תודעת המדיה תחת הקפיטליזם התקשורתי אינה מעוניינת בערך של המסר עצמו, אלא בערך החליפין – ביכולת להמשיך ולנתב כל תרומה ל"בריכת התוכן", אל הפיד הנצחי. במצב כזה, אשליית המגוון של אפשרויות הביטוי משמשת בעיקר על מנת לעודד את שטף התגובות, לחייב התייחסות מכל אחד ואחת שנחשף לתוכן.
בניגוד לז’אנר המדע הבדיוני “הקלאסי”, אשר נשען על הפרויקט המודרני - המבקש להצעיד את האנושות קדימה למקום צודק יותר באמצעות ידע, רציונליזם וטכנולוגיה - הסייברפאנק הציע דווקא התפכחות מאשליה זו ושימש כתת מודע קולקטיבי ואפל, אשר בחן את ההבשלה העתידית של מגמות מסוכנות ומדאיגות שמקורן במודרנה.
בעוד במרבית המקרים מתועל הסנטימנט הנוסטלגי בתרבות העכשווית לטובת פנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, במטרה להעצים רווחים עבור תעשיית התרבות, בזרמים אומנותיים מסויימים כגון vaporwave, retrowave, mallsoft וכו׳ - הוא משמש דווקא ככלי עוצמתי של התנגדות, חתרנות והתחשבנות עם עתיד שסרב להגיע.
קנאביס תופס מקום מרכזי בניסוח תודעת ה"וולנס" העכשווית. בימים של חנויות בוטיק למוצרי קנאביס, זו כבר אינה שאלה של האם אתה צורך קנאביס, אלא איזה קנאביס אתה צורך.
בשונה מהמחלוקות הקיימות על עצם השיטה הקפיטליסטית ויתרונותיה/פגמיה, המודעות - שהפכה לנחלת הכלל בתקופה האחרונה - אל הדורסנות המסוכנת שקיימת בפלטפורמות תאגידי הרשתות, יכולה להיות מנוצלת לטובת הכלל.
באמצעות המונח ״אסיד קומוניזם״ הצליח התיאורטיקן מארק פישר להזריק חיים חדשים לתנועת השמאל הקונפורמית והמנומנת של ימינו ולשים דגש על הצורך ברדיקליות מחודשת מצד אחר ועל יצירת תא פוליטי שפתוח למרחבים של חקירה אסטתית ורוחנית, מצד שני.