כמו-ארכיאולוגיים - צלחת עתיקה, שבר חרס, לוח טין - מעוטרים במוטיב שפיתחה המיוצג בצורה "פרימיטיבית" יותר, באמצעות קווים שחורים צפופים המאורגנים בשלל צורות. ה-"ממצא הארכיאולגי" חושף ונוטע את המוטיב בעבר העתיק, כאילו עבודתה של רובנר היא רק המשך ופיתוח של שפה עתיקה שכבר הייתה קיימת עוד לפניה. האקט האנרכוניסטי הוא גם מהלך של הפשטה: מדמויות בעלות פיגורטיביות מסוימת הפך ההמון לצבר של קווים.

לאורך כל העיסוק במוטיב הצללית האנושית, בריבוי ובחזרתיות ניתן לראות את אותו המתח שמכונן את העבודה: בין מבט המאקרו שקולט אין-ספור צלליות שהופכות להמון, ולעיתים לכתם שחור אחד חסר הבחנות והבדלים - לבין המיקרו, שם ניתן לראות הבדלים, שונות וההתבחנות של כל צללית וצללית. בעזרת שני הוגים שעסקו במוטיב ההמון והריבוי ניתן להבין את המתח שמכונן את יצירתה - אליאס קנטי וחנה ארנדט. כל אחד מהוגים אלו מייצג קוטב אחר במתח: אליאס קנטי את ההמון, וחנה ארנדט את הריבוי האנושי.

בספרו "ההמון והכוח" עוסק קנטי בפנומנולוגיה של ההמון, של אוסף יחידים שלפתע וללא התראה מתנקז לנקודה אורבנית אחת, הופך ליצור עצמאי וחד פעמי, פועל את פעולתו המהירה חסרת הכיוון והאנרכית, ולבסוף מתפוגג חזרה אל תוך העיר ממנה הוא הופיע לראשונה. בספר נותן קנטי סימנים בהמון, של תהליכי היווצרותו ושל המתחים המתחוללים בו. קנטי גם מבצע פנומנולוגיה של סמלי ההמון, כיצד תופעות טבעיות הופכות לסמלים שלה - אש, מים, ים, גשם ושיבולים:

בשם סמלי המון אני קורא ליחידות הקולקטיביות אשר אינן מורכבות מבני אדם ובכל זאת מעוררות הרגשה של המונים. כל אחת מהתופעות האלה מכילה אי אלו מהסגולות המהותיות והחיוניות של ההמון. אף על פי שאינן מורכבות מבני אדם מזכירה כל אחת מהן המון מופיעה כסמל או במיתוס, בחלום, בדיבור ובזמר. לעומת זאת, סמלי המון לעולם אינם עשויים מבני אדם והם רק מעוררים הרגשה כשל המון.

(ההמון והכוח" הוצאת צ'ריקובר, 1979, תל אביב, עמ' 56, תרגום עמשי לוין)

בעקבות קנטי, ניתן לכנות את הדימויים שרובנר יוצרת כסמל המון. במבט המרוחק על עבודתה קווי המתאר של הצלליות השחורות הופכות לכתם שחור גדול ומאיים. האינדיבידואליות של כל דמות ודמות מותכת לתוך דבר גדול ממנה - ההמון. מאידך, במבט מיקרו על עבודתה הדברים נראים שונים, כאשר ריבוי הדמויות וההיבחנות ביניהן הם היסודות השולטים בדימוי, ולא ההמון הממוסס. בעקבות חנה ארנדט ניתן לומר שמהות עבודתה של רובנר היא פוליטית, לא במובן של היגד/דעה מסוימת על המציאות אלא לתנאי האפשרות של הסדר הפולטי שהוא ע"פ ארנדט הריבוי. בפתחו של ספרה הפרדיגמטי "המצב האנושי" ארנדט מגדירה תנאי זה:

הפעולה (הפוליטית, ש"נ)...תואמת את התנאי האנושי של הריבוי, את העובדה שבני אדם, ולא האדם, חיים על פני הארץ ומתגוררים בעולם. בעוד שכל ההיבטים של הקיום האנושי קשורים איכשהו לפוליטיקה, ריבוי זה הוא התנאי הספציפי בהא הידיעה - לא רק התנאי ההכרחי (non qua sine conditio) אלא התנאי המאפשר (quam per conditio) של כל חיים פוליטיים. כך, בלשונם של הרומים, אולי העם הפוליטי ביותר שידענו, שימשו המלים "לחיות" ו"להיות בקרב בני אדם" (esse homines inter) או "למות" ו"לחדול מלהיות בקרב בני אדם" (desinere esse homines inter) בתור מלים נרדפות.

(המצב האנושי, חנה ארנדט, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2014, עמ' 35)

זהו המובן הפוליטי של עבודתה של רובנר: המיקוד והחזרה בשלל צורות ומדיומים למוטיב של הפיגורה האנושית, חזרה שלרגע נראה שעוסקת בזהה ובמשוכפל אבל במבט שני עוסקת בהבדל ובריבוי - תנאי הקיום של הסדר הפוליטי. העבודות הפסוודו ארכיאולוגיות שלה נוטעות כביכול את מוטיב הריבוי בארכאי ובקדום, מה שתואם את תפיסתה של ארנדט הנפרסת לאורך כל הספר - הולדת הפוליטי שהתרחשה ביוון העתיקה. לפי ארנדט מאז ועד היום חלה שחיקה מתמדת בסדר הפוליטי שמתרחשת בעזרתם של שלל הוגים (מאפלטון ועד בני זמננו) והפוליטיקאים עצמם. עבודתה של רובנר, אם כן, מנסה להפיח חיים בתנאי היסוד של הסדר הפוליטי המקורי. עבודתה היא מעין מבחן רורשך: לשאלת הפסיכולוג "מה אתה רואה?" יענה הדיקטטור "המון צועד בסך", ואילו הדמוקרט יגיד "אני רואה את הריבוי האנושי".

בחזרה לעבודה

התחנה בה מוצבת העבודה היא חלק מקו הרכבת אליזבט שטרם נפתח לציבור, והוא אמור להתחיל את פעולתו בשנה הקרובה. חלקה העליון של התחנה המשמש כקניון קטן נפתח כבר לציבור. קנרי וורף הוא אזור הנמל העתיק של לונדון: במאה ה-19 היה זה אחד ממרכזי המסחר הגדולים בעולם - אוניות, סחורות ואנשים מכל העולם עברו שם, סגרו עיסקאות והעבירו סחורות מיד ליד. כיום המתחם הוא אחד ממרכזי העסקים הגדולים בלונדון, גדוש מגדלי משרדים ענקיים נבנו בשנות ה-90, ומאוכלס בעיקר על ידי תאגידי ענק ובנקים. כמו אזורים עסקיים אחרים בעולם, קנרי וורף לא מזמין אף אדם לשהות בשטחו מעבר לזמן עליו הוא מקבל תשלום. הרכבות מובילות מאות אלפים בכל בוקר אל המגדלים, מפנות אותם אחר הצהריים ומשאירות אחריהם שממה.

לאורך הקווים הרבים של הרכבת התחתית פזורות תחנות משלל סוגים. התחנות הראשונות שנבנו היו מערכת של מחילות באדמה ונותרו כאלה גם היום. בשנים האחרונות, תחנות רבות נבנות כמעין קניונים תת קרקעיים: קומות על גבי קומות מתחת לפני האדמה עם פטיואים גדולים דרכם עוברות המדרגות הנעות והמעליות. התחנות הישנות של הרכבת היו תשתית תחבורה ציבורית בבעלות ציבורית ועם אסטתיקה מובחנת. כיום הרכבות בלונדון עדיין מולאמות, אולם התחנות כבר דומות יותר לקניונים - מידה גדלה והולכת של מסחר משולב בהן, שכמו מכינות את הקרקע להפרטה שמעבר לפינה.

גם בהשוואה לאזור המפותח בו התחנה ממוקמת, היא עצמה מהווה מתחם היפר-מפותח. פני הקרקע עצמם, בעצם, לא קיימים - האזור מלא מפלסים, גשרים, מנהרות, תעלות מים, קניונים חצי תת קרקעיים, פארקים תלויים, לעולם אינך מבין בדיוק היכן אתה עומד. התחנה עצמה היא הקצה התת קרקעי של סטרוקטורה אופקית, בתת הקרקע נמצאת התחנה עצמה ומעט מעליה, עדיין בתת הקרקע, קולנוע וחנויות קניון. כדי להגיע לכניסה לתחנה יש לעבור מהרחוב ארבעה מפלסים מגוננים עם מזרקות. תעלת מים שמי התמזה הוסטו לתוכה נמצאת מעל התחנה. מעל תעלת המים מוצב קניון ארוך בעל שלוש קומות, ומעליו טיילת ירוקה מלאת עצים וספסלים מחופה במעין חממה בעיצוב עכשווי. הארכיטקטורה של הסטרוקטורה המורכבת והמסועפת הזאת היא סימפטומטית לקפיטליזם המאוחר - מלאכותיות יתר, בנייה אגרסיבית על פני הקרקע ותוספת של גנים מלאכותיים תלויים עשרות מטרים מפני הקרקע.

עבודת הוידאו מוצבת בכניסה לתחנה ומשתרעת על פני 15 מטרים. הצלליות השחורות על המסך לא מפסיקות להתרוצץ לרגע. מבקרים בתחנה חולפים על פניה, ממהרים, לא מקדישים לה תשומת לב. הדימוי שמתקבל מהעבודה קודר: בני האדם מתהלכים כנמלים במחילות במעבה האדמה, מואצים במהירות פתאומית, יוצאים ונכנסים מהעבודה. מעל כולם מרחף ערפל לונדוני מסמא, מתוכו מבצבצים הפאלוסים של ההון ואימפרטורים מהעבר, מפקחים על פעילותם העמלנית של האנשים במעבה האדמה. הערפל שחוצץ בין הצלליות המתרוצצות והמואצות לא מאפשר למבט לחדור בעדו. העבודה יוצרת שתי ספרות נפרדות- ההון והאנושי.

נראה שעבודת הווידאו והשימוש במוטיב הצללית חותר תחת ההיגיון המקורי של עבודותיה של רובנר כפי שניתחתי אותה בעקבות ארנדט וקנטי. רובנר - שפיתחה לאורך שנים את מוטיב הפיגורה האנושית ועשתה בו שימוש אוניברסלי שמדגיש את עובדת הריבוי האנושי, את חוסר אחידותו ואת החשיבות שלהם בכינון הסדר הפוליטי - זנחה את המוטיב האוניברסלי ועוסקת כיום ב"השאלה" של המוטיב הזה לטובת סדרים טוטאליים, מאחידים ואנטי פוליטיים במהותם. בעבודה בקנרי וורף מצטיירת תמונה קודרת, של שליטת ההון בבני האדם המהלכים במחילות ומאכילים את הסדר הקפיטליסטי באמצעות מוטיב שבעבודות קודמות אפיין את ההיפך הגמור.

השאלה אחרת, המבטאת את אותו היפוך, עשתה רובנר באנדרטה לחללי צה"ל שבהר הרצל. האנדרטה שמנסה ליישב סתירות רבות בתרבות הזיכרון הישראלית יוצרת מהלך נרטיבי אחד מובהק שמורכב מאלפי לבנים עליהם חרוטים שמות החללים. במהלך שערורייתי, חלק מדרישות התכנון היה לאפשר גמישות באנדרטה - יכולת תמידית להוסיף עוד חללים. בכניסה לאנדרטה מוצבת עבודת הווידאו "בעקבותיהם" שעושה שימוש באותם מוטיבים, ההבדל נמצא בפרטים הקטנים - הצלליות השחורות מייצגות חיילים, ו"הריבוי" המתקבל הוא של היחידה הצבאית של חיילים מתים שהולכת וגדלה. במקום הריבוי של הסדר האזרחי הפוליטי מתקבלת האחדה של היחידה הצבאית עליה מבסס את עצמו הסדר הלאומי המאחד.

בניגוד לעבודה באנדרטה בהר הרצל, שם ההשאלה של המוטיב נעשתה באופן מפוקח, נראה שבמקרה של קנרי וורף הדימוי נוצר מהיקסמות של רובנר מהתנועה האנושית בתחנה ובסביבתה, כפי שעולה מהטקסט בצידי העבודה ומראיונות בתקשורת. הדימוי שאותו פיתחה במשך שנים ושעל פי הפרשנות שהצעתי בעקבות ארנדט, הציג את הריבוי האנושי ואת תנאי האפשרות של הפוליטי - נהפך על פיו. בחסות אמצעי התחבורה בני האדם הופכים בעבודה זו לכתמים שחורים חסרי הבחנה, להמון, שבניגוד להמון של קנטי הוא איננו המון אנרגטי בעל פוטנציאל לפעולה אנרכית אלא המון מנוהל ומפוקח.