עוד בגיליון:

למה לנו קסם עכשיו?

שירה

מצד אחד, לא כל כך נדיר לשמוע מסביב אנשים שמספרים על חוויות מהמימד הרוחני של המציאות: החל מאמונה בסוג כזה או אחר של אלוהים, דרך התנסות בטלפתיה, באירועים המציינים סינכרוניות מופלאה; מצד שני, להביא בחשבון שלחרגול שנכנס אלינו הביתה יש נשמה, רצון חופשי וסקרנות, נשמע לאוזנינו מוזר למדי; לדמיין שלאבן יש נשמה, זה כבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

הטבע הארצישראלי אינו קיים עוד. כשני שליש ממיני היונקים ושליש ממיני העופות נמצאים בסכנת הכחדה. במקביל, נעלמו מהלקסיקון העברי המדובר שמותיהם של המינים. מעטים מאיתנו יודעים לקרוא בשם לצמח או ציפור שבהם ניתקל – בעיר או מחוצה לה. מה קדם למה?

כל ניסיון הבנה של מהות הקשר בין אדם לטכנולוגיה ראוי שישקיף אל המקור, שיתחקה אחר המסורות, המיתוסים והיצירות התרבותיות השונות המתארות את הרגע בו האדם החל לעשות שימוש בכלים והסיט את מהלך ההיסטוריה לטובתו.

הקשר בין מטאפיזיקה לאמנות, ובין העולמות המנטליים שלנו להופעת הקסם בעולם, קרוב הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב. 

ההיזכרות בחוסר הקונקרטיות של העולם, באופן שבו המציאות מתגלמת קודם כל כתופעה אניגמטית תודעתית שלא ברור מה טיבה, עשויה להחזיר לנו את הקסם האבוד. שינוי תפיסתי כזה יכול לגרום לחומר להראות כמו גל, להפוך מחשבה לענן, להרחיב את הגוף עד לרקיע ואז בהינד עפעף לכווץ אותו לגודל של גרגר שומשום.

הניסיון לחקור את השפה האנושית נדמה לי לעתים כמו הניסיון להתבונן בעיניי־שלי ללא תיווך של מראה. אנחנו משתמשים בשפה הן כדי לחשוב והן כדי לתאר את המחשבות. מה אנחנו באמת יודעים כשאנחנו יודעים שפה?

אגביות זו אינה מקרית, והיא מבקשת ללמד אותנו משהו על מהותו של הקסם: הוא מתעורר על פי רוב לא במרכז שדה הראייה או ההכרה שלנו, אלא דווקא בשוליהם. הרי מהותו של הקסם טמונה בכך שהוא אינו מצוי בתחום הידוע, הניתן להבנה רציונלית, אלא בתחום של מה שאיננו מבינים עד הסוף. בהתאם, אם נביט אל הקסם ישירות - בניסיון להבין אותו ולהסביר אותו - הוא יחמוק מיד.

הכרתי פעם אדם שטען שבשעת לילה כל הצורות המוצקות של היקום הוחלפו בממלאי מקום זולים: עצים מבריסטול, בתים שנבנו מקצף צבוע, מרחבים שלמים שהורכבו מסיכות לשיער. הבשר שלו עצמו, אמר, היה עכשיו פשוט ערימה של דבק.

שירה

טקסט חניכה עם רוחו של אליפז לוי