דימוי: אורי סופר

בין אם מדובר באוהלים בבניאס, סקי בשוויץ, טרקים בגיאורגיה או ריטריט יוגה בהודו - לקיחת פסק זמן מחזורי מחיי השגרה ויציאה לחופשה, הינה חלק אלמנטרי מאורח החיים של האדם המערבי. אך למרות המקום האורגני שזו תופסת בתרבות המערבית, יש לציין שתופעת החופשה הינה תופעה חדשה יחסית. למעט עלייה לרגל בהקשר דתי (שהתבצעה לרוב על ידי מיעוט בלבד, וגם אז, לעתים נדירות מאוד), הפסקה מתוכננת ושגרתית מחיי היום-יום, אותה מבצעים חלקים נרחבים מהאוכלוסיה, הייתה מחזה די נדיר במרבית שנות ההיסטוריה האנושית. גם בקרב האצולה והמעמדות הגבוהים, פעילויות פנאי ורווחה היו שזורות במרבית המקרים לחיי היום-יום ולא התקיים הבדל דיכוטומי בין העמל היום-יומי והחופשה. אם כן, גם אם בשבילנו החופשה הינה תופעה שקופה וטבעית, כמו מים לדג, זו צמחה בקונטקסט היסטורי, פוליטי וכלכלי נתון ועל כן, זו יכולה ללמד אותנו לא מעט על אורח החיים והפנטזיות של האדם המודרני.

ישנם מספר גורמים אשר הביאו לחדירת תופעת החופשה אל אורל החיים המערבי. ניתן לציין לדוגמה את כינון לוח השנה האזרחי, את התעוררותן של זכויות סוציאליות המעניקות לעובדים חופשים מחזוריים, את השיפור בתשתיות ובטכנולוגיה אשר איפשר נסיעות למרחקים ארוכים ואת צמיחת מעמד הביניים, שיכל מלכתחילה להרשות לעצמו נסיעות אלו. אך יחד עם הגורמים הכלכליים, הפוליטיים והטכנולוגיים השונים, חשוב להוסיף כי גם שינויים אידיאולוגיים ותרבותיים לקחו חלק בחציבת רעיון החופשה אל תוך הלך החיים המודרני. במהלך המאות ה-19 וה-20, נפוצו ברחבי העולם המערבי תנועות חברתיות אשר שילבו בין ערכים סוציאליים, דתיים ורפואיים שונים לכדי רעיונות הוליסטיים אודות הבראה ורווחה מנטלית וגופנית. אלו צמחו ככל הנראה כמענה לצמיחת מעמד הפועלים ולתנאי העבודה הקשים ששררו בקרב מעמד זה. אל מול העמל של החיים העירוניים, תנועות אלו שמו דגש על התפקיד המחייה של המרחב הטבעי וקראו לאזרחים לתרגל הפסקות תקופתיות מחיי העבודה ומהמגורים בעיר. בהתאם לרעיונות אלו קמו בעולם המערבי מספר רב של ׳בתי הבראה׳, בהם יכל הציבור לקחת הפסקה מחיי העבודה, לזכות בטיפולים שונים, לאכול תזונה בריאה ולטייל בטבע - וכך לזכות באיזון מחודש.

במהלך המאה ה-20 סייע גם הקפיטליזם הניאו-ליברלי בקיבוע החופשה כמוצר צריכה אלמנטרי בחיי האדם המערבי ובאישרור הדיכוטומיה בין חיי שגרה והחופשה המרוכזת. ההכרח של העצירה המתודית מחיי העבודה הלך והתחדד תחת התנאים הכלכליים של הניאו-ליברליזם, אשר התאפיינו בהסרת רשתות הרווחה הקולקטיביות, בעלייה באי-שוויון, בשחיקת מעמד הביניים ובעלייה של תרבות אינדיבידואליסטית והישגית. תנאים אלו גרמו בתורם לעלייה בתחושות של דוחק, לחץ וחרדה אשר החריפו את הדיכוטומיה בין שגרת העבודה ובין שחרור קיטור במהלך החופשה (אשר נעשה דחוף יותר ויותר). בהקשר זה יש לציין כי אם במהלך המאות ה-20 וה-19 תפיסת ההבראה התמקדה לרוב בהיבטים פיזיים וגופניים, בפתח המאה ה-21 זו עברה להתמקד יותר ויותר ברווחה מנטלית.

אך לא רק שהתנועה הניאו-ליברית פערה את הפצע, היא גם עשתה כסף לא רע משיווק התרופה. תחת הקפיטליזם הניאו-ליברלי, החופשה הפסיקה לשמש רק כהבראה עבור חולאים שונים - אלא זו התמצבה כמוצר צריכה זוהר שמתעתד לספק מענה למגוון חשקים, כמיהות וצרכים של האדם המערבי. במידה רבה, יכולה תופעת החופשה לשמש כמקרה בוחן לאופן שבו הקפיטליזם העכשווי אינו מבקש עוד רק לספק מענה לצרכים של צרכנים רציונליים, כי אם ליצור את אותם צרכים באמצעות הינדוס תמונות ראווה של אנושיות אופטימלית. כפי שנראה בהמשך, החופשה שימשה כמוצר אידיאלי, לתוכו ניתן לצקת מגוון רחב של פנטזיות אנושיות (הרפתקנות, פאר, רווחה, רגיעה וכו׳) וכך לשנע אותו כסחורה בשוק הקפיטליסטי. חשוב עוד לציין כי ההתמסחרות של החופשה הגיעה בבד בבד עם הטרנספורמציה של תנועת ההבראה של תחילת המאה ה-20 לכדי האידיאולוגיה המודרנית של וולנס (Wellness). תחת אידיאולוגיה זו הפך העיסוק בטיפוח ושיפור עצמי למעין ציווי המרחף באופן תמידי מעל ראשם של הפרטים השונים בחברה המערבית. תנועת הוולנס, אם כן, הציבה את החופשה לצד שייקים עם זרעי צ׳יה, שיעורי יוגה, קאוצ׳ינג ותרגולי מינדפולנס, כחלק מרכזי ברפרטואר הפרקטיקות של דרך החיים המיטבית של הפרט הצועד ללא הרף לעבר טיוב מנטלי ופיזי.

לאחר היסטוריה-על-רגל-אחת של החופשה המודרנית, ניתן עתה לשאול מה יכולה תופעה זו לספר לנו על החיים בעולם המערבי של המאה ה-21. ברמה הבסיסית ביותר, תופעת החופשה מאשררת את התפיסה השגורה לפיה החיים המערביים מתאפיינים בבינאריות קיצונית, המחלקת בין חיי השגרה היום-יומיים, אשר ׳מוציאים אותנו מאיזון׳, ובין כיסים עוצמתיים של שחרור לחצים, רגיעה והבראה אשר מטרתם ׳להחזיר אותנו לאיזון׳. ברמת הפשט, מצביעה תפיסה זו על חוסר היציבות התמידית של חיי השגרה בעולם המערבי, שמרגישים לעיתים קרובות כמו ג'אגלינג תמידי עם יותר מדי כדורים. החופשה מהווה למעשה את אחד ממרחבי המציאות היחידים שבו האדם משוחרר מכבלי הדרישות של יחסי העבודה הקפיטליסטיים, מהפגזת המידע הדיגיטלי, מתפיסת הפונקציונאלית של האדם ומתחושות ההתשה המתלוות לאלו האחרונים. באופן עמוק יותר, משמשת החופשה כסוג של ׳סל׳, אליו אנו מקרינים את הפנטזיות שנמנעות מאיתנו בשגרת החיים היום יומית. חזיונות וכמיהות אודות הרפתקנות, מפגש, חוויה, רגש עוצמתי, ריחות זרים, מתיחת גבולות ואיבוד חושים, מועתקות משגרת החיים ומוקרנות על האי המיניאטורי של החופשה.  אם כן, במידה רבה, הדיכוטומיה שהתבססה בעולם המודרני בין עבודה ושגרה מצד אחד, ובין חופשה מצד שני, מתגלה כדיכוטומיה עמוקה בהרבה, זו המבדילה בין מי שאני רוצה להיות ובין מי שאני חייב להיות.

עבור הפילוסוף ז'אן בודריאר, מתאפיינים החיים בעידן הקפיטליזם המאוחר בתפוצתם הרחבה של הדמיות אשר מחליפות את חוויות החיים האמיתיות. במסכי המחשב, בטלפונים, בספרים, בטלוויזיה ובפרסומות שעל שלטי החוצות, אנו נפגשים מידי יום עם קפסולות זעירות אשר מדמות את החיים האמיתיים ואשר לאט לאט אף מחליפות את החיים האמיתיים. כך לדוגמה, קשרים בין-אישיים מוחלפים בשיטוט ברשת החברתית, חווית רומנטיות מוחלפות על ידי החלקות הצידה בטינדר, חוויית של הרפתקה וגילוי מוחלפים בצפייה בסרטים וכך הלאה. אם כן, במידה רבה, משמשת החופשה כסוג של פנטזיה עוצמתית אודות חזרתו של ׳האמיתי׳: סוף-סוף אנו עצמנו נתנסה בביקור במקומות אקזוטיים, במפגש עם אנשים מופלאים, בניחוחות זרים, במפגש עם הטבע, בחוויות קצה ובאותנטיות של מרחבים רחוקים. ההדמיה מהמסך תהפוך - לכמה רגעים ספורים - לאמיתית.

ניתן היה לשער שתופעת החופשה משמשת כמעין מפלט חתרני, אשר מציב מראה ביקורתית אל מול הנורמות הקפיטליסטיות העכשוויות - מין דרך אקזוטית להמלט מהצל המאיים של אותן נורמות ביום-יום - אך השערה זו רחוקה מן האמת. האינטגרציה העוצמתית של תופעת החופשה אל תוך שגרת החיים המודרנית הינה בדיוק בשל היותה ׳שסתום׳ אשר מאפשר אי מיניאטורי של רווחת חיים, שמטרתו להמשיך ולקיים את מצב העניינים הנוכחי ביתר הזמן. הקרנת הפנטזיות שלנו על גוש מתומצת של חוויה והגשמה מזוקקת, משמשת בכדי להעלים את התהייה אודות היעדרה של פנטזיה זו ביתר חיי היום-יום. התפקיד של החופשה כשסתום נוכח ביתר שאת בחוויה הישראלית בתופעת ׳הטיול אחרי צבא׳. שהייה של מספר חודשים בהודו או בדרום אמריקה מעניקה ביטוי לחוויות של חופש עמוק, ערעור גבולות והתנסויות קיצוניות, ותפקידה להעניק מרחב ממוסד להתנסויות הקצה של תקופת הנעורים הפרועה, במטרה לשוב ולעטות את התפקיד שמייעדת לנו החברה כשחקנים בעולם העבודה המודרני. או במילים אחרות, אנו מכירים בזכות הנקודתית לטרק בהימלאיה, לעשן ג׳אראס ולהשתתף בג׳אמים בבית קפה בדרמסלה, אך חס וחלילה אם מישהו יבחר לעשות זאת כדרך חיים.

אך לא רק שהחופשה המודרנית מאפשרת רווחה רגעית כדי לאשרר חיים חסרי רווחה, אט-אט היא עצמה נבלעת אל תוך הגיונות השגרה הקפיטליסטית, במקום לספק מהם מפלט מדומיין. הדחף ההולך וגובר של האדם המערבי לעצירה ולנחת, עובר כיום יותר ויותר במכבש המסחור של תעשיית התיירות ויוצא בצד השני כמלונות בוטיק, טיולים מאורגנים, ספורט אקסטרים, מזכרות ואטרקציות שונות. יותר מכך, מה שאמור היה להיות שיבה אותנטית (גם אם קצרת מועד) אל ׳האמיתי׳ - הופך בעצמו לצריכה נוספת של העתקים מסחריים של האמיתי.

קחו לדוגמה את דבריו של המיליונר יונתן לייטרסדורף, אשר התראיין לעיתון דה מרקר אודות חווית האירוח במלון שלו שנחנך לאחרונה באיביזה : ״יש פה רגעים קסומים של שקיעה, חוויה רוחנית, אז כל יום יהיה טקס שקיעה שישתתפו בו אמנים ושמאנים... בכל שקיעה נשתיק את הכל, ולפעמים נקבל אותה במוזיקה אלקטרונית, או עם תופים, ולפעמים בתקיעה בקונכיות שהן כמו שופר — רבע שעה לפני השקיעה וטיפה אחריה. כל טקס זה עניין של התכוונות. בטקס הזה קחי את הכוונה הזאת ותחשבי עליה. בכל פול מון נסגור את כל החשמל במלון ונעשה מסיבות מיוחדות, ותוך כדי נוציא אנשים למסאז'ים חינם בחוף. זה לחגוג את הקצב של החיים. להתחבר לקוסמוס, לטבע, לאנשים שאת לא מכירה". בקריאה ביקורתית בדבריו של לייטרסדורף ניתן לראות כיצד חוויות עוצמתיות מ׳העולם האמיתי׳ - טקסים שמאניים, חוויות רוחניות, ריצוי אסתטי ורגשי, חיבור בין אישי והתחברות לטבע - הופכים להדמיות מושטחות המתרחשות בתוך המרחב המסחרי של בית המלון (בו מחיר הלינה מגיע לאלפי דולרים ללילה). דבריו של לייטרסדורף משקפים כמובן דוגמת קצה, אך חווית החופשה המודרנית מתאפיינת יותר ויותר, לא בכמיהה ל׳אמיתי׳ אלא בכמיהה לגרסתו המבויתת והמושטחת. במקרים רבים, אנחנו לא באמת רוצים יתושים בג'ונגל תאילנדי, אנחנו רוצים חדר ממוזג עם ויפי ומכונת נספרסו - ויהיה זה בערב הסעודית, סרי לנקה או וינה. דוגמה נוספת ניתן לראות בטיול אחרי צבא להודו אשר הפך במרוצת השנים פחות ופחות למפגש עם הודו האמיתית אלא למפגש עם העתקים מושטחים (׳שיווה קפה׳ עם עמדות ללפטופים או גסט האוסים מוקפדים עם חדר קולנוע) שנבנו במיוחד עבור תיירים, ומייצגים העתק פופי של הודו עצמה.

לבסוף, חדירת ההגיונות הקפיטליסטיים אל תוך המרחב שהיה אמור להיות משוחרר מהם, מתבטא בכך שגם אם ברמה הפיזית אנחנו מצליחים לקחת את הגוף שלנו ולצאת לחופשה, לא בטוח שהמרחב המנטלי שלנו יצטרף. הציווי הקפיטליסטי להמשיך ולצמוח, להתפתח, להתחרות, ליזום ולהתממש ללא הרף, נטוע בעוצמה כה חזקה בתודעה שלנו, שנשאלת השאלה האם יש לנו עוד את היכולת לעצור ובאמת להיות בחופשה. במקרה הטוב המיינדסט הקפיטליסטי ינדוד איתנו אל החופשה ויתבטא כרצון הפתולוגי להספיק ולסמן וי על אטרקציות ויעדים בתוך אטרף כללי של תכנון, בוקינג וfomo, במקרה הרע זה יתבטא במיילים וטלפונים שרודפים אותנו אל החוף ביוון. ניתן אפוא לראות כי מנגנון השסתום של החופשה המודרנית הולך וקורס גם הוא אל תוך ספירלת הקואופטציה של הקפיטליזם, אשר מכפיפה אל שצף הסחורה והגדלת ההון כל תופעה שהייתה יכולה לאתגר אותה.

_______

תופעת החופשה - אשר שזורה בעוצמה כה חזקה בד.נ.א. של החברה המערבית - מתגלה אפוא כמקרה בוחן מרתק שמספר לנו לא מעט על אורח החיים של האדם המודרני ועל עולמו הפנימי. מבחינות רבות,  מונח זה ניצב בלב ׳כלכלת הפנטזיות׳ של האדם המערבי, אשר מנהלת את התשוקות שלו ומקצה אותם לזמנים ומרחבים מתאימים. בליבה של כלכלת פנטזיות זו, כאמור, מצויה דיכוטומיה בלתי שוויונית בעליל בין שגרה כפויה וחופש מיוחל ויותר מאשר שזו מצביעה על התרת הכמיהות והתשוקות שלנו במהלך החופשה, זו מצביעה דווקא על היעדרם במהלך השגרה שממלאת את מרבית חיינו.