דימוי: אורי סופר

-

קריאות להפסקת קניות באמזון, החרמת רשתות חברתיות, דיוני עומק על השפעת המדיום על המסר – כל המגמות האלו מקבלות ביטוי בתקופה האחרונה דווקא מכיוונן של אושיות הימין לסוגיו השונים ברשת, והן נשמעות בצורה חדה וברורה עוד יותר מאז חסימתם של דונלד טראמפ וקבוצות גדולות של תומכיו ברשתות החברתיות השונות. משמאל, התגובה העיקרית היא בעיקר שמחה לאיד – שמשתרעת החל מגיחוך כלפי השימוש, הגמלוני לעתים, של צייצנים מהימין במושגים הלקוחים מתאוריות ביקורתיות של תקשורת, ועד התענגות ממשית מהיטפלות תאגידי המדיה לקבוצות הימין והקונספירציות.

אולם בין השיטין חומקת לה הזדמנות; אובד רגע שיכל להוות צומת משמעותי ביחס של כולנו אל נוכחותנו בפלטפורמה החברתית הווירטואלית – איחוד כוחות חוצה מחנות כנגד ביסוס השלטון המוחלט של תאגידי הרשתות על חיינו. איחוד כוחות מוגבל, לאו דווקא מבוסס אידיאולוגיה, אך מובנה על המוטיבציה החברתית המשותפת לרסן באמצעים משפטיים, פוליטיים וסוציאליים את מה שכבר מכונה "קפיטליזם של פלטפורמות" (Platform Capitalism). בשונה מהמחלוקות הקיימות על עצם השיטה הקפיטליסטית ויתרונותיה/פגמיה, המודעות - שהפכה לנחלת הכלל בתקופה האחרונה - אל הדורסנות המסוכנת שקיימת בפלטפורמות תאגידי הרשתות יכולה להיות מנוצלת לטובת הכלל.

הרשתות החברתיות אינן מרחב ציבורי במובן המקובל – הדימוי המתאים ביותר לנוכחות בהן, על פי חוקר האינטרנט ההולנדי חירט לובינק, הוא שיטוט בקניון. בשני המקרים, אנחנו נמצאים במרחב בבעלות פרטית, בו תנועתנו מנוטרת וכל דימוי וגירוי נמצאים לשם מטרה אחת בלבד: הגדלת הרווח הכלכלי של בעלי המקום. בה בעת, האינטראקציה החברתית והפוליטית של המאה העשרים ואחת התגבשה בהן ומאופיינת על ידן, והצורך למצוא פתרון הולם למתח המתגבר בין שתי הפנים נהיה קריטי. המטרה אינה צבועה בצבעי מחנה הימין או מחנה השמאל, והאירועים האחרונים ממחישים זאת היטב – בעולם שכבר אינו מסוגל לנהל את חייו הציבוריים ללא רשת חברתית-דיגיטלית כלשהיא, צורה מוסכמת באופן רחב של פיקוח על אופן פריסתה של הרשת, חיונית מאי פעם. אף צד אינו יכול להרשות לעצמו להיות בצד הנהנה ממשטור יתר של המרחב בו מתנהל דיון פוליטי.

אופציית ההתנתקות (אוף-גריד), חיים ללא אינטרנט ורשתות חברתיות, אינה רלוונטית יותר – או, למצער, רלוונטית רק לאותם מנכ"לי תאגידים בכירים, המסוגלים להעביר את הנוכחות הרשתית לעוזריהם. לכן, שאלת האינטרס יכולה וצריכה להיוותר במידה מסוימת בצד – שיתוף הפעולה יכול להתבסס על ההנחה שהנזק כרגע הינו קולקטיבי, והרווח האפשרי שוויוני באותה המידה. החלוקה הקיימת כיום בין הגישה האירופאית לזאת האמריקאית בנוגע לפיקוח על ההתנהלות התאגידית באינטרנט (שבאה לידי ביטוי, למשל, בגבולות היכולת לקנוס חברות כמו גוגל על סוגיות של הפרת פרטיות ברשת), מבוססת במידה רבה על הבדלי אופי פוליטי בין היבשות. החוסר בתקן עולמי מסודר ויכולת אכיפה, מייצר מצבים בלתי אפשריים לאזרחים – ומפתים מידי עבור התאגידים עצמם.

ההתגלמות הממשית של שיתוף פעולה כזה יכולה ללבוש פנים שונות וגם משונות – ממחאה גדולת ממדים במיוחד, דרך ניסוח אמנות בינלאומיות מחייבות, פעולות שיבוש תקשורת מתואמות, יצירת קואליציות מידע אלטרנטיביות ועד הקמת רשתות חדשות, מוגבלות ביכולתן להפוך בתורן לפלטפורמות. ההיסטוריה האנושית ידעה איחודים רדיקליים יותר סביב נושאים בוערים פחות, ובהינתן המהירות בה שינויים מתרחשים במציאות הדיגיטלית – לפעולות בתחום יפה שעה אחת קודם.