דימוי: גבריאל יעבץ

-

תנועה פוליטית חמקמקה ורדיקלית מפעמת לה בשולי האינטרנט בשנים האחרונות. "תנועת ההאצה" (Accelerationism) היא תנועת פרינג' רדיקלית, שמצליחה להפגיש בין הקצוות של הימין והשמאל הפוליטי ולחבר בין אנשי אקדמיה רדיקליים, הוגים עתידנים, חובבי סייבר־פאנק, הייטקיסטים, סטודנטים היפסטרים, אנשי אלט־רייט ותיאורטיקנים פוסט־מודרניים. כולם יחד רתומים למתכון חדשני, כמעט נבואי, ליציאה מהברוך המודרני. במאה ה-21, במסגרתה יש שהכריזו על "מות האידיאולוגיה, תנועת ההאצה ניצבת כאנומליה המבקשת "לצאת מהקופסה" ולקדם אקטיביזם חברתי מסוג חדש, כזה שמצד אחד יושב על יסודות תיאורטיים ופילוסופיים עמוקים, ומצד שני, כזה שאינו נסמך על פוליטיקה מפלגתית, תנועות המון ורפורמות של מדיניות.

נקודת המוצא של תנועת ההאצה נמצאת במחוזות השמאל התיאורטי. יוזמיה הם אינטלקטואלי שוליים בריטים שניצבו בתחילת שנות ה–2000 וצפו באכזבה, הן בעליית האתגרים החברתיים והפוליטיים אשר נגרמו בשל מדיניות ניאו־ליברלית, והן בחוסר היכולת של השמאל להציע לכך מענה הולם. כאשר התפוגגו ענני תנועת אוקיופיי (Occupy) והאדוות של משבר 2008 עדיין הורגשו בכיסים של רבים, החליטו קבוצה של פילוסופים ואקדמאים בריטים שכדי להביא לשינוי חברתי עמוק יש להפסיק להתנגד לתהליכים הקפיטליסטיים של צבירת הון וסחר באמצעות מנגנוני השוק, ויש דווקא לגרום להאצה מודעת שלהם.

הגרעין התיאורטי שהניע הוגים אלו מצוי בספרם המפורסם של צמד הפילוסופים ג'יל דלז ופליקס גוטארי, "קפיטליזם וסכיזופרניה". בספראפיינו השניים את הקפיטליזם המודרני כצורת ארגון חברתית חדשנית, במסגרתה התשוקות האנושיות "זורמות באופן חופשי יותר", תוך שהן משתחררות מהקודים החברתיים הישנים אשר ביקשו לארגן אותן בעבר. התשוקות האנושיות, המתגלמות כסחורה וככסף, ומניעות את גלגלי היצור הקפיטליסטיים, אינן מוכוונות עוד על ידי רעיון מארגן קולקטיבי — מלבד הרעיון היחידני של עצם הגדלתן. תנועה זו של זרמי התשוקות/הון, תוארה על ידי דלז וגוטארי בשפה כמעט מיסטית, כאורגניזם חי הנמצא בתנועה מתמדת, מגדיל את כוחו, מתגבר על סתירות המתעוררות בו ובולע אל תוכו כל תופעה אנושית אחרת. זרמים אלו מהווים תהליך סבוך ומסואב, אשר חומק מכל הגדרה ותיחום רעיוני. לטענת השניים, מרגע שהשתחרר זרם ההון־תשוקה מהניסיון הקולקטיבי־פוליטי המבקש לארגן אותו, לא ניתן עוד להכניס את המרצע לשק, ואין מבנה אידיאולוגי או מדיני המסוגל עוד להכווין תהליך מורכב זה.

דלז וגוטארי מעמתים אותנו, אם כן, עם חוסר היכולת להימלט מהשצף הקפיטליסטי החובק כל, ועם חוסר היכולת לאלף אותו על ידי כלים פוליטיים. עמדה זו, טוענים אנשי תנועת ההאצה, היא נקודת המוצא הריאלית היחידה לתיאוריה פוליטית. לטענתם, תנועת השמאל המודרנית נכשלת בדיוק בגלל שהיא מציעה נסיגה נאיבית לאחור (אל מדיניות רווחה או אל קהילתיות שבטית ולוקאלית) וזאת במקום לברך על השצף הקפיטליסטי, ואף להאיץ אותו. "מהו המסלול המהפכני? האם יש לסגת מהשוק העולמי? או האם יש דווקא ללכת הלאה, בכיוון ההפוך?" — טענו דלז וגוטארי. אך כיצד "ההליכה בכיוון ההפוך" והאצת הקפיטליזם תסייע למצב העניינים הנוכחי? כאן מתפצלות התשובות של תנועת ההאצה לשניים: אלו של תנועת ההאצה הימנית ואלו של תנועות ההאצה השמאלית.

לצלול לחור התולעת

ניק לנד — פילוסוף צללים, לשעבר מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת וורויק, ומבין ההוגים החשובים של תנועת ההאצה הימנית — טוען כי "אין יציאה מחוץ לקפיטליזם, הקפיטליזם הוא עצמו היציאה". זולת הקביעה שאין יציאה משצף התשוקה/הון הקפיטליסטי, מתבטאת כאן גם הבנה נוספת — שהקפיטליזם עצמו נושא פוטנציאל ל"יציאה". דווקא בגלל שמדובר בתהליך לא ממושטר של תשוקות אנושיות, השצף הקפיטליסטי מהווה כר אולטימטיבי להתפתחות ופריחה אקספוננציאלית של מרחבים וביטויים של תשוקה אנושית. דלז וגוטארי כתבו שהקפיטליזם המודרני מאופיין על ידי תהליך בעל שני קטבים: זה של פירוק מצד אחד (של הקשרים חברתיים ונורמות קולקטיביות מסורתיות) וזה של הרכבה מצד שני (של מבנים חברתיים חדשים. לדוגמה תרבות תאגידית, צרכנות גלובלית וכו'). תהליכי הפירוק, אם כן, נושאים איתם פוטנציאל: כל עוד השצף הקפיטליסטי פועל לפירוק נורמות חברתיות וקודים ישנים של סדר, כך הוא מאפשר עוד ועוד פריצה של דרכים חדשות להגדרה עצמית. ניתן לראות לדוגמה את האופן שבו הקפיטליזם בארה"ב הרחיב את מנעד האפשרויות של מה זה אומר להיות אדם במאה ה-21; מקהילות הלהט"ב, לרדנקים שצדים ברווזים, דרך פודיז היפסטרים ועד לגיקים שאוספים קלפי פוקימון. להיות "אדם" נהיה סיפור מעניין ומורכב בהרבה ממה שהיה רק לפני מאה שנה, למשל. זה שוק חופשי של אינדיבידואלים המבקשים לממש את עצמם לדעת, אשר בתורו מקבל חיזוק בדמות הזרקה טכנולוגית של התפוצצות מידע, אינטרנט, רשתות חברתיות וכו', והוא מאפשר מוביליזציה מקסימלית של עונג, חשקים והגדרה עצמית. אם כן, הקפיטליזם, הוא עצמו הינו "היציאה".

רעיונותיו של ניק לנד, ושל תנועת ההאצה הימנית, מהווים תיאוריה רדיקלית, אך כזו שהתנתקה מההפצרה השמאלנית לתהליך מהפכני־דיאלקטי. הגאולה אינה מנוסחת עוד כהתגברות מיוחלת על הקפיטליזם (אל עבר אוטופיה בלתי־מנוסחת או אל בבואה נוסטלגית), אלא ככניעה אקסטטית אליו. יותר מכך, נטישת הדיאלקטיקה, כמוה כנטישת הרציונל; אין עוד מוצא מהקפיטליזם בדמות סינתזה רעיונית מחודשת. על האדם לצלול ראש פנימה אל חור התולעת הקפיטליסטי, הבולע לתוכו — בתהליך של מורכבות בלתי ניתנת לרדוקציה — כל סיכוי "ליציאה" רציונלית חוץ־קפיטליסטית. צריך לדעת לנצל, טוען לנד, את "היציאות" האינסופיות, הרגעיות, והארעיות שמציע התהליך "הכמו־מיסטי" לכשעצמו.

לנד מוסיף כי מימוש התשוקה האנושית אינו יכול להתבצע מחוץ לשצף הקפיטליסטי. יוזמה אנושית אפקטיבית היא רק כזו המאשררת את עצמה באמצעות משוב חיובי — המתבטא, במרבית המקרים, כהון. "אם אתה עושה משהו טוב, אתה עושה הון", טוען לנד, "וכל רעיון אנושי אחר, אשר אינו מקבל משוב ואשרור חיובי מסביבתו, סופו להיכחד".
אין פלא שרעיונותיו מצאו את עצמם בידי הימין האמריקאי. הדרישה למקסום יזמות והגברת חירות ואינדיבידואליזם מצד אחד, והטענה כי שום גוף פוליטי אינו יכול (או צריך) לשלוט על שוק התשוקות האנושיות מצד שני, הם מנגינה ישנה של המסורת הפוליטית הליברטריאנית בארה"ב. אך לנד לא עצר שם, והפליג ימינה בכתיבתו אל עבר מרחבים אינטלקטואלים המבקשים לערער על עצם המפעל הליברלי־המערבי. החוף אליו הגיע לנד לבסוף היה זה של תנועת האלט־רייט. במניפסט ששמו "ההארה האפלה" (The Dark Enlightenment) הפנה לנד את תותחי הפוסט־מודרנה אל עבר מפעל הנאורות והדמוקרטיה עצמו. אל הטיעון לפיו לא ניתן לשלוט או למשטר את השצף הקפיטליסטי, לנד הוסיף כי הניסיון לשלוט באמצעות הגיון ורציונל על שוק התשוקות האנושיות הוא בעצמו עוד חשק אנושי אחד בתוך ים החשקים. בכך הוא מהדהד הוגה נוסף שהשפיע עליו רבות — ז'אן־פרנסואה ליוטר, שבספרו "הסברים על הפוסטמודרני" יצא נגד "הנרטיבים הגדולים של המודרנה". אל מול מציאות מורכבת וסבוכה, טען ליוטר, תהיה זו יהירות להתיימר לעמוד "בקצה ההיסטוריה" ולחשוב שיש בכוחנו לארגן את כל אירועי ההיסטוריה לכדי נרטיב אוניברסלי אחד. בנוסף, יהירות זו, יש בה סכנה ממשית בדמות כפייתו של הנרטיב "שלנו", על "האחר". הנרטיבים "האוניברסליים" של המערב הם למעשה נרטיבים פרטיקולריים אשר הובנו ביחס למקום, זמן, תרבות ומערכי כוח נתונים, ובעוד הם טוענים לאוניברסליות, הם למעשה משרתים אינטרסים מקומיים וספציפיים על פני אחרים. תיאוריות פוליטיות ליברליות ודמוקרטיות, המבקשות לקדם "הומניזם", "שוויון" ו"צדק", אינן יוצאות מן הכלל בהקשר זה, טוען לנד. בכך הוא למעשה מגייס רעיונות פוסט־מודרניים כדי לערער על עצם הנחת המוצא של מפעל הנאורות, הנוגעת לכוחו של האדם להבין ולהכווין את העולם, וכך, במעין להטוטנות אינטלקטואלית, שוזר לנד בין הפוסט־מודרנה ובין הימין האינטלקטואלי.

למוטט את המגדל

ראשיתה של תנועת ההאצה השמאלית באיש האקדמיה והפילוסוף הרדיקלי, מארק פישר. פישר — שהיה ידידו של לנד — התרחק במרוצת השנים מהרטוריקה הכמעט ניהיליסטית שלו ושזר בין רעיונותיה של תנועת ההאצה לבין תיאוריית שמאל קלאסיות יותר. אבן דרך חשובה נוספת של תנועת ההאצה השמאלית היא פרסום מניפסט ההאצה בשנת 2013, שנכתב על ידי צמד האקדמאים הצעירים ניק סרניסק ואלכס וויליאמס.
בעוד תנועת ההאצה הימנית מציגה "אנטי־תיאוריה" המבקשת לדחות את משילותו של ההיגיון, תוך כניעה אל החיזיון המיסטי־דיסטופי של שוק התשוקות הקפיטליסטי, תנועת ההאצה השמאלית מבקשת דווקא להיאחז ברציונל האנושי ולהציע תכנית פוליטית קוהרנטית עבור יציאה מהברוך המודרני. הרעיון הבסיסי של זרם זה נטוע בדיאלקטיקה המרקסיסטית, ובאמונה כי יהיו אלו הסתירות של הקפיטליזם עצמו — בדמות משברים כלכליים, הומניטריים וסביבתיים — שימוטטו את המערכת הקפיטליסטית אל תוך עצמה. האצת הנטיות הכאוטיות והאנרכיות של המערכת יש בכוחה, אם כן, להרעיד את יסודות הקפיטליזם, עד שכל המגדל יתמוטט. גם כאן, נשענים פישר, סרניסק וויליאמס על האבחנות של דלז וגוטארי: ההוויה הקפיטליסטית הינה בהחלט שצף בלתי־מוגדר של תשוקות, אך בשונה ממה שטען לנד, תהליכי הפירוק נושאים איתם את הפוטנציאל להוות את מה שיעצב את העתיד הפוסט־קפיטליסטי. דווקא בגלל שהתהליך הקפיטליסטי אינו מוכוון על ידי שום גורם מארגן הוא יכול לשאת "עובר" מהפכני ורדיקלי בתוך עצמו. כבר היום ניתן לראות שכל עוד שמוצר תרבותי כלשהו נושא רווח, המכונה הקפיטליסטית תמשיך לשאת אותו, גם אם הוא נושא מסרים שמתנגדים להגיון הקפיטליסטי עצמו. מהבחינה הזו השצף הלא־מאורגן והלא ממושטר של הקפיטליזם, עיוור לתוכן שהוא עצמו מקדם.

בשונה ממה שטען ניק לנד, תנועת ההאצה השמאלית טוענת כי ניתן, ואף צריך, להזריק תבונה ורציונל אל תוך התהליך הקפיטליסטי. רצון זה בא לידי ביטוי בדגש ששמים הוגים אלו על תיעול הקדמה הטכנולוגית אל עבר תכנון תבוני של עתיד צודק יותר. סרניסק וויליאמס טוענים כי השמאל במערב מתעלם למעשה מהפוטנציאל המהפכני של המרחב הטכנולוגי, תוך שהוא עסוק באובססיביות בשיבה נוסטלגית אל עבר עבר אבוד. עיקרון המפתח של תנועת ההאצה השמאלית הוא שיש להביא לשינוי המיוחל, לא על ידי נסיגה לאחור, אלא דווקא על ידי התקדמות קדימה, תוך תיעול התנועה הקפיטליסטית לשם כך. כבר היום אנו עדים לאפשרויות החדשות שמולידה הקדמה הטכנולוגית עבור עולם פוסט קפיטליסטי: קוד פתוח, מטבע אלקטרוני וזרימה חופשית של מידע באינטרנט — כל אלו פוערים סודקים בהוויה הקפיטליסטית מלמטה למעלה, בעודם מדגישים ערכים של ביזור כוח, בעלות קולקטיבית ושוויון בנגישות. יותר מכך, הוגי תנועת ההאצה השמאלית טוענים כי עם הידע הקיים בידי האנושות כיום, יש בכוחנו לספק את צרכיו הבסיסיים של כל אדם על גבי כדור הארץ, למגר את הרעב, למנוע אחוזים ניכרים של חולי ולדאוג שהאדם לא יצטרך לעבוד יותר מכמה שעות בודדות ביום, אלא שבדיוק בשל העובדה שהקפיטליזם היום אינו מבקש להבנות רעיון־מארגן קולקטיבי באופן תבוני — טכנולוגיות אלו מנוצלות, במקום זאת, בכדי להעשיר אחוז מינורי מכלל האוכלוסייה האנושית בלבד.

הדחיפות שבהחלת ערכים אנושיים־תבוניים (מלבד צמיחה לשמה) על שוק הטכנולוגיה, מועצמת בשל הסכנות הנשקפות לאנושות מתחום זה בעתיד הקרוב. סוגיות הנוגעות לאינטליגנציה מלאכותית, הנדסת גנים, אוטומציה, דיפ פייק, חדירה לפרטיות מציבות שאלות חשובות (ובחלקן מבהילות) עבור עתיד החברה המודרנית. בתקופה האחרונה, ישנם אלו שמתחילים לענות לאתגרים אלו עם פתרונות המושפעים מרעיונותיה של תנועת ההאצה השמאלית. כך לדוגמה אנדרו יאנג — היזם הדמוקרטי שניסה לרוץ לנשיאות ב-2020 — מקדם בשנים האחרונות מדיניות של "הכנסה בסיסית אוניברסלית". יאנג מונע על ידי נבואות החוזות את איבוד מקומות העבודה של המונים במערב בשל תהליכי אוטומציה, אך במקום להיאבק על זכויות עובדים (שיבה נוסטלגית לאחור), יאנג למעשה מברך על תהליך זה, וטוען כי באמצעות תכנון תבוני יכולה האוטומציה לגאול את האדם מעבודה סתמית ורפטטיבית. במידה רבה, יאנג הוא בדיוק הפרצוף של השמאל החדש, כפי שמדמיינים אותו אנשי תנועת ההאצה. לדידם, מי שעתיד להצעיד את תנועת השמאל קדימה יהיו הייטקיסטים, מעצבים, יזמים, אמנים, כותבי תוכנה, מהנדסים, וכל אלו שמלאכתם יכולה לרתום את הקפיטליזם אל עבר עתיד נכון וצודק יותר.

כמי שמייחלים לתנודות רדיקליות במציאות, משבר הקורונה לא תפס את אנשי תנועת ההאצה עם המכנסיים למטה, אלא להיפך. לדידם, הציף המשבר על פני הקרקע את אותם הסתירות האינהרנטיות אשר מאפיינות את הקפיטליזם העכשווי, ועימת אותנו עם הצורך להעמיד פעולה קולקטיבית מודעת ושקולה בכיסא הנהג של האנושות. לא רק שאף מדינה לא נסמכה על "תמריצי השוק" כדי לטפל בתוצאותיו של הנגיף, אלא גם שבמקרים רבים הגיונות קפיטליסטיים היו בעוכרו של הטיפול היעיל במשבר. הסוגיה הנ"ל הגיעה לקתרזיס סביב שאלת ה"כלכלה מול חיים", שהעסיקה, ועדיין מעסיקה, רבים בארה"ב. יותר מכך, תופעות קפיטליסטיות כגון אי שוויון, ארעיות וחוסר ביטחון בהכנסה ותעסוקה, וכלכלת החלטורות, הוחרפו והוחמרו בזמן המשבר והביאו רבים לכדי פשיטת רגל כלכלית ומנטלית. בהתאם לחזון של תנועת ההאצה השמאלית, סתירות אלו דוחקות רבים לחשיבה חוץ־מערכתית רדיקלית על העולם הפוסט־קפיטליסטי. יוזמות כגון "רדיקל", "קבוצת פוסט־קפיטליזם" וסדרת הסרטונים "סוף העולם vs איך נשגשג" הן רק כמה מהן.

למעשה, ניתן להגיד שהסוגיה המרכזית שניצבת בבסיס הוויכוח בין תנועת ההאצה השמאלית והימנית נוגעת בדיוק בשאלה זו "האם אפשר עוד לנווט את תנודות ההון, התשוקה והסחורה של הקפיטליזם?". התיאוריות של לנד לעיתים גרוטסקיות, אך הן מעלות סוגיה אמיתית: במקרים רבים קשה להאמין שהזירה הפוליטית העכשווית מוכוונת על ידי תבונה מארגנת, וזו נראית לעיתים כמיסוד של תשוקות אנושיות נוגדות, בתוך שוק רחב של דחפים אנושיים. האם בעידן הפוליטי הנוכחי, שבו כדור הארץ עומד בסכנת חורבן, ניתן להגיד שתבונה היא שמכווינה את מושכות הפוליטיקה? פרנסואה ליוטאר טען שבניגוד ל"נרטיבים הגדולים של המודרנה", זנח הקפיטליזם את הרצון להצעיד את האנושות קדימה אל עבר גאולה, באמצעות תכנית תבונית. בדומה לו טען מרסל גושה שהאנושות אינה מכוונת עוד על ידי שום תמה מארגנת, מלבד זו המבקשת לא להפריע איש לרעהו בדרך ל"מימוש עצמי" אינדיבידואליסטי. אם כן, במעמד האפי של "קץ ההיסטוריה המאורגנת" ובתיבול אפי לא פחות של מגיפת הקורונה, ניצבת תנועת ההאצה ושואלת ברצינות תהומית -"לאן מכאן?".