למה לנו קסם עכשיו?
בסיפור "פונס הזכרן", מתאר חורחה לואיס בורחס את פונס, אדם בעל זיכרון יוצא דופן שאינו מסוגל לשכוח דבר. פונס זוכר מה הייתה צורת העננים ביום מסוים ובשעה מסוימת בכיוון דרום־מזרח, כמו גם כיצד הרגיש בדיוק באותו הרגע: כיצד חשו שריריו ומה הייתה הטמפרטורה. משמעות הזיכרון הזה היא גם אובדן יכולת ההפשטה: פונס לא מסוגל יותר לזהות את הדומה בין עלה לעלה, וזוכר כל פרט שהוא רואה כדבר יחיד במינו, חד פעמי, ללא מושג שיכליל שני עלים, שני עננים, שני בְּקרים. הוא לומד שפות במהירות רבה בזכות זכרונו המדהים, ללא צורך בשיטת ארגון כלשהי. "במקום 'שבעת אלפים ושלוש עשרה' היה אומר (למשל) 'מַאקסימו פֶּרֶס'; במקום 'שבעת־אלפים וארבע־עשרה' – 'הרכבת'; [...] אמרתי לו שאותה רפסודיה של תיבות נטולות הקשר היא בדיוק ההפך משיטת מיספור. אמרתי לו שלומר 365 משמעו לומר שלוש מאות, שש עשרות, חמש יחידות; ניתוח שאינו אפשרי ב'מספרים' דוגמת 'הכושי טימוֹטֶאוֹ' או 'שמיכת בשר'. פונס לא הבין אותי, או לא רצה להבין." פונס אמנם גאה ביכולת העל־טבעית שלו, ומנצל אותה ללימוד שפות ולקטלוג כל זכרונותיו, אבל הוא דועך אל תוך קיום בלתי־נסבל שבו אין מפלט מכל רגע, מחשבה או תחושה שחווה אי פעם.
כשפונס יודע לטינית על בוריה, פירושו שהוא זוכר כל פרט ופרט שקרא במילון: הוא זוכר כיצד להטות פעלים ושמות עצם ואת כל יוצאי־הדופן, והוא בוודאי זוכר קטעי משפטים וביטויים ומסוגל לחבר אותם זה לזה. הוא גם זוכר את התחושה המדויקת בשריריו ואת מנח אצבעותיו על הנייר, והיכן במילון הופיעה כל מילה; כלל אין לו צורך ללמוד את שיטת הסידור האלפביתית. אבל אם אינו מסוגל להבין את מערכת המספור הרקורסיבית, השיטתית, ומעדיף לכנות כל מספר בשם פרטי משלו - האם אפשר לטעון שהוא מבין את כללי התחביר הלטיני או שמא הוא רק זוכר צירופי הגאים באורכים שונים לתיאור כל חוויה, כל אובייקט וכל פעולה? עבור פונס, אין הבדל בין כינוי מספר לפי כמות היחידות עליו הוא מצביע, לבין כינויו בשם עצם שרירותי, וגם הטיותיו השונות של אותו הפועל הן צלילים שרירותיים. הוא בוודאי מסוגל גם לשנן מערכת כתב שזרה לו מבלי ללמוד כלל את חוקי האיות או את הצליל שמייצגת כל אות, אלא רק לזכור את מראה הייחודי של כל מילה ולאיזה צליל ומשמעות היא מתקשרת. אז בעצם, מה פונס יודע כשהוא יודע לטינית?
אבל קודם, מה אנחנו יודעים כשאנחנו יודעים שפה, כל שפה? הניסיון לחקור את השפה האנושית נדמה לי לעתים כמו הניסיון להתבונן בעיניי־שלי ללא תיווך של מראה. אנחנו משתמשים בשפה הן כדי לחשוב והן כדי לתאר את המחשבות, ולא אחת אני מוצאת את עצמי מתבוננת בטקסט בלשני שכתבתי כעל מושא מחקר בפני עצמו. אני יודעת מהי עברית, ויודעת לתאר אותה כשפת אמי, כשפה שמית קדומה ממשפחת השפות האפרו־אסיאתיות; אני יודעת לתאר אותה כשפה בעלת מורפולוגיה מסורגת ושלל מונחים טכניים אחרים. אני יודעת למנות מילים בעברית, להרכיב משפטים, לתאר את מבנה ההברה האופייני ולהסביר את מערכת הפועל והשם. כל המידע הזה מתאר את העברית. הוא לא עונה לשאלה מה אני יודעת כשאני יודעת עברית. ואולי, עצם הקושי לענות על השאלה נובע ממאפיינים ייחודיים ומסתוריים של השפה האנושית.
הרעיון ששפה היא ייחודית ומהותית לאדם נטוע עמוק בתרבות. האדם נתפס כ"יש מדבר" שמעניק את שמות בעלי החיים בגן עדן; בתרבות היודאו־נוצרית המדבר הנוסף היחיד הוא האל, וכך השפה היא כלי בורא אלוהי שניתן בידי האדם. אף תכונה אחרת ייחודית לאדם מול שאר בעלי החיים לא נהנית ממקור אלוהי מפורש כזה: לא היכולת להדליק אש, שנתפסת כהתקדמות טכנולוגית (הגם קריטית), ולא ההליכה הזקופה, שנתפסת כתכונה פיזיולוגית. אולי העובדה שהחשיבה על השפה נעשית באמצעות השפה הופכת את הניסיון לדמיין את רכישתה מבחוץ, בניגוד לצמיחתה מבפנים או הענקתה בידי אלוהות, לכמעט בלתי־אפשרי.
הרעיונות לפיהם שפה היא מתת קסומה מאלוהות כמובן לא משחקים תפקיד בבלשנות כמדע מודרני. אבל תופעות מסתוריות וחידתיות בשפה, שיש לשער שהשפיעו על היווצרות הרעיונות הללו מלכתחילה, ממשיכות לזמן חקירה. בשנות החמישים, הבלשן והפילוסוף נועם חומסקי תיאר שתיים מהתופעות הללו, וההסברים שהוא הציע להן יצרו מהפכה וייסדו זרם בלשני חדש: בלשנות גנרטיבית, או: בלשנות יוצרת.
התופעה הראשונה, אותה חומסקי כינה "דלות הגירוי", היא העובדה שלמרות שילדים נחשפים לכמות מוגבלת וסופית של נתונים לשוניים הם מצליחים תוך זמן קצר לייצר מגוון בלתי מוגבל של משפטים חדשים לגמרי, שלא נהגו מעולם. על אף שבהחלט ישנה עקומת למידה, בשלב מסוים ילדים עוברים מחיקוי פשוט ליצירה עצמאית לחלוטין. גם בעת למידת שפה שניה, בעודנו רחוקים מרמת המקצועיות של דובר ילידי, אפשר לחוש ברגע של "קפיצה": כאשר הביטויים הסתומים ששיננו וחזרנו עליהם פתאום הופכים שקופים, ואין עוד צורך לתרגמם ״בראש״ כדי להבין.
התופעה השניה היא העובדה שכולנו, מהאדם חסר ההשכלה ביותר ועד לעורך לשוני, מקצועיים לחלוטין בשפה. שגיאות בשם המספר או בצורת גוף ראשון עתיד הן עדות לתהליכי שינוי שייתכן ויתקבעו וייתכן שלא, אבל ישנם משפטים שגם גם מי ש"חוטא" בשגיאות כאלו לעולם לא יאמר. חשבו על המשפט "עשיתי זאת אף פעם": לא רק שלעולם לא תאמרו אותו (אם אתם דוברי עברית כשפת אם), אלא גם ברור לכם באופן מידי ואינטואיטיבי כי אם מישהו הגה אותו - מדובר באדם שלמד עברית כשפה שניה. אמנם אין במשפט הזה הטית מספר או זמן שגויה לפי כללי האקדמיה, ואפשר להניח שכוונתו לומר "עשיתי זאת פעם אחת", ובכל זאת - שימוש מעין זה במילה ״אף״ עובר על חוק לשוני שמעולם לא למדתם. ההבדל בין המשפטים נראה מובן מאליו.
שתי התופעות הללו מצביעות על קיומה של תשתית קוגניטיבית לשפה, על ידע לשוני א־פריורי, וזו בדיוק טענתו של חומסקי. השאלה מה אנחנו יודעים כשאנחנו יודעים שפה היא השאלה שביסוד המהפכה הקופרניקאית במדע הבלשנות: לא עוד הסתפקות בתיאור, מיון וסיווג של שפות העולם, אלא מעבר לשאלה מהו הידע שבאמצעותו ילדים מצליחים לקפוץ מקלט דל לפלט עשיר, ושבאמצעותו כל דובר מסוגל לקבוע באופן מיידי אילו ביטויים תקינים בשפתו, ואילו אינם. מסקנתו של חומסקי היא שהיכולת האנושית לרכוש שפה - להבדיל מזו של פונס - היא יכולת מולדת, אנושית, שטבועה בנו מלידה ומשרתת בראש ובראשונה את תהליכי החשיבה. המימוש הספציפי שהיא מקבלת תלוי בחברה בה הילד חי ובסוגי הגירויים שאליהם הוא נחשף, לפיהם הוא מכייל את אופן השימוש בשפה. כבני אדם, ניחנו בתשתית קוגניטיבית לתוכה אנחנו יוצקים צורה בדמות הגאים וצלילים, מקרים פרטיים של חוקים כלליים, הבנה האם הנושא קודם לנשוא ואילו תכונות דקדוקיות מקבלות ייצוג. במילים אחרות, כל שפה היא דוגמה פרטית לצורה אוניברסלית של התודעה האנושית. לא מדובר אם כך רק ביכולת מימטית, אלא ביכולת אנושית אינהרנטית, שלה ממדים מסתוריים ויחודיים.
✶
מי שניסח בצורה הטובה ביותר את ההתפעמות שלי משפה הוא לא אחר מג'. ר. ר. טולקין, שתיאר את השימוש בה, שמגולם ביכולת ההמשגה וההפשטה, ככישוף – פשוטו כמשמעו. היכולת להפשיט את תכונת התעופה, לדוגמה, מציפורים ולהצמידה לסוסים, לבני אדם ולשאר יצורים באמצעות שפה היא יכולת בריאה משנית שניתנה בידי האדם, והעולם שהיא יוצרת הוא עולם אמיתי לכל דבר: כזה שהנפש יכולה להיכנס בשעריו, לשהות בו, להשתנות בתוכו. השפה מסוגלת להעתיק תכונות, רגשות ופעולות מאובייקטים מסוימים לאחרים, לייצר לא רק אובייקטים פנטסטיים כמו סוסים מעופפים אלא גם לשכפל עבור בן השיח אובייקטים ממשיים. כשאתם מספרים על דבר שחוויתם, אתם בוראים אותו מחדש עבור בת שיחתכם, שמרכיבה אותו מתוך המושגים השונים לכדי שחזור מדויק ככל האפשר של הדימוי בראשכם. היא מכירה את המושגים השונים מתוך הקשרים אחרים בחייה, למשל "עצב" או "ערב", קורעת אותם ממקורם, ומצמידה אותם לאלמנטים המוזכרים בסיפור.
אבל היבט ההפשטה והיצירה של השפה פועל ברובד עמוק הרבה יותר. תיבה לשונית כמו פָּעַל יכולה לשמש דוברים כדי להטות פעלים לצורה הנכונה רק כשהם מסוגלים לתפוס "עשייה אקטיבית, זמן עבר, זכר" במבודד מהפעולה עצמה, ולהשליך עליה פעולות שונות. בחזרה אל פונס של בורחס, אם כן, הבה נשאל שוב: מה הוא יודע כשהוא יודע לטינית? כאמור, הוא לא יודע לטינית יותר מכפי שהוא יודע לספור. הוא יכול אמנם לשנן רשימה אינסופית של פעלים ולזכור את ההטיה של כל אחד מהם, אך אינו מסוגל להבין את הקשר הצורני והרעיוני בין אָּכַל לבין פָּתַח או את הקשר הסמנטי בין אָכְלַה לבין יֹֹאכְלוּ. אנחנו, לעומת זאת, יכולים ללמוד שורש חדש ומיד להבין פעלים חדשים ומשפטים חדשים. אם אקבע שהשורש ט.מ.צ מצביע על הנעת יד שמאל בתנועת גל, תדעו מיד מה ההבדל בין "הוא טִּימֵץ לעצמו" לבין "הוא טָּמַץ אתמול במסיבה", גם אם אינכם יודעים להסבירו.
האם פונס מסוגל לדמיין, האם הוא מסוגל להתיק את תכונת הירוק מהעלה ולהצמיד אותה לשמש? איך יוכל לעשות זאת, אם השמש היא אובייקט אחר עבורו בכל רגע ומכל זווית? איזו משמעות יש למובן "שמש ירוקה" כשאין דבר כזה שמש מלבד אינספור אובייקטים שונים זה מזה שביניהם מתקיים שיתוף השם, מקרי לא פחות משיתוף השם בין "לראות" באנגלית לבין "כן" בספרדית? האם הוא יכול להבין מה זה "טימצה" מתוך למידת הפועל "טמץ"? האם הוא יכול לברוא?
✶
הבלשנות הגנרטיבית פועלת במספר רמות של הפשטה: ראשית, היא בוחנת ביטויים בתנאי מעבדה. בדומה לפיזיקאי ששואף לנסח קצב נפילת הגופים בהתעלם מהשפעת הרוח או סיבוב כדור הארץ, גם הבלשן מנסה לתאר את סוגי השיח שדוברים יכולים להפיק בהתעלם מגמגומים ומחריגות נקודתיות שמתרחשות כמעט בכל משפט דבור (אבל לא יתועתקו, למשל, לכתוביות או להודעת ווטסאפ). שנית, הבלשן מנסה לנסח חוקים שמסוגלים לייצר את כל המשפטים הדקדוקיים בשפה מסוימת, ורק את המשפטים הללו; לכן הוא מתעניין, לא רק בשאלה מה אפשרי בשפה, אלא גם ואפילו בעיקר בשאלה מה אינו אפשרי. היכולת האינטואיטיבית לקבוע איזה משפט דקדוקי ואיזה אינו מעידה על מערכת מורכבת בה־במידה שהיא מוכמנת; היא מעידה על כך שכולנו מפשיטים תכונות מסוימות ממילים מבלי לדעת שאנחנו עושים זאת, ומיישמים את התכונות בייצור כמעט בלתי־פוסק של צורות לשוניות חדשות, שרבות מהן לא הופקו מעולם ולא יופקו שוב בעתיד. את אותו מנגנון, אם כי בסדר גודל אחר, אנחנו מנצלים כשאנחנו מדמיינים, ממציאים ומספרים סיפורים; ואת אותו מנגנון ניצל טולקין כשהוא ברא עולמות שלמים בבריאה משנית והעניק להם ממשות: איך עוד ניתן להסביר את העובדה שיותר מיובל לאחר מותו העולמות הללו עדיין קיימים, מלאי חיים כתמיד, מארחים עוד ועוד מבקרים שחווים אותם כממשות מוחלטת? אם זה לא קסם, אני לא יודעת מה כן.
✶
בימים אלה ממש מתקיימות מלחמות הבלשנים, חלק ב': העלייה המטאורית של תוכנות בינה מלאכותית גנרטיבית (יוצרת) - מחוללי שפה מסוגו של chatGPT, שמסוגלים לעבד ביטויים לשוניים מורכבים ולייצר טקסטים ארוכים שלא התקיימו לפני כן - גרמה לערעור ההנחה כי היכולת הלשונית היא מולדת. אם מחשב יכול לייצר סיפורים שלמים רק על בסיס עיבוד סטטיסטי של שפה טבעית, איזו סיבה יש לחשוב שהיכולת הלשונית היא יותר מסטטיסטיקה פשוטה? הרי בני אדם - כפי שהראו כבר דיוויד יוּם ו(בעל כורחו) אלברט הקטן, תינוק שנעשו בו ניסויים בהתניה קלאסית- מכווננים ללמידה סטטיסטית והסקת מסקנות על בסיס ניתוח סטטיסטי לא מודע של נתונים. לכן, לכאורה, אין סיבה לחשוב שבשפה יש יותר מזה: אנחנו שומעים קלט לשוני - לומדים, לדוגמה, באילו סביבות מופיעה המילה "אף" - ומפיקים פלט שתואם לנתונים שקיבלנו.
לא אתעכב על הטענות הרבות כנגד הניתוח הזה; די לומר שהעובדה שהפלט ששני גופים מפיקים הוא זהה, אינה מחייבת שמנגנון הפעולה בשניהם דומה (האם מהעובדה שאפשר להפיק קול אנושי באמצעים אלקטרוניים ניתן להסיק שכך מופק גם קול מגרון אנושי?). הדעות חלוקות, ועל כף המאזניים מונחת לא רק שאלה טכנית לגבי שפה, אלא שאלה מהותית יותר לגבי הזהות האנושית. האם נזרו של נזר הבריאה, היכולת הייחודית לתאר דברים שלא היו ולא נבראו, לשמר היסטוריה מדור לדור, למסור רעיונות זה לזו ולדון במושגים מופשטים לחלוטין אינה בסופו של דבר סוד הקסם של האנושי, אלא רק גרסה משוכללת של הסקה ויישום סטטיסטי?
התשובה לכך צריכה להיות לאו מהדהד, ממש כפי שיכולת טווית הקורים של עכביש אינה גרסה משוכללת של טוויה בכישור וכפי שהתבונה הקולקטיבית של דבורים איננה גרסה משוכללת של מעגל שיתוף בצופים. תורת האבולוציה מספקת הסברים מדעיים להתפתחותם של כישורים אלה, אך איננה גורעת מהקסם שבהם. במידה מסוימת, יש אמת בסיפור מגדל בבל ובמיתוסים שונים המתייחסים אף הם לשפה ראשונית, קמאית, ממנה מתפצלות הלשונות הרבות. בדיוק כמו קריאת מיתוס גן העדן כסיפור התבגרות במקום מאורע היסטורי, כך גם מגדל בבל מתרחש במידה מסוימת אצל כל רוכש שפה כשהוא מתאים את הדקדוק המולד שלו לצורה, לצבע ולאידיוסינקרטיות, של השפה המדוברת סביבו. אם התשתית הזו קיימת אצל כל בני האדם, הרי שבניגוד לסיפור מגדל בבל, עוד יש לכולנו יכולת לתקשר ולהבין זה את זו אם רק נעקוף את המחסומים הצורניים שעל פני השטח. אין פירושו שאין הבדלים בין שפות העולם, או שאין ערך רב בחקר, מיפוי ותיאור ההבדלים הללו; אלא רק שבמקביל לכך ניתן גם לחקור את הדומה, המשותף, שמאפשר גם לדוברת עברית, גם לדובר יפנית וגם לדוברת שפת בַּנְטוּ לייצר באופן פלאי ומסתורי מושגים, להטות פעלים, להתיק יכולת תעופה מציפור ולהדביקה לסוס, לברוא עולמות.
אנחנו מאד קנאים לשפה שלנו, ולעיתים קרובות הקנאות מתייחסת לשפה מסוימת, כלומר לביטוי מקומי של היכולת הלשונית; שפות נתפסות (ובצדק) כנכס תרבותי, כעדות היסטורית של עם או חברה. ביהדות ובנצרות העולם נברא בדיבור, בקבלה השפה ניחנה בכוח מיסטי, והגולם מפראג קיבל רוח חיים ואיבד אותה על קוצה של הברה. הקנאות שלי לשפה מתבטאת בטענה אחרת: בינה מלאכותית גנרטיבית יודעת שפה בה־במידה שפונס הזכרן יודע שפה - כלומר, כלל לא. הזיכרון של פונס אמנם על־אנושי, אך הלקסיקון האינסופי שלו חסר את אבקת הפיות שהופכת רצף הגאים או סימנים לשפה אנושית: השיטתיות, הכללים הלא־מודעים, היכולת להפשיט תכונות אלו מאלו, לזהות את הדומה בין אינסוף דברים שונים, ולברוא. כלומר, הזיכרון הפונסי חסר דמיון ויכולת הפשטה יצירתית שאינה רק מימטית גרידא. הבלשנות הגנרטיבית העכשווית היא תחום מדעי, רציונלי ומבוסס, שמצדיק אמונה במשהו על־טבעי כמעט: אנחנו יודעים שפה כי אנחנו יודעים שפה, כי אנחנו יש מדבר, כי ניחנו באינסטינקט לשוני טבוע מלידה. והיכולת הזו, ממש כמו בקבלה, היא יכולת בוראת שמאפשרת לכל אדם, בלא תלות במידת ההשכלה שלו או מוצאו, לברוא יש מאין.
אני לא חוששת שהבינה המלאכותית תחליף את הפעילות השפתית של בני האדם. תלותה של הבינה המלאכותית הגנרטיבית בסטטיסטיקה פירושו התכנסות לממוצע; הכתיבה שלה ברורה, חדה, מסודרת, כזו שיכולה לקבל מאיות בקורסי כתיבה אקדמית. ההתכנסות לממוצע אינה מאפשרת חידוש או צביעה מחוץ לקווים, וכשהתזונה של המערכות הללו תתבסס יותר ויותר על חומרים שהן הפיקו בעצמן — ההתכנסות לממוצע תהפוך לא רק משעממת ובנאלית עוד יותר, אלא גם תתאפיין באותם ניוונים ועיוותים שנגרמים מחוסר מגוון גנטי.
שפה אנושית טבעית תלויה בשינוי הספונטני והיומיומי, שנוצר מאלפי מוטציות של מיליוני דוברים, וכל עוד אנשים ממשיכים לתקשר, השינויים ימשיכו להתרחש והשפה תמשיך להתקיים. אני לא חוששת שבינה מלאכותית תחליף בני אדם בתחום השפה, כי בני אדם לעולם יפסיקו לדבר מאותה סיבה שציפורים לעולם לא יפסיקו לעוף. קיומה של בינה מלאכותית מחייב המשך יצירת תוכן מקורי, חדש, ואני בטוחה שבני אדם ימשיכו לעשות זאת. אני חוששת מהנטייה האנושית דווקא אל הנוחות שב"דיוק" הכתיבה באמצעות מחוללי השפה, מה שיגרום אולי להתבלות הדרגתית של ייחודה ושל כוח החיים הגלום בה. אני חוששת שחלק מהדוברות יוותרו על ההיפעמות מיצירה אנושית, בין אם מדובר בשיחה יומיומית, שיר או ציור, ואני בעיקר חוששת שדוברים לא יכירו בעובדה שיש להם כוח על, ובכך יפסידו חלק ניכר מהיופי שבקיום האנושי: לברוא בדברם.
חורחה לואיס בורחס, פונס הזכרן, בתוך: בדיונות (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1998), 100.
ג'. ר. ר. טולקין, עץ ועלה (תל אביב: זמורה־ביתן, 1993 [1964]).
מצד אחד, לא כל כך נדיר לשמוע מסביב אנשים שמספרים על חוויות מהמימד הרוחני של המציאות: החל מאמונה בסוג כזה או אחר של אלוהים, דרך התנסות בטלפתיה, באירועים המציינים סינכרוניות מופלאה; מצד שני, להביא בחשבון שלחרגול שנכנס אלינו הביתה יש נשמה, רצון חופשי וסקרנות, נשמע לאוזנינו מוזר למדי; לדמיין שלאבן יש נשמה, זה כבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת.
הטבע הארצישראלי אינו קיים עוד. כשני שליש ממיני היונקים ושליש ממיני העופות נמצאים בסכנת הכחדה. במקביל, נעלמו מהלקסיקון העברי המדובר שמותיהם של המינים. מעטים מאיתנו יודעים לקרוא בשם לצמח או ציפור שבהם ניתקל – בעיר או מחוצה לה. מה קדם למה?
כל ניסיון הבנה של מהות הקשר בין אדם לטכנולוגיה ראוי שישקיף אל המקור, שיתחקה אחר המסורות, המיתוסים והיצירות התרבותיות השונות המתארות את הרגע בו האדם החל לעשות שימוש בכלים והסיט את מהלך ההיסטוריה לטובתו.
הקשר בין מטאפיזיקה לאמנות, ובין העולמות המנטליים שלנו להופעת הקסם בעולם, קרוב הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב.
עטיפת הבוהַק הצליחה לבקוע, להזהיר הבוקר שמיים. שרקרקים ניקדו אוזניים במוזיקת מלמול אוורירית.
ההיזכרות בחוסר הקונקרטיות של העולם, באופן שבו המציאות מתגלמת קודם כל כתופעה אניגמטית תודעתית שלא ברור מה טיבה, עשויה להחזיר לנו את הקסם האבוד. שינוי תפיסתי כזה יכול לגרום לחומר להראות כמו גל, להפוך מחשבה לענן, להרחיב את הגוף עד לרקיע ואז בהינד עפעף לכווץ אותו לגודל של גרגר שומשום.
אגביות זו אינה מקרית, והיא מבקשת ללמד אותנו משהו על מהותו של הקסם: הוא מתעורר על פי רוב לא במרכז שדה הראייה או ההכרה שלנו, אלא דווקא בשוליהם. הרי מהותו של הקסם טמונה בכך שהוא אינו מצוי בתחום הידוע, הניתן להבנה רציונלית, אלא בתחום של מה שאיננו מבינים עד הסוף. בהתאם, אם נביט אל הקסם ישירות - בניסיון להבין אותו ולהסביר אותו - הוא יחמוק מיד.
הכרתי פעם אדם שטען שבשעת לילה כל הצורות המוצקות של היקום הוחלפו בממלאי מקום זולים: עצים מבריסטול, בתים שנבנו מקצף צבוע, מרחבים שלמים שהורכבו מסיכות לשיער. הבשר שלו עצמו, אמר, היה עכשיו פשוט ערימה של דבק.