דימוי: נדב מידן

אחד מהמיתוסים הדומיננטיים של העת העכשווית - שמתודלק בחלקו על ידי תעשיית הוולנס (Wellness) על גווניה השונים - הולך בערך ככה : ״כדי לצמוח ולהגיע למיצוי עצמי אופטימלי צריך ׳להקשיב לעצמך׳, להתחבר ל׳אני האותנטי שלך׳, ׳לשחרר את הפוטנציאל שלך׳ ועוד כהנה וכהנה. כלומר, גורואים של עזרה עצמית, מטפלים בסי.בי.טי, מדריכי מיינדפולנס, פרסומות תאגידיות, ספרי ניו אייג׳ וקאוצ’רים שונים - מלמדים אותנו שבלב האדם יושב מעין מטמון פנימי, ובאמצעות המפתחות המתאימים (מדריכים, סדנאות, ספרים ומפגשי תרגול - רק היום ב9.90) יכול האדם לגרום לפוטנציאל הגלום בו לבקוע, וכך להביא אותו אל היעד המיוחל - מימוש עצמי.

למה ״מיתוס״?
אם אנחנו למדים משהו מתיאוריות של התהוות רשתית (מבייטסון, דלז, לאטור, הארוואי, ועד הבודהה) זה שאין גרעין קשיח של “מהות פנימית” שנמצא עמוק בנפש האדם. האדם הוא תופעה שמובנית על ידי אינספור תופעות שונות (תרבותיות, חומריות, מנטליות, פיזיות וכו’) בתוך דינמיקה רשתית סבוכה. אין “בפנים” סטאטי אותו יש לגלות - אלא יש תהליך המשכי של עיצוב עצמי, תוך משא ומתן עם אינספור תנאים חיצוניים אשר רושמים את עצמם על האדם. בהתאם לכך, מחקרים מדיסציפלינות שונות מראים ששינוי אמיתי ועמוק במצב המנטלי של האדם לא מגיע על ידי חציבה “בפנימיות” כלשהי, אלא דווקא על ידי שינוי רדיקלי בתנאים חיצוניים. ברוח דומה, בספרו על אונטולוגיה מוכוונת אובייקטים, מראה גרהאם הרמן כי התהליך האבולוציוני עצמו אינו מתרחש על ידי אדאפטציה של אורגניזם נתון לסביבתו, אלא על ידי תהליך של סימביוזה בין גורמים שונים בסביבה נתונה, אשר מצמיחים תופעה חדשה לחלוטין. בניגוד למיתוס “המטמון הפנימי” - פרסקטיבות אלו מדגישות את התפקיד שמשחק המצע האקולוגי-סביבתי אשר עוטף את האדם, בכינון שינויים בפנימיותו.

אם כן, מה מסביר את התפוצה של מיתוס ״המטמון הפנימי״ בחברה המערבית העכשווית? רמז (עבה מאוד) אפשר למצוא בהקבלה שלו לאידיאולוגיה הקפיטליסטית/ניאו-ליברלית: בשני המקרים אנו מוצאים תמונת עולם של “מונאדות” אינדיבידואליות אשר מרחפות באוויר, כאשר מטרתן העיקרית הינה העצמה, צמיחה, גדילה ומימוש. מסגור האדם כאטום מבודד מסביבתו, תוך שינמוך התפקיד של המצע הסביבתי הרחב בעיצוב פנימיותו - מביאים לכדי תהליך שאווה אילוז מכנה ״הסטת אחריות״: ״הצלחה״, ״התקדמות אישית״, ו״מימוש״ - אינם מנוסחים עוד כתוצרים של תנאים חיצוניים שונים (סדר חברתי רחב, תא פוליטי צודק, העסקה ראויה, רווחה כלכלית, נגישות להון רוחני וכו׳ וכו׳) אלא אלו מופרטים אל תוך תחום אחריותו של הפרט. בקיצור - אתה כישלון, לא בגלל תנאים חברתיים קלוקלים, אלא כי אתה לא ראוי.

מעבר לכך, ההתמקדות האטומיסטית בפרט ומימושו האינדיבידואליסטי מביאה בהכרח לזניחה של הספרה הקולקטיבית. הרי לפי גישת ״המטמון הפנימי״, אין בעיות ״שם בחוץ״ (אי שוויון, הרס הסביבה, יוקר מחיה וכו׳ וכו׳), אלא ישנן רק בעיות בגישה פנימית (שיפטרו עלי ידי חיווט נכון). והרכבת הניאו ליברלית ממשיכה לדהור הלאה.
אין זה אומר שאדם לא זכאי למימוש פסיכולוגי ולסדנא טרנספורמטיבית של גילוי עצמי בסוף שבוע, מה שכן - כפי שכותבת אווה אילוז בסוף ספרה החדש ״Manufacturing happy citizens״ - שהגיע הזמן לשנות רדיקלית את השיח על הגשמה, מימוש, תקווה והתפתחות - מכזה המעוגן בהנחה אשלייתית אודות אינדיבידואלים בשקיות ואקום שמחכים לגלות את עצמם, לכזה הכולל בתוכו התייחסות רחבה לצדק חברתי ופעולה קולקטיבית שבכוחם לטייב את המצע האקולוגי (במובן הרחב של המילה) בו שרוי האדם.