דימוי: ענבל גרי
"המרחב קורץ למשוטט: אז מה היה יכול להתרחש בי?"
ולטר בנימין, פרויקט הפאסז'ים.
במהלך המחצית הראשונה של שנת 2017 הוצגה תערוכה תמתית במוזיאון לאמנות מודרנית שבמרכז "פומפידו" בפריז, סביב גיבור קומיקס ממוצא בלגי, גסטון לגף (Gaston Lagaffe) שמו. לציון שישים שנים מאז הופיע לראשונה בדפי הקומיקס "ספירו" בפברואר 1957, אצר המוזיאון לוחות ציור מקוריים, צילומים, מחוות שונות ומספר כנסים אקדמיים וציבוריים סביב דמותו של לגף. טקסט האוצרות קבע כי התפתחותו של לגף במסגרת הקומיקס – שיועד במקור לקהל קוראים צעיר של ילדים ובני נוער - לאורך שש העשורים בהם התקיים, חשפה אותו כ"חתרן, מיליטנט, ביטניק, פעיל-סביבה ונושאן של שאלות סמליות ורלוונטיות לימינו אנו על דרכי החיים שלנו כפרטים בחברה". בשורות הטקסט הקרובות, אנסה להראות איך אותו גיבור קומיקס בלגי-צרפתי וותיק ואייקוני לא רק מצדיק את התיאור, אלא מעמיד גם מודל רלוונטי של עובד-משוטט, או משוטט-עובד, במרחב הקפיטליסטי הנוכחי.
דמותו של עצלן המשרד פרי מכחולו וכתיבתו של אנדרה פרנקין (André Franquin) נשאה פחות או יותר את אותם מאפיינים מאז עלתה, כאמור, ב1957 על דפי הקומיקס. סיפור המסגרת הוא חייו, המקצועיים והאישיים, של עובד במשרד הוצאה לאור של חוברות קומיקס, "ספירו" (Spirou). גסטון לגף מופיע שם יום אחד ונקלט לעבודה, מבלי שלאיש מההנהלה ברור לגמרי מי הוא או מה תפקידו. במשך ארבעים שנות פרסום הקומיקס, גסטון ימשיך להופיע יום יום לעבודה, מבלי שעניין תפקידו יתברר לחלוטין. הסדרה סובבת בעיקר סביב אישיותו של גסטון, שמתעקש להישאר א-פרודוקטיבי במרחב המשרד, לא להשלים עד הסוף שום מטלה או משימה ובאופן כללי לעשות כל דבר מלבד "לעבוד". שם משפחתו הוא משחק מילים על מילת סלנג מוכרת שפירושה "חלם" או תיאור אדם מגושם במיוחד.
כינוי נוסף שדבק בלגף, כינוי שנזרק לכיוונו לא פעם מצד מעבידים או קולגות, הוא "Flâneur". תרגומה הישיר של המילה קרוב למונח "משוטט", אך בקונטקסט התרבותי-פרנקופוני העכשווי הקונוטציה היא לאדם בטלן, חסר תועלת, נע ונד, ללא מטרה. כפי שאציג בהמשך, לצורת הייצוג של לגף מעל דפי הקומיקס של פרנקין חלק משמעותי בתרגום אותו מובן לניראות והבעה גופנית מסוימת.
בחירה בז'אנר הקומיקס על מנת לחקור ייצוגים של מחוות גופניות ואופני הליכה אינה מובנת מאליה. בתרבות הפרנקופונית קיים מקום של כבוד, שונה מהקיים בתרבויות קריאה במקומות אחרים, לקומיקס בכלל ולביטוי סאטירי באמצעות איור בפרט – הכוונה ב"קומיקס" כאן היא למונח "Bandes dessinées" או “BD”, שמתייחס לז'אנר דובר הצרפתית של הקומיקס – אך בדיוק בשל כך נושא התנועה לא נמצא בדרך כלל במרכז העניינים, אלא דווקא המסר הפוליטי/חברתי שנמצא בדיאלוגים הכתובים או שמשתקף מאופן הציור. אמנם, דרך ההצגה והקריאה של סוגת הקומיקס (חלוקה לפאנלים, בועות דיבור וכדומה) מייצרת אופן הבנה ייחודי, שמזמינה את הקוראים "להשלים את החסר" ולהשתתף בבניית הסיפור. בצורה דומה לטכניקה הספרותית של שלוש נקודות (Ellipsis) בטקסטים כתובים, השתיקה וההיעדר שקיימים בין פאנל לפאנל, בין מסגרת סצנה אחת לשנייה, מעודדת את הקוראים פנימה אל העלילה – לחבר כיוונים ולעצב מסקנות לגבי הסיפור. אולם מצד שני יש להודות, שהדבר מקשה מאוד על חילוץ תמות עקביות מקומיקסים שונים – בדרך כלל הקשר הכרונולוגי בין חוברת לחוברת רופף, ובמקרה הספציפי של קומיקסים מסוגו של "לגף" – אפילו בתוך החוברת עצמה אין תמיד קשר כזה. זאת ועוד, מטרת העל בתת הז'אנר של סוגת הקומיקס הקומדי היא בדרך כלל רצפים קצרים של פאנצ'ים ("גאגס" – Gags), בהשוואה לסיפור מסגרת קוהרנטי יותר שקיים בסוגות אחרות של קומיקס.
ובכל זאת, אפקט הקריאה בקומיקס, בין אם מדובר במעורבות הקוראים הייחודית שתוארה לעיל ובין אם מדובר בצורת קריאה אחרת, מסוגל לרכז במרווחי סיפור קצרים ודחוסים השפעה ארוכת טווח. יצירת דמות איקונית, במלוא המובן המילולי של המונח, שניתן לזהות או להזדהות עם אופן ייצוגה לאורך שנים של קיומה בדפי הקומיקס, מעניקה הזדמנות לניתוח וביקורת של אותו אופן ייצוג ודרכי ייצורו. בנוסף, אולי דווקא בזכות אותה אקראיות ותפרים לא מובנים מאליהם בין פאנל לפאנל, ההתחקות אחר תנועה בקומיקס שאינו מתייחס להליכה באופן ישיר, מניבה אספקט שלם יותר לחוויית הניתוח. כפי שאבקש להראות בחיבור קצר זה, המקום המרכזי אותו תופס ז'אנר הקומיקס בכלל, ודמותו של גסטון לגף בפרט, בתרבות הפרנקופונית (טרם תורגמה לאנגלית חוברת קומיקס מלאה של עלילות לגף) יכולים להוות נקודת מוצא לביקורת על הצורה בה מוצג לגף כהולך "פלאנר", ולמשמעויות העולות מכך.
הפלאנר הינו, בראש ובראשונה, דמות עירונית. הוא הגיח לראשונה כדמות מובחנת בנוף האורבני-פריזאי של המאה התשע עשרה בטקסטים שנכתבו על ידי בודלר ובלזק, מתבוננת וחוקרת ברחובות הרחבים של בירת אירופה. הוא ליווה את השתנות העיר המודרנית, מגיב יחד איתה להתפתחויות במרחבים הציבוריים וצורות ההתנהגות בהם. הפלאנר הוא גם, ואולי בעיקר, דמות פרפורמטיבית. כל יציאה מהבית הפרטי אל המרחב הציבורי על מנת לשוטט לוותה בהכנה קפדנית של לבוש, וזיהויו המתמיד כמשוטט – תפקיד חברתי מוגדר – הבריגה אותו במעמד חברתי מסוים. התבוננותו המרוחקת-אך-קרובה בנעשה במרחב העירוני, תנועתו הבלתי פוסקת שקראה תיגר על הליכה "רגילה" במרחב וההתקבצות יחד עם משוטטים אחרים, היו לסימני ההיכר של תופעת המשוטט.
המשוטט, שדמותו התפתחה, כאמור, בתקופה ההיסטורית של עיצוב העיר המודרנית, מצוי ביחסים עדינים עם הבורגנות. מצד אחד, הוא ממצב את עצמו בעמדת המתבונן, המנותק במידת מה מן הסיטואציות אליהן הוא נחשף, חושף את עצמו רק במידה אל מולן. הוא בא והולך כרצונו, משוחרר מתנועת ההמון שזרימתו ברחוב ממושטרת, אם על ידי צרכים (אל וממקום העבודה, הבית וכ"ו) ואם על ידי הבניות ממשיות בשטח (מדרכות, נתיבי תחבורה, בתי קפה וכ"ו). מאידך גיסא, הוא עצמו תופעה שחייבת את הולדתה לאותה בורגנות, בן לאותה תרבות.
הפלאנר הוא דמות הולכת, ותנועה משמשת לה, כמובן, מוטיב מרכזי. תלותו במרקם החיים האורבני להגדרת תפקידו האישי כמשוטט בא לידי ביטוי בתנועתו הבלתי פוסקת, הגמישה באופייה, ברחבי העיר. אם העיר היא מצע תרבותו של המשוטט, תנועה היא דרכו לתפוס ולהציע אותה, הלאה, למתקיימים האחרים במרחב האורבני. גסטון לגף מייצג, בהקשר הזה, את המשוטט של סוף המאה העשרים – זה שנמצא בתקופה שבה הביטוי המתאר אותו, "פלאנר", הוא, כאמור, מילה נרדפת לבטלנות. ללא הילת הרומנטיות שנקשרה לפרקטיקת השיטוט, שהלכה ואבדה במהלך ההתקדמות המואצת של שוק העבודה והציפיות ההולכות וגדלות מהעובדים, המשוטט המודרני אמנם חייב להיות במשרד – אך זו אינה סיבה להפסיק לשוטט.
המשפט הראשון ששומע גסטון לגף בכניסתו למשרד של ספירו כעובד חדש הוא – "תתיישר! אל תעמוד כפוף". מאותו רגע ובמשך ארבעים שנות הופעת הקומיקס העיסוק בתנוחות הגוף והיציבה של לגף יוותרו כנושא מרכזי וכתמה מלווה של הסדרה המצוירת. שפת הגוף הרפויה, המכופפת והגמישה של לגף היא סלע מחלוקת קלאסי בינו ובין מעסיקיו במשרד, ומשמשת בסיס למספר רב של בדיחות. לדוגמא, לכל בדל של מטלה או עבודה משרדית שנדרשת מלגף יש השפע המיידית על הדרך בה גופו מיוצג. כפיפות הקומה וסריחת הרגליים שמאפיינות את הליכתו במשרד בזמנים שהוא מאולץ לעבוד, מתחלפות, כפי שנראה, בהליכה שונה בתכלית כשהוא נמצא מחוץ למשרד או כשהצליח להתחמק, שוב, מעבודתו.
סקירת חוברות הקומיקס של גסטון לגף תגלה כי בעוד רוב מוחלט של הסצנות מתרחשות בבניני המשרדים של "ספירו", לא קיימים כמעט פאנלים בהם הוא נמצא לאורך כל הסצנה במשרדו האישי. לגף תמיד בתנועה, עולה ויורד במדרגות, מתפרץ למשרדים, בודק קיצורי דרך. חלק לא מבוטל מ"עבודתו" מוקדשת להמצאת דרכים חדשות לתנועה במסדרונות האפורים של "ספירו" ולמציאת שימושים אלטרנטיביים לחפצים משרדיים. בהתייחס למגבלות המדיומליות של ייצוג הליכה בקומיקס, אותן הזכרנו לעיל, ניתן להבחין בלא מעט חוברות כיצד פרנקין ביטא – בחדשנות ומקוריות, יחסית לקודמיו בז'אנר – את תחושת תנועות הלא פוסקת של לגף: טשטוש המסגרות הישרות המקובלות סביב הסצנה ושימוש באיורי צעדים סביב הדמויות המדברות: גם כשלגף נאלץ לעמוד ולדבר, הקוראים ממשיכים לנוע איתו וסביבו.
ברצוני לבחון שתי הליכות מסוימות של לגף השופכות אור על התנהלותו כמשוטט – אחת תציג הליכת שיטוט המתקיימת גם היא במרחב האורבני הפתוח, דומה למדי למרחב בו התהלכו הפלאנר המקוריים. ההליכה השניה תציג את גסטון כמתרגם את השיטוט האורבני לשיטוט בבניין המשרדים עצמו, מעתיק את פעולת השיטוט, את חוויותיה ואת מקורותיה, אל המרחב העמוק, הסגור, של האורבניות הקפיטליסטית.
פרנקין מדגיש את הניגוד בין מציאות המשרד האפרורית, המדכאת, ובין אישיותו הצבעונית והעליזה של לגף. קשה לא להיזכר באפוריזם של ולטר בנימין – "ב1839 היה זה אופנתי לטייל ברחוב עם צב. זה נותן לנו מושג על קצב השיטוט בפסאז'ים", כשמביטים בתמונת השער של חוברת מספר 19 בה נראה לגף מתהלך בנינוחות ברחוב עם צבי מחמד קשורים ברצועה. דמותו של לגף המשוטט בפארקים והרחובות סביב משרדו היא דמות עליזה וקוראת תיגר כאחת, לראיה – בפאנל דלעיל ניתן להתבונן בלגף מטייל מחוץ למשרד. העונה סתווית, הרחוב אפור, מפויח ומלוכלך – לעומת המשרד הנקי והמוקפד, בו מוצג מנהלו של לגף ממתין לחתימה על חוזה חשוב. עם כל זאת, לגף מתהלך ברחוב המזוהם בפליטת אדי משאיות בחיוך, מלווה בחתול ושחף מחמד. הפאנל עובר להתמקד במר דהמסמאקר (De Mesmaeker), איש עסקים עשיר ודמות זועפת וקבועה בקומיקס. אותה דמות נותחה כייצוגו של החוק (או האב, בפרשנות מקבילה ) בסדרת הקומיקס – חוזר ומצטט תקנות, פרטי חוזים ורמזורי דרכים. דהמסמאקר מחליט ללכת ברגל דרך הפארק במקום לנסוע במכוניתו משום ש"היום יפה יחסית לעונה והרופא ממליץ על כך תמיד". כשהוא מבחין בלגף מקבל השראה מעלי השלכת המסתחררים סביבו והולך-רוקד איתם ועם חיות המחמד שלו, הוא מחקה אותו בכעס רב, מפזר סביבו את דפי החוזה היקרים כל כך כאותם עלי שלכת שהסתחררו סביב לגף .
הליכתו של לגף היא הליכה אינסטינקטיבית, מאלתרת, גמישה. הליכתו בפארק המרובד בעלים מתים ומזג אויר קר, במקום שתהא מצונפת ומהירה – משוחררת וקלילה. הוא משתמש בתנועות הריחוף של העלים כדי להתקדם, בסנכרון עם צורות התנועה החייתיות של החתול והשחף סביבו. מבטו של איש העסקים, המנוכר והמרוחק מאותה הליכה שנדמית חסרת דאגות, הוא מבטה של הארגון החברתי-כלכלי שאינו מסוגל לקבל את מה שנתפס בעיניו כהליכה בטלנית ("בשעה שהוא אמור להיות במשרד, להרוויח כסף בכל כוחו בשביל הבוס שלו!"). אולם פרנקין מציג כאן גם את הכניעה סמלית של אותו סדר כלכלי – ושינוי צורת הליכה משמשת המחשה לכך. השימוש של דהמסמאקר בפיזור החוזים על מנת לחקות את תנועת העלים, כמו גם אימוצו המוגזם מידי, הפארודי, של סגנון ההליכה המשוחרר של לגף ממחישים זאת.
כאמור, לגף מקדיש את כל שעותיו במשרד להימנעות מהימצאות פיזית בו. במקום, הוא נמצא במסדרונות, בגרמי המדרגות, בקומות נטושות או במשרדים של עובדים אחרים – שם מתרחשים רוב הפאנלים של סדרת הקומיקס. מבטו דרוך תמיד למציאת חפצים נטושים או פרצות בדרכים, נכון תמיד לארגן מחדש את המרחב כך שיתאים לאופי המשוטט והאינטואיטיבי של תנועתו שלו. דוגמא לכך – אפילו בזמן שלגף עצמו אינו נוכח בשום חלק של הפאנל - ניתן למצוא בפאנל האחרון. מנהלו של לגף מוצג כמגיע לבניין המשרדים בבוקר בעבודה, ותוהה היכן כל שאר העובדים. לאורך המסדרונות הוא נתקל בעובדים ועובדות שמשוחחים על חוויה מסוימת שעברו וממליצים עליה בהתלהבות לשאר וסקרנותו (העצבנית, כרגיל) גוברת. לבסוף הוא נוכח לדעת שהאטרקציה המדוברת החדשה היא מבוך גדול ממדים שלגף בנה תוך שימוש בחומרי הארכיון של המשרד, ושעובדי המשרד הולכים בו לאיבוד להנאתם.
לגף משתמש, כאמור, בחומרי הארכיון על מנת לנתב את תנועת העובדים האובדים לכדי ניצול משועשע של מרחב המשרד. יש בכך איתות מרומז למעמדו של הקבוע והמקבע בעיניו של משוטט-המשרד הכרוני, ליחסו אל מרחב העבודה הפתוח מצד אחד וחומר העבודה המגביל מצד שני – הכל משמש ככלי ליצירת הליכה מעניינת יותר, מאלתרת יותר. במובן הזה, לגף יצר מרחב בו העובדים האחרים במשרד יכולים להתנסות בתודעת ההליכה היומיומית שלו עצמו במרחב המשרדי – תודעה של הליכה במבוך דינמי (אחד מן הנמצאים במבוך קורא בקול שמישהו "מרמה" ומזיז את הספרים ויוצר דרכים חדשות) שדרכיו מותוות על ידי ההגבלות שיוצרת העבודה שממנה מנסים להתחמק. אותה הליכה מאלתרת, מנותקת אך משפיעה ומושפעת מן הסביבה שהופגנה בפארק מול דה מסמאקר, מתבצעת על ידי כל העובדים במשרד. הפאנל הספציפי הוא דוגמא אחת לצורת "ההליכה המשרדית" הזאת, אך ברחבי חוברות הקומיקס של לגף מצויות עוד רבות.
כאמור, לא מעט נכתב על גסטון לגף כדמות אנטי גיבור של המודרניות המאוחרת, ליצן חצר צבעוני ומרדני של הסדר הקפיטליסטי הנוקשה והאפור. הדברים אף נקשרו לביוגרפיה האישית של יוצרו, פרנקין, שלקראת סוף חייו ביטא תמיכה הולכת וגוברת במגמות מהפכניות לצד שקיעה במחלת דיכאון שהביאה למותו. ניתן אף להניח כי זאת סיבה לכך שהקומיקס של לגף נותר רלוונטי ואהוד במשך תקופה הארוכה יחסית שבה יצא לאור, ושומר על מעמדו גם בימינו. אולם הפריזמה של שוטטותו התמידית, של גמישותו וערנותו מול המרחבים הפיזיים של המשרד, העיר והטבע מצביעים לדעתי על אספקט עמוק יותר של דמותו – ושל המסר שניסה פרנקין להעביר דרכו.
ולטר בנימין מצטט הבחנה של פורנל (Fournel) ביחס להבדל בין המשוטט להולך הבטל: "המשוטט הפשוט...לעולם אינו מאבד ולו שמץ מן האינדיבידואליות שלו. זה של הולך-הבטל, לעומת זאת, נעלמת ונספגת בעולם החיצון...שהולם בו עד שיכרון ואקסטזה". ההבדל הדק בין המשוטט לבטלן, בין שתי ההבנות של המילה Flaneur בצרפתית – הקלאסית והעכשווית, נמצא בתגובה של ההלך למציאות סביבו. האם הוא מתקיים אל מולה, בוחן ומבקר אותה, או שהוא מאפשר לה להיספג בקרבו עד שהוא עצמו מאבד את יכולתו להגיב אליה.
ניתן להניח, אם כן, שתכונת המשוטט שבנימין ביקש לבודד, מול דמותו של הולך הבטל השקוף יותר, היא האינדיבידואליות המובחנת. גם תחת עירוניות שהולכת ו"הולמת עד שיכרון ואקסטזה" בצורה מתגברת והולכת, המשוטט שומר על עצמו נפרד על ידי תנועה בלתי פוסקת ואופי אקראי ומבקר. כפי שספר השוטטות של בנימין עצמו מובנה – כרצף משתנה, לא קוהרנטי, קופצני, אך בעל מגמה מובחנת ותמה סדורה. לעומתו, הבטלן נטוע בסיטואציה, נשאב לתוכה ומאבד בה את עצמו. אם נתייחס לשיטוט כאל אירוע, נוכל להסיק כי המשוטט מפעיל את תנועתו באופן אקטיבי על מנת לשמר את מובחנותו האינדיבידואלית, במיוחד בזמנים בהם יכולת ה"הלימה" של העולם החיצון משתפרת והולכת.
אם דמותו של הפלאנר הקלאסי הייתה זאת של העומד מנגד, הבוחן המתמיד שנמצא על התפר הדק בין שייכות לחברה לבין התנתקות ממנה, בתנועה מקבילה למהלך החיים העירוני, הפלאנר שלגף מייצג כבר מצוי במארג חברתי שונה, שואב ואחיד הרבה יותר. הוא מצוי עמוק במרחב המשרדים הבולעני של הקפיטליזם ותנועתו נמצאת גם היא בתוכו. עם זאת – ממד הפרפורמטיביות הפלאנרי קיים בו, כפי שעולה מן הדוגמאות לעיל, כהלך שמבטא בתנוחות גופו ודרכי תנועתו במרחב את מחאתו. בדרכו, הוא קרוב יותר אל הפלאנר האוונגארדי וה"יצירתיות הרדיקלית" שלו, כפי שהגדירה מארי גלוק.
בחזרה לתצורה של סוגת הקומיקס ולמעורבות הקוראים בה: בחירתו של בנימין לכתוב את פרויקט השיטוט הגדול שלו במתכונת פרגמנטית, מקוטעת ומרובדת מהדהדת את טבע הליכותיו הממשיות בעיר: שיטוט מורכב מהליכות לא שוות באופיין ובאורכן, והוא מזמן חוויות מסוגים שונים ולא צפויים מראש. כפי שקוס (Kos) מעיר, כתיבתו של בנימין:
Seem thoroughly suited to present their interpretation of the cities’ vitality. The act of reading is similar to the process of experiencing the city: a patchwork of juxtaposed layers of information, which are combined by the readers as they progress in their ‘experience
הניסיון לתאם כך בין אופי ההליכה לאופי הכתיבה מעלה כאפשרות נוספת גם את ז'אנר הקומיקס. אופיו, כאמור, מקוטע ומורכב מ"קפיצות" שונות שהקוראים מבצעים יחד עם סיפור העלילה, שמצויר/נכתב במידות מדודות. יותר משהקומיקס מעביר נאמנה חווית הליכה כשלעצמה, הוא מעביר חווית שיטוט שלימה ומורכבת בין דפיו. הממד הוויזואלי שנוסף לכתיבה מאפשר לקומיקס לספק חוויה כזו ברמה שונה מזו שמאפשר פרויקט טקסטואלי באופיו, כמו פרויקט הפסאז'ים של בנימין.
הקומיקס של גסטון לגף משמש כאפשרות נהדרת לייצוג הליכה משוטטת, מתנגדת – פלאנרית באופייה. ז'אנר הקומיקס מספק זווית ייחודית על ייצוגי ההליכה בפרט ותנועות הגוף בכלל, והדרך בה הקוראים מעורבים בסיפור שנמצא בתווך בין ספרות לאיור, בין הויזואלי לטקסטואלי, מאפשרת לפתח יחד איתם "הליכות" דרך הפאנלים השונים בחוברות. לגף, דמות שהלכה ושיקפה יותר ויותר את יוצרה המודע והפעיל פוליטית, עולה מסדרת הקומיקס כמי שעשה שימוש בתנועתו כמשוטט נצחי – במרחבים מחוץ למשרד אך בעיקר בתוכו – על מנת ליצור חיץ בינו ובין הסדר האורבני-כלכלי המתפתח סביבו.
Centre Pompidou. 2016. “Gaston, au-delà de Lagaffe.” https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cy5Rdgg/rEoyA6y.
Gluck, Mary . 2003. “The Flâneur and the Aesthetic Appropriation of Urban Culture in Mid-19th-century Paris .” Theory, Culture & Society. 20(5), 53–80.
Grove, Laurence. 2010. Comics In French: The European Bande Dessinée In Context (polygons: Cultural Diversities And Intersections). 1st ed. New York: Berghahn Books.
Kwa, Shiamin. 2018. “The Common Place: The Poetics of the Pedestrianin Kev in Hui zenga’s Walkin.” Comics and Sacred Texts: Reimagining Religion and Graphic Narratives,, 232–248.
Kos, J.R. 2008 "Experiencing the City through a Historical Digital System", in Kalay, Y.E., Kvan, T., Affleck, J. (Eds) New Heritage: New media and cultural heritage. London: Routledge.
Murail, Estelle. 2017. “A body passes by: theflâneur and the senses in nineteenth-century London and Paris.” The Senses and Society 12 (2): 162–176.
Reyns, Chris. 2017. “Franquin, Spirou, Lagaffe, Le Trombone illustré, Idées noires : de quelques exemples de folie en bande dessinée. .” Cedille, 7.
Rouvière, and Nicolas. 2011. “Trois figures antimusicales de la BD franco-belge : la Castafiore, Gaston Lagaffe et Assurancetourix.” Recherches & Travaux, 78 | 2011, 195-212.
בנימין, ולטר 2019. "פרויקט הפאסז'ים, מבחר". תורגם על ידי ניר ורוני רצ'קובסקי, הוצאת רסלניג.
Reyns, Chris. (2017). Franquin, Spirou, Lagaffe, Le Trombone illustré, Idées noires : de quelques exemples de folie en bande dessinée. Çédille. 7. 229. 10.21071/ced.v7i.10896.