דימוי: רותי דה פריס

אומברה, 2021, טריפטיך אקריליק על קנווס, מקל אלומיניום, פלסטיק, מגנטים, 84x178 ס״מ

תנועת היד

המונפת בהיסח הדעת פוערת פתח בחלל ההוויה, היא שורטת ברגע את תנועת ההיסטוריה. כמשק כנפי פרפר בעיר רחוקה, תנועת היד הקטנה, המובעת בהיסח הדעת, מחוללת מהפכות, תנועות פוליטיות, מניחה כתר לראשם של משיח ונביאים בעירם. כמו תנועת היד הנפוליטנית שהחווה הכלכלן פיירו סראפה כלפי לודוויג ויטגנשטיין והובילה אותו לחשוב מחדש את כל תפיסתו הפילוסופית, מחוות קטנות של גוף, בודדות ואילמות, שינו בצורה דרמטית את מהלך ההיסטוריה שתבוא אחריה. אילמותם היא שאפשרה את מרחב הפרשנות שדבק בהן והותירה אותן כמסומן הנועד לפרשנות. בכך הן שינו את השדה הפוליטי, כתנועות עומק מינוריות, שאולי ניתן היה לפספסן, אך מרגע שהוכנסו אל שדה הפרשנות הן נעשו למאורע פוליטי ותיאולוגי. התנועות המתוארות במקרים שנבחן נהגו אולי בהיסח הדעת, אך נחקקו במציאות, כמו שריטה במרחב הזמן שלא ניתן להסיר את חותמה. המבט הפרשני קיבע, שכפל והפיץ אותן. כעת הן נתונות בתודעתנו, ואנו נתונים להן. כך נולדו תנועות ידיים ששינו את העולם.

מסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי מספרת את גרסתה הלא-היסטורית לאירועים שהובילו להולדת הנצרות. באגדה שצונזרה על ידי הצנזורה הנוצרית, ממקמים חכמים את זוג הידיים כמשל ומדד לדרכו של אדם לפעול ביחס לסביבה: "תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו." ניתן להשתמש בידיים בצורה דו כיוונית - שמאל דוחה וימין מקרבת. אך אלישע הנביא ורבי יהושע פרחיה דחו את תלמידיהם בחדות, בשתי ידיים נחרצות. ומה מעשה הדחיה?  רבי יהושע בן פרחיה ותלמידו ישו ברחו לאלכסנדריא לאחר שינאי המלך הרג בחכמים. בדרכם, הם לנו באכסניא, וכבוד מרובה עשו להם שם. רבי יהושע בן פרחיה התפעל מהמקום בו הם לנו  – 'כמה יפה אכסניא זו', אך תלמידו חשב על המארחת והשיב כי היא דווקא לא נאה במיוחד. כמו המילה הארמית "דביתהו", המתייחסת לאישה נשואה ומכנה אותה "ביתו", גם כאן המילה אכסניא דו משמעית ומשמשת גם כביטוי למקום וגם לאישה. העובדה שישו הספרותי בוחן את האישה גורמת לרבי יהושע להחרים אותו בו במקום, בצורה הנחרצת ביותר. מכאן ואילך התלמיד חוזר ומבקש את סליחתו של מורו ומתחנן שיקבל את תשובתו:

בא לפניו כמה פעמים, ואמר לו: קבלני. לא היה שם לב אליו. יום אחד היה קורא קריאת שמע. בא לפניו. חשב לקבלו, הראה לו בידו. הוא חשב: הוא דוחה אותי. הלך והעמיד לבנה והשתחווה לה. אמר לו: חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל.

רבי יהושע דוחה את תלמידו פעם אחר פעם. לבסוף, התרצה לקבלו בעוד הוא קורא קריאת שמע. הוא סימן בידו לתלמידו, אך תלמידו פירש את תנועת היד כתנועת דחייה. לא נמסר לנו מה הייתה התנועה, אך  ניתן להציע כי הרב סימן לתלמידו שיתמקם לידו, והתלמיד פירש זאת כדחייה.  בנקודה זו מתחולל השבר הגדול, במקום בו היד הוסטה, העין הביטה והלב פירש. תנועת היד האילמת מותירה מקום  לפרשנות. לא פעם, היא תוליד אדישות או פרשנות תואמת. אך כפי שנראה, במרחבים של סף, ברגעים בהם העולם הפנימי של המתבונן שרוי בטלטלה – האילמות מולידה פרשנות רדיקלית. פרשנות שתוצאותיה הרות גורל. על פי המהלך התלמודי הפרשנות לתנועת היד מובילה למרידה מוחלטת ברב, בעמו ובאלוהיו. בעקבות הפרשנות לתנועת היד התלמיד נוטש את אמונת אבותיו ומסרב להאמין כי הוא יכול לשוב בתשובה מדרכו. הפרשנות שלו את הנוכחות האלהית בעולם משתנה לגמרי, הוא פונה לעבוד חפץ דומם ומקים תנועת דתית חדשה. תנועת היד דחקה החוצה את כל שבעבע בעולמו הפנימי.

מדוע דווקא תנועת היד כה משמעותית? תנועות היד הן תמצית אצורה של אנרגיה; מכוון רב עוצמה  של התרחשות פנימית. הידיים כונסות את הפשר המילולי, מעלימות אותו ומגלמות אותו. הידיים מסוגלות לפעול, ליצור מציאות חומרית מוחשית. אך כאשר הן מבקשות לבטא רעיון רוחני, אישי, פנימי, הן נותרות דו-ערכיות, הן מכילות ערכים סותרים, אפשרות לאהבה ואפשרות לשנאה, אפשרות לקירוב ואפשרות לריחוק. הידיים האילמות מכריחות אותנו להעניק להן פשר, להשליך עליהן את תודעתנו. מצד אחד כומסות בתוכן משמעות פנימית, נסתרת, ובאותו הזמן הן פותחות מרחב חדש של הבנה, של התרחשות המתעוררת בלב המתבונן. הן מגיעות מן הפנים אל החוץ, ובלא מתכוון זורעות במתבונן תפנית סובייקטיבית.  ניתן לראות את ההבנה האקוטית שנולדה אצל רבי יהושע בן פרחיה ביחס לכוחה של תנועת היד.  דבריו של התנא מובאות פעם אחת יחידה בבמשנה – "יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו). תנועת היד שדחתה את התלמיד ופרשנותה מלמדת את הרב כי יש לפרש את מעשיו של האדם בפרשנות חיובית, ואותה היד שנדמה ודחתה היא ובפרט הכף – זו שמכריעה לזכות, לכף זכות.

החוויה המינורית

בלב הפניה הגופנית של הסובייקט אל סביבתו ניצבת המחווה, הג'סטה. המחווה הגופנית קושרת יחד מחשבות, רגשות וכוונות, אותן היא מציגה אך גם מסתירה, מעניקה להן קיום מוחשי שפרשנותו אינה מוחלטת. מחוות הגוף מתווספת לפה הדובר, למילים הנזרקות. המחווה מנסה לבטא אותן, לתת להן המשכיות, להעניק להן קיום שהוא פיסי, פעולה במרחב, ולא רק הבל שניתך מן הפה חוצה. ג'ורג'יו אגמבן עסק ארוכות בתופעת הג'סטה בספרו "אמצעים ללא תכלית" בו הוא מתבונן מחדש על הקטגוריות הפוליטיות, בין היתר באמצעות הגוף, נוכחותו והשפעתו. אגמבן מנסח יפה וקובע כי "הג'סטה מתאפיינת בכך שהיא אינה מייצרת או פועלת משהו מסוים, אלא היא פועלת כהמשך או תמיכה". המחווה הגופנית ממשיכה את הטמון במילים, היא תומכת בהם. בדומה לכך, כותבת הילה בן ארי כי "ג'סטה מקבלת את המשמעות שלה מתוקף היותה חלק מרצף, אך מחוץ להקשר היא נעדרת את כוח הדיבור המיתי. כלומר הג'סטה מתקיימת במצב של סתירה, בנוכחות והתאיינות בו זמנית: מתוקף הרצף היא מקבלת את קולו של המהלך ההיסטורי, הקולקטיבי והוא הופך להיות קולה שלה. אך באותה עת התלישות שלה מהרצף מותירה אותה חסרה". הפרטי והפוליטי נושקים זה לזה בזכות הופעת הג'סטה, שמופיעה את הכמוס בתוככי נפשו של האינדיבידואל ומשיקה אותו למתרחש סביב. היא נעתקת ממרחבו של היחיד ומושלכת אל המרחב הציבורי, בו הפרשנות מוצבת כאפשרות אינסופית המסוגלת לחולל תנועות החורגות מסכום המחווה הראשונית.

קודם לכן התבוננו בתנועת יד קטנה שהובילה למפנה תיאולוגי-היסטורי רב השפעה. תנועת היד המשיחית התגלמה בצורה אחרת כאלפי שנות לאחר מכן, כשחסידי הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, קיבלו את תנועות ידיו המונפות מעלה בהתלהבות בזמן שירת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" כאישור להיותו המשיח הנכסף. הדבר אירע בסוף חודש ניסן שנת תנש"א, 1991, אחרי שדרש בפני חסידיו וקבל על כך שישנם כאלה שלא מחכים מספיק למשיח. "הדבר היחידי שיכולני לעשות", הוא הצהיר, "למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם... להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!" דרש הרבי מחסידיו. "ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם." הדרשה הדרמטית טלטלה את חסידי חב"ד בכל העולם – אם מעשיו של הרבי לא הספיקו עד כה להבאת המשיח, מה כבר יכולים החסידים להועיל? כינוסים והתוועדויות התקיימו בארץ סביב השאלה הגדולה. ניתן היה לפרש את הדברים כאכזבה מפועלו הארוך של הרבי, שהכריז בהכתרתו כי המשיח יבוא בתקופתו, והתובנה הקשה הרעידה את עולמם של החסידים. התדהמה ותחושת השבר הכריחו את החסידים לעשות מעשה.. בשבת הצמודה לדרשה, "שמאחר שהרבנים פסקו שהגיע זמן הגאולה, ועוד שפסקו, שהרבי הוא מלך המשיח, הרי שכולנו מקבלים את מלכותו של הרבי מלך המשיח ומכריזים: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!" אט אט הצטרפו החסידים בשירה ובזמרה והרבי בירך את כולם לחיים ולברכה. לפי התיאורים, "הכל חשו את רגע ההתגלות". לאחר מכן, כשהרבי פנה להתפלל תפילת ערבית, הריעו קהל החסידים בהתלהבות ושרו כולם יחד את הניגון המוכר "של יחי אדוננו" בפה מלא. אז, כמתואר, "הרבי עמד במקומו שעל יד הסטנדר והניף את ידיו הקדושות בתנועות חזקות במיוחד לעידוד השירה במשך שעה ארוכה". אלו תנועות הידיים והפרשנות להן  שחוללו את המפנה התיאולוגי החריף ביותר שידעה חסידות חב"ד, ואולי גם בכלל במרחב היהודי בדורות האחרונים. במקרה הזה תנועות הידיים אינן הפנומן הראשי המכונן את האירוע, אלא החותמת המאשררת את הפרשנות של המתבוננים. המילים של הרבי חוללו את החלל, החסידים הצטרכו למלא אותו. הידיים של הרבי אישרו להן את הפרשנות ופתחו אותן למפנה תיאולוגי איתן. תנועת הידיים רוממה עבור החסידים את ההוויה מהאילמות שלה, מחוסר הפשר. התופעה נעשתה גדולה מסך חלקיה; הרבי עבר התמרה – מצדיק למשיח, ובכך המציאות כולה משתנה, בעיני החסידים. תנועות הידיים הן העודפוּת של המילים, החלק שלא ניתן להכיל ולהביט בו בפשטות ומחולל חתך חדש בשמי ההיסטוריה.

אנו ממוקמים בעולם, מתהלכים בו ונדרשים להבין אותו, את הנוכחות שלנו בתוך העולם. העיוורון שלנו להתמקמות שלנו בחלל מכונן מרחב ביניים של פרשנות שאיננו שולטים בו; המעשים שלנו נתונים לפרשנותם של אחרים, ואיננו שולטים בהשפעה שלהן. וכן המפגש בין תודעתנו לעולם שסביבנו מצריך מאיתנו פרשנות בלתי נגמרת. אנו מתבוננים בעולם ומפרשים אותו. מאזינים לעולם ומפרשים אותו. ההאזנה כרוכה במילים; המבט מפרש גם ללא מילים. הוא מעניק משמעות גם לתנועות סתמיות, סתומות, אילמות. אדם נע במקומו: המתבונן יפרש אולי – הוא זע באי נחת, משהו מפריע לו. אדם מנגב את מצחו מזיעה: המתבונן יפרש – חם לו. אדם מחייך: המתבונן יפרש – הוא שמח. כך נמצא גם תנועות ידיים שמשמעותן ברורה לנו מרגע הופעתן – הצדעה או תנועה מגונה מוכרת. האיטלקים מצטיינים בתנועות יד – הם מלווים את דיבורם בשילוב של כ-250 ג'סטות משתנות, כל אחת בעלת משמעות ייחודית. ישנן גם תנועות יד מוכרות שמשמעותן משתנה ממדינה למדינה – דוגמת קיבוץ האצבעות אל האגודל ונענוע היד מטה מעלה, המסמנת בארץ בקשה להמתין, בעוד באיטליה היא מסמנת איום. תנועות הגוף מאפשרות מרחב רחב של פרשנות הנוצרת מהפער בין הגוף במרחב לבין המבט המתבונן בו והתודעה המפרשת אותו.

התיאורטיקנית הקנדית ארין מנינג בוחנת בספרה את "המחווה המינורית" (The Minor Gesture) והשפעתה על השדה הפוליטי והתרבותי, הקשורים זה בזה.  היא מבחינה בין התנועה המג'ורית, הפועלת בתוך מבנה של ערכים קבועים מראש, בעוד התנועה המינורית פורצת את הסדר המובנה הזה ופורעת אותו. המחוות הגדולות מסדרות מחדש את השדה הפוליטי בצורה ברורה וניכרת – ניקח כדוגמא הקמת מפלגה או ההכרזה על ריצה כמועמד לראשות הממשלה – בעוד התנועות המינוריות יוזמות את השינויים העדינים שיוצרים את התנאים למחוות הגדולות. הן ניצבות באחורי התודעה של התנועות הגדולות, יוצרות להן קרקע לעמוד עליה ומאפשרות להן להירקם. מנינג משתמשת בתובנה של המתמטיקאי הבריטי אלפרד נורת' וייטהד, האומר כי המבנה האטומי הזעיר של אירועים הוא שפותח את הדרך למה שעתיד לבוא, הוא מכונן את המרחב שבעתיד יתקיימו בו המאורעות הגדולים. בעיני מנינג, "התנועה המינורית מכוונת מחדש את האירוע ומציעה אופני-חיים חדשים", וערכה הוא תמיד פוליטי. "כך אני מגדירה את הפוליטי: תנועה המופעלת כאשר נוצר רושם המעורר אופנים חדשים של מפגש ויוצר צורות חיים חדשות".

המציאות הישראלית

תנועת הידיים האקטואלית ביותר שהולידה מפנה פוליטי-תיאולוגי רדיקלי לוותה בכותרת – "נתניהו סימן עם היד שהורדת המחירים של בזק תהיה מתונה". עדותו של עד המדינה בתיק 4000 שלמה פילבר התבססה על פירוש תנועת יד של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. פילבר העיד כי "הוא [נתניהו] הראה עם היד איזו תנועה של הורדת מחירים שבמקום שתהייה חדה וחריפה שתהיה יותר מתונה". כיצד נראתה תנועת היד, מה הייתה המהירות של התנועה, כיצד נראו הפנים שליוו את התנועה, כל אלה נותרו עלומים בשלב זה אך לאחר מכן, בדיונים בבית המשפט, פילבר מפרש מחדש את תנועת היד, ודיון שלם מתנהל סביב הפרשנות לאירוע - מתייחסת השופטת רבקה פרידמן-פלדמן אל המקרה כאל "תנועת היד המפורסמת", ומנסה לתאר אותה: "אולי זה הזמן להגיד מה שלא אמרנו קודם, שכשהוא דיבר על תנועת יד הוא גם הדגים תנועת יד של מלמעלה יורדת כלפי מטה. לא אמרנו את זה קודם, אז  אנחנו מתקנים", ואז פילבר מתבקש להדגים בעצמו, ומתאר את התנועה: "אמרתי, היד הייתה בצורה כזאת, מן אלכסון מצד אחד כלפי מטה לצד שני, כאילו 'תמתן את  המחירים'". אך כחודש לאחר מכן, בחקירה הנגדית של עו"ד בעז בן צור, פילבר מציג תפיסה חדשה של תנועת היד, ובעצם חוזר בו מהפרשנות הקודמת שלו. פילבר מנתח מחדש את תנועת היד: "כשאני אומר שנתניהו אמר ‘יש הרבה פניות, אני לא חייב לאף אחד’ – זה תיאור של מה שאני מבין מתנועת היד של נתניהו בזמן אמת. יש לי את הזכרון הצילומי של ראש הממשלה עם היד. זאת הפרשנות שאני נתתי אז לתנועת היד". דבריו של פילבר חוללו מהומה בבית המשפט. פירוש אחר לגמרי לתנועת היד המפורסמת! במקום הפרשנות שמפרשת את תנועת היד כבקשה למתן את הורדת המחירים לבזק, שמשמעותה על פי כתב האישום שוחד, מרמה והפרת אמונים, פילבר מציג פרשנות חדשה המציגה את תנועת היד נטולת ארס. גורל הפרשנות לתנועת היד עוד יתברר בבית המשפט, אך מה שברור הוא כי שלל המאורעות הפוליטיים בשלוש שנים האחרונות, שמהלכים על הגבול ההולך ונעשה דקה שבין הפוליטי לתיאולוגי, תלויים בהינף מספר אצבעות ובפירושן.

המרחב הפרשני שיוצרת המחווה הגופנית הוא זה שמכונן את האנושי. מניפת הפרשנות הנפרשת למול המתבונן מולידה את המופלא, את מה שחורג משגרת החיים ופותח אותם למרחב חדש של אפשרויות. הג'סטה כג'סטה נולדת באקראי. היא כמעט סתמית, מתפקדת כהמשך של מילה כחלק מיציאתה החוצה. הג'סטה מבקשת לתמוך בעודפות המשמעות שגולשת מרצף המילים. היא מיילדת את המובן הפנימי אך עושה זאת באקראי – המחשבה של הדובר לא נתונה בה, אלא במילים שהיא מבקשת להוציא. בכך היא מתקיימת במרחב ביניים, מרחב אפשרי שמתקיים בתודעת המתבונן בה. הדואליות הזו היא שמאפשרת ומזמינה את הפריצה של השגרה, כפגיון הפורץ פתח בפרגוד הקיום.

מילים אלו מתפרסמות בימים בהם שני דימויים של אגרופים שלוחים ניצבים זה מול זה – האגרוף השלוח של תנועת כ"ך למול האגרופים המורמים של המוחים כנגד הרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה. המאבק בין הכוחות השונים מתנהל גם במרחב הסימבולי, אך לא היה מאבק ממשי ממנו בימיה של מדינת ישראל. התנועות המינוריות הפכו למאג'וריות, ונדמה שאין מקום יותר לניואנסים – כל תנועה היא תנועה חדה ומוחלטת. את המאבק על ניסוחן של מילים והמציאות שהן יכוננו מובילות תנועות ידיים חותכות, ולא ניתן להתבלבל בכוונתן. כפי שהסבירה מנינג את מאפייניה של התנועה המאג'ורית – הערכים של כל צד קבועים וידועים מראש. יש שמחכים להכרעה החותכת, למהלומה שלא ניתן להתנגד לה. אך דווקא בג'סטות המינוריות המופיעות בתוך האנדרלמוסיה המאג'ורית טמונה היכולת להיפתח למימד חדש ובלתי ידוע. מתוך התנועות העדינות צומחות אפשרויות חדשות של קיום. תנועות אלה מגיעות באקראי, מתוך המפגש החד פעמי שמצמיח אופקים חדשים למחשבה, מרחב פרשני שמצליח להוציא את גלגלי המציאות מההתחפרות בבוץ של המתרחש כאן ועכשיו.