דימוי: הילה פדן

-

בקצה אחד של האינטרנט - סרטונים עם מיליוני צפיות של שיטוט נוגה בקניונים נטושים, כשברקע נשמעת מוסיקת סינת׳ משנות ה80 שמואטת למקצב היפנוגוגי. בקצה אחר, אלפי שיתופים של תמונות גנריות, רגילות להפליא, של חדרים עם טפט צהוב וציוד משרדי, חניה ריקה, אולם ספורט ישן - כולם רקים מאדם ועכורים מעט. תמונות שמעלות מצד אחד תחושה מטרידה בסגנון טווין-פיקס, ומצד שני מעין תחושה של חמימות ונוסטלגיה למקום שהכרנו פעם.

במצב רגיל, אפשר היה לפנות למונחים כמו ׳ביטול העתיד׳ ו׳פסטיש׳, הלקוחים מתוך תיאוריה ביקורתית עכשווית, כדי להסביר את המגמה התרבותית הזו -שבבסיסה שיבה חולמנית לעבר אבוד. כלומר ניתן היה לטוען שאחרי שהקפיטליזם המודרני שם בקדמת הבמה את שינוע הסחורה בלבד, והפסיק לבקש לעצב עתיד קולקטיבי קוהרנטי לאנושות, התרבות המודרנית מגיבה בהתאם, ובמקום להציע מבט אמנותי, חדשני ולכיד - היא עוסקת במחזור כפייתי של רסיסי העבר במטרה להמשיך ולהיסחר בשצף הסירקולציה של הסחורה (וכמובן עסקנו בכך בעבר, מוזמנים לצפות בהרצאה שלנו על ׳ביטול העתיד׳).

אבל, הזרמים האומנותיים והתרבותיים של - vaporwave, retrowave, dreamcore, nostalgiacore , mallsoft דורשים הסבר נוסף. הכמיהה הנוסטלגית במסגרת זרמים אלו שונה מזו המתרחשת במרכז הפופ-מיינסטרים העכשווי, שם הנוסטלגיה משמשת ככלי בטוח להעצמת רווחים על ידי פנייה למחנה המשותף הנמוך ביותר (ראו ערך אינספור הרימייקים שיוצאים בימינו לכל סרט אפשרי). זרמים אלו חוזרים אל העבר עם מבט מפוקח ומודע יותר, וניתן להגיד - אפילו ביקורתי. יש בהם סוג של התחשבנות עם הבטחה שהכזיבה. חלום הראווה שהוצג בפנינו בילדות, במשחקיות של מקדולנדס, בקלטות של צבי הנינג׳ה ובערוץ הקניות - סרב להתממש. כמו הסימולקרות שעליו הוא התבסס, הוא התגלה כבבואה ריקה, כמסיכה ממותגת שעונד שצף הסחורה, כאשר פניו האמיתיים מתגלים כניכור, אי שוויון, חורבן המרחב הטבעי, עלייה במחלות נפש ואינפנטליזציה של המרחב הציבורי. במקום לבלות את חיינו הבוגרים בדירה המוארת של ׳חברים׳, עם לאטה בקפה השכונתי, לבושים כמו איש עסקים עם שיער משוך אחורה, מלא ב׳מימוש עצמי׳ - אנחנו מבלים אותם תוך קפיצה נוירוטית בין זיקוקי דופמין, בין עבודות שונות בגיג אקונומי ובמסגרת קיום שנהיה רעוע יותר ויותר.

ההתחשבנות עם הפנטזיה שנגנבה מאיתנו, עם העתיד שסרב להתממש - מתבטאת בסגנונות האומנותיים הנ״ל כשיבוש מכוון ואירוני של העבר. ההאטה של המוסיקה, הגליצ׳ים המכוונים בקלטות, מכונות הארקייד שהפסיקו לעבוד, השלטים העקומים בקניונים - כל אלה מסיתים את המבט שלנו אל אחורי הקלעים הרקובים של ההבטחות שהכזיבו.

יותר מכך, מתבטא בוייפורוייב ודומיו לא רק קול ביקורתי, אלא גם מידה של טראגיות אמיתית המבכה את אותו חלום שנגוז. סגנונות אלו מבטאים כמיהה ילדותית וכנה אל עבר עבר שהיה בו כיוון וקוהרנטיות מסויימים, כאשר ניתן היה עוד לייחס לתנועת הפופ-צרכנות הקפיטליסטית מידה של נאיביות וחמימות ואולי אף להאמין לאבטחותיה אודות אוטופיה של עושר, שגשוג וצמיחה. בספרה the future of nostalgia כותבת סבטלנה בוים כי הנוסטלגיה מבטאת תחושה של הימצאות בזמן הלא נכון ורצון לשוב לבית מדומיין, בית של חלומות ילדות וזהות לוקאלית, המנוגד לממשיות הכואבת של הזמן העכשווי. החולצה של הגרמלינז, הטמגוצ׳י המרצד, החנות בקניון והמוסיקה של מייקל ג׳קסון, אם כן, משמשים כמצע להתרכבלות חמימה בתוך לכידות נרטיבית שהלכה לאיבוד בתוך השצף המואץ והכאותי של הסמלים, התרבות והמשמעות בזמן העכשווי. אותה הכמיהה הטראגית לבבואה נוסטלגית נוכחת בוויפורוויב ודומיו כהילה כללית של חולמנות אופורית ופאזינס נעים, המרחפים מעל פני היצירה כולה ומשמשים כשווי הערך התרבותיים של שכיבה בתנוחת עובר.