מאנגלית: עמרי שפירא

אם הדברים אינם כפי שהם נראים – וללא הרף שבים ומזכירים לנו שזה אכן המצב – עלינו להידרש גם לכך שיש בינינו מספיק המתעלמים מהאמת הזו כדי למנוע מהעולם להתמוטט. הפרופורציה חשובה, אף שלעולם אינה מדויקת ונתונה דרך קבע לשינויים לכאן ולכאן. זאת משום שעל מספר תודעות נגזר לפרוש אל מחוזות של הזיה, כמו לפי איזה לוח זמנים שטני, ורבות מהן לעולם לא ישובו אלינו. גם בקרב מי שנשאר, זה לפעמים כל כך קשה לשמור על חדות ולדאוג שתמונת העולם לא תתפוגג, שלא תיטשטש באזורים מסוימים ותספוג מעת לעת עיוותי צורה מהפכניים על פני כל המרחב הגלוי לעין.

הכרתי פעם אדם שטען שבשעת לילה כל הצורות המוצקות של היקום הוחלפו בממלאי מקום זולים: עצים מבריסטול, בתים שנבנו מקצף צבוע, מרחבים שלמים שהורכבו מסיכות לשיער. הבשר שלו עצמו, אמר, היה עכשיו פשוט ערימה של דבק. מיותר להוסיף שאותו מכר הסיר מעצמו כל מחויבות למקורן של התופעות הגלויות, ואי אפשר היה עוד לסמוך עליו שייצמד לסיפור המקובל. הוא נדד לבדו לתוך מעשיה מסוג אחר לגמרי; לדידו, כל הדברים היו עתה חלק מחלום הבלהות הקִשקוּשי הזה. אך חרף כך שהתגליות שלו עמדו בסתירה לצורותיה הנמוכות יותר של האמת, הוא הוסיף לחיות לאורה של אמת גדולה יותר: ששום דבר לא אמיתי. בתוכו היה הידע הזה חי וקיים עד לשד עצמותיו, שנוצקו מחדש באמצעות תרכובת של בוץ, אבק ואפר.

באשר לי, אני מוכרח להודות שהמיתוס אודות היקום הטבעי – כלומר, כזה שמציית לחוקים מסוימים של המשכיות, בין אם נרצה ובין אם לא – הלך ואיבד את אחיזתו בי, ובמקומו הלכה והושרשה תפיסה הזייתית של הבריאה. הצורות, שלא היה להן מעולם דבר להציע פרט לרושם כללי של מוּצקוּת, פחתו בחשיבותן; הפנטזיה, אותה ממלכה ערפילית של משמעות טהורה, גדלה בעוצמתה ובהשפעתה. זה היה באותם ימים שבהם חוכמה אזוטרית עוד הייתה שווה משהו בעיניי, והייתי קופץ על כל הזדמנות להקריב הרבה לצורך השגתה. מכך נבע העניין שלי בַּאדם שקרא לעצמו קלאוס קלינגמן; מכך נבע גם שיתוף הפעולה החטוף אך הפורה בינינו, שהתאפשר בזכות ערוצים עקמומיים מכדי שאוכל להעלותם בזיכרוני.

אין ספק בדבר, קלינגמן היה חבר באילומינטי, והוכיח זאת פעמים רבות בשלל ניסויי תִקשוּר, במיוחד אלו מסוג הסיאנס. בעניין הזה מספיק אם אזכיר את האדם שהיה ידוע בנפרד גם כנֵמוֹ המעלה באוב, מארלוֹ המכשף ומאסטר מארינֵטי, שכל אחד מהם היה לא אחר מאשר קלאוס קלינגמן בכבודו ובעצמו. אבל ההישג הגדול ביותר של קלינגמן לא היה עניין למופע ראווה ציבורי, ומהותו הייתה הגעה לכדי קבלה בלתי מתפשרת באשר לטבעם הרפאי של הדברים, אשר לדידו לא היו מה שנדמו להיות, וגם לא היו ממש שום דבר אחר.

קלינגמן התגורר בקומה העליונה והענקית של מחסן שהיה חלק מהעיזבון שהותירה לו משפחתו, ושם לרוב מצאתי אותו, משוטט בין כמה פריטי ריהוט בודדים במבוכי שממתו החשוכה והמרוקנת של חלל האחסון. אז היה קורס אל תוך כורסה קדמונית, מוצא לעצמו מרגוע הרחק מתחת לקורות הגג המתפוררות, והיה משקיף מעבר לגופו הגשמי של אורחו, כשעיניו סוקרות עולמות מרוחקים ועל פניו הבעה מפוזרת מחלומות ומכמויות מרובות של אלכוהול. "נזילוּת, תמיד נזילוּת," הוא הכריז, קולו שוחה דרך הערפל המתפשט סביבנו, שבתוכו אור היום החשיך ונהיה לדמדומים. כהתגלמותם בשר ודם של ציווייו המיסטיים, כל רגע נתון כמו מצא אותו על סף דיסאינטגרציה מופלאה, שבה תרכובת האטומים הייחודית שלו עמדה לשגר את עצמה אל עבר הכלום הגדול כמו התפוצצות זיקוקים.

דנו בַּסכנות – עבורי ועבור העולם – הכרוכות באימוץ תוכנית, כזו שרואה הרחק מעבר לגבולות המקובלים של הקיום. "הכימיה של הדברים כל כך עדינה," הוא הזהיר. "והמילה הזו כימיה. מה היא אומרת פרט להתערבבות, התמזגות, התגעשות הדדית? אלה דברים שאנשים מפחדים מפניהם."

אכן, כבר חשדתי שיתכן ואני מסכן את עצמי בהימצאותי בחברתו של קלינגמן, וכשהשמש הלכה ושקעה מעל לעיר שמעבר לחלונות הגדולים של המחסן, התחלתי לפחד. בהתעלמות מוחלטת מרגשותיי קלינגמן הצביע עליי ושאג: "גדול פחדי המין האנושי – כן, שהעולם ייהפך בן רגע לחלום בלהות סתום, להתפזרות מבעיתה של דברים. דבר לא דומה לזה, אפילו האבדון הוא חלום מתוק. אתה מבין מדוע, כמובן. מדוע האיום המסוים הזה. הנפשות המהורהרות, כל התודעות העסוקות מכל עבר. אני שומע אותן מזמזמות כמו זבובים באפלה. אני רואה אותן כמו גחליליות שמתעופפות בשמש המסנוורת. הן נאבקות, מתאמצות כל שניה שהשמיים יישארו מעליהן, שהשמש תישאר בשמיים, שהמתים יישארו באדמה – שכל הדברים יישארו, לצורך העניין, במקום שלהם. איזה אתגר! איזו משימה מרסקת! מה הפלא שכולם הולכים שבי אחרי איזו הפקרות כלל עולמית, שבאיזה רחוב חשוך של ההכרה קול רך לוחש לכל אחד ואחד: 'הסר את המשקל מעל כתפיך.' אז המחשבות מתחילות לנדוד, מגנטיזם מיסטי מושך אותן לכאן ולכאן, פנים מתחילים להשתנות, צללים לדבר. ובמוקדם או במאוחר השמיים נופלים, נמסים כמו שעווה. אבל כמו שאתה יודע, עוד לא הכול אבוד: אימה מוחלטת הוכיחה את עצמה כהגנה בפני הגורל הזה. מה הפלא שהבריות הללו מוסיפות להיאבק בכל מחיר?"

"ואתה?" שאלתי.

"אני?"

"כן, אתה לא תומך ביקום בדרכך?"

"כלל לא," הוא השיב, מחייך ומזדקף בכיסאו כמו היה כס מלוכה. "אני בר מזל, פרזיט של כאוס, רימה של הפקרות. איפה שאני חי הכול חלום בלהות, ולכן ישנה נונשלנטיות מסוימת. אני התרגלתי לנדוד בהזיות ההיסטוריה. וכשאני אומר היסטוריה אני מתכוון לאירועים, אפילו עידנים שלמים, שמעולם לא הועלו על הכתב. אפשר ללמוד כל כך הרבה מלדבר עם המתים. הם זוכרים את מה שהחיים שכחו, או שלא היו יודעים לו יכלו לזכור. את שבריריותם האמיתית של הדברים. מה שקרה בעיר העתיקה מוּלֵנבֵּרג, למשל. עכשיו זאת הייתה הזדמנות, רגע של היסח דעת שבו כל כך הרבה כמעט ואבד לנצח, רבים כל כך אבדו באפלה המֶדיֶוָלית הזאת, קטסטרופה של חלומות. איך התודעות שלהם נדדו בין הצללים גם כשהגופים שלהם היו לכאורה תחומים לרחובות צרים ומחורצים וככל הנראה נשמרו על ידי הקתדרלה המצורחת שנבנתה בין 1365 ל-1399. צומת נדירה ומקרית שבה עול השמיים היה בשיא כובדו – יותר משניתן להחזיק במקום אחד – ומצב הנפש היה תולדה של התפתחות לקויה עד כדי כך, שהותירה אותה כה קלה למיסוי ולפיתוי הרחק ממלאכתה. אך הם לא ידעו דבר על כך, וגם לא יכלו לדעת. כל שידעו היה הצפי לבואה של אימה מוחלטת."

קלינגמן חייך, ואז החל לצחקק, תודעתו בוודאי פנתה פנימה כדי לשוחח עם עצמה. בתקווה למשוך את שיחתו החוצה, אמרתי, "מר קלינגמן, דיברת על מולנברג. אמרת משהו על הקתדרלה."

"אני רואה את הקתדרלה, את הקשת הקולוסאלית שמעליה, האגף המרכזי משתרע לפנינו. גילופי העץ מביטים מטה מתוך פינות חשוכות, בעלי חיים וכל מיני מוזרויות, בני אדם במלתעות של שדים. אתה עוד פעם רושם הערות? בסדר, תרשום. מי יודע מה תזכור מכל זה? או אם הזיכרון יעזור לך במשהו בכלל? בכל מקרה אנחנו כבר כאן, ישובים בין צליליה המושתקים של הקתדרלה. מעבר לחלונות מעוטרי התכשיטים נמצאת העיר בשעת דמדומים."

הדמדומים, כך הסביר קלינגמן, ירדו על מולנברג מעט מוקדם מהצפוי ביום אחד בשיאה של עונת הסתיו. בשעה מוקדמת באותו אחר צהריים, עננים הסתדרו באופן אחיד מעל האזור המקיף את העיירה, מנעו את מאור השמיים והעניקו מראה חדגוני לנוף היערות, בתי החווה המסוככים וטחנות הרוח שעמדו קפואים כנגד קו האופק. בין חומות האבן הגבוהות של מולנברג עצמה, לא נראה היה שמישהו הוטרד במיוחד מהעובדה שהרחובות הצרים – שבדרך כלל היו מכוסים בערבוביית צללים מחודדים של גגות משוננים וגמלונים בולטים בשעה זו של היום – היו עדיין שקועים בעמימות אדישה שעשתה את שלטיהם בהירי הצבע של הסוחרים לממצאים דהויים של עיר מתה, וגרמה לפנים להיראות כאילו נוצקו מתוך חֵמָר לבנבן. ובכיכר המרכזית – היכן שהצל ממגדל השעון של העיירה לעיתים השתלב באלו שהוטלו מזוג התרנים התאומים של הקתדרלה מצד אחד, או מאלו מצריחי הארמון הגבוהים שהתנשאו בקצה העיירה מצד שני – הייתה רק אפרוריות שלווה.

היכן נמצאו תודעותיהם של אנשי העיירה? כיצד חדלו להוקיר כבוד לסדר הדברים הישן? ומתי התרחשה אותה קטיעה, זו ששלחה את עולמם לנדוד על פני מים לא מוכרים?

למשך זמן מה נותרו תמימים בנוגע לאסון, והמשיכו בענייניהם תחת שמי האפר של שעת בין הערביים, שנמשכה הרבה יותר מדי זמן, וגם כשפלשה אל השעות שהיו מיועדות לערב והותירה את העיירה תלויה בין היום ללילה. מכל עבר הופיע בחלונות זוהרן הצהבהב של עששיות, שיצרו את האשליה שהחשכה ממשמשת ובאה. בכל רגע, כך היה נדמה, המחזוריות הטבעית של הדברים תשחרר את העיירה מהדמדומים הממושכים שסבלה תחתיהם באותו יום סתווי. באיזו חדווה הייתה מתקבלת האפלה בקרב אלו שהמתינו חרש בלשכותיהם המפוארות או בחדריהם הצנועים, כי איש לא יכול היה לשאת את מראה רחובותיה המפותלים של מולנברג באותה שעת בין ערביים משונה, שהשתהתה יתר על המידה. אפילו שומר הלילה השתמט לבסוף ממשמרתו הלילית, וכשפעמוני הכנסייה בישרו על תפילת חצות, כל פעימה התפשטה כמו אזעקה ברחבי העיירה, שהייתה עוד נתונה באותה נְהוֹרָנוּת דמדומים מתעתעת.

כשהותשו מרוב פחד, רבים הגיפו את חלונותיהם, כיבו את העששיות ופרשו אל מיטותיהם, בתקווה שבזמן שישנו הכול יסתדר. אחרים נותרו ישובים לאור נר, ונהנו מלוקסוס הצללים הנשכח. וכמה בודדים, נוודים שמעולם לא היו מחויבים לחיי העיירה, פרצו החוצה דרך השער שאיש לא השגיח בו ויצאו אל הדרכים, כל אותה העת מביטים אל השמיים החיוורים ותוהים לאן יפנו.

בין אם העבירו את השעות בחלימה או בעמידה על המשמר, כל תושביה של מולנברג חשו אי נוחות מהמרחב הסובב אותם, כמו חִלחֶלה איזו זרות אל הוויית העיירה שלהם, אל בתיהם, ואולי אל נפשותיהם. הייתה איזו כבדות באוויר, שבתורו התנגד אליהם קמעה, וכמעט נדמה היה שרחשו בתוכו דברים שניתן היה לתפוס רק כאבחות צל חטופות שההכרה השקולה לא יכלה להכיר בהן, מנוסה שקופה שבקושי דגדגה את שדה ראייתו של המתבונן.

כשהשעון שבראש המגדל הגבוה של בית העירייה הוכיח מעל לכל ספק ששעות הלילה חלפו, היו שפתחו את תריסיהם, ואפילו העזו לצאת אל הרחובות. אך השמיים עדיין רחפו מעליהם ככיפה אינסופית של אבק זהרורי. ברחבי העיירה החלו האנשים להתאסף בקבוצות ולהתלחשש. עתירות הוגשו חיש מהר אל הארמון ואל הקתדרלה, והוצגו תיאוריות להרגעת ההמון. הייתה מלחמה במרומים, כך אמרו אחדים בחפשם עבור טיפת היגיון, וזו השפיעה על המציאות הפשוטה של העולם הגלוי. אחרים הציעו בגידת שדים או עונש יצירתי במיוחד מלמעלה. אנשים נפגשו בחשאי בלשכות מוחבאות היטב, ודיברו בקולותיהם מוכי ההלם על אלים עתיקים שבעבר סולקו מעל פני הארץ וכעת גיששו את דרכם המפלצתית חזרה. וכל אותן הנהרות לתעלומה היו נכונות בדרכן, אך איש לא יכול היה לטעות בגודל האימה שמצאה לה מקום משכן על פני עיירת מולנברג.

שקועים באפרוריות נצחית, מוסחים ומבולבלים כתוצאה מפלישות פנטזמטיות מכל עבר, חשו אנשי העיירה את עולמם מתפוגג. אפילו השעון במגדל של בית העירייה מָעל בתפקידו למנוע מרגעיהם לנדוד אל נתיבים משונים. בתוך אי-סדר שכזה החלו להופיע מחשבות ופעולות בלתי שגרתיות. לפיכך, הוכרז חרם על אחד העצים העתיקים בחצר הכנסייה, ונפוצו שמועות בנוגע לאיזה שינוי בצלליתו העקמומית ומעין רפיון בענפיו שנהיו דומים לחבלים, עד שבסופו של דבר הנזירים השרו אותו בשמן והעלו אותו בלהבות, ששטפו בזוהרן את מעגל פניהם המחורצות. סיפור דומה נגע למזרקה שניצבה באחת מחצרותיו המרוחקות ביותר של הארמון, אשר זכתה לפרסום כשנמצא שמבעד למימיה נשקפו מעמקים מופלאים, שהרחיקו הרבה מעבר לגבולותיו הטבעיים של הכיור דמוי הקונכייה שהכיל אותם. הקתדרלה עצמה הידרדרה ונהייתה לבית מקדש חלול, שבו תפילות היו מושא ללעגן של תנועות לא נאותות מכיוון הדמויות המגולפות בכרכובים, ומהצללים שריחפו באופן מבעית באורם המתעוות של אלף נרות.

בכל רחבי העיירה הציגו כל המקומות והדברים עדויות לעדכונים בולטים לעין בבסיס החומר ממש: יציקות אבן שפוסלו באופן מדויק נהיו חופשיות ומדולדלות, עגלת קניות נטושה התאחדה עם הבוץ הטובעני של הרחוב, וחפצים בחדרים עזובים אבדו בתוך המשטחים שנלחצו תחתיהם, כך שמלקחי מתכת התערבבו באח עשוי אבן, תכשיטים נוצצים בקטיפה שופעת, גופה בעץ ארונה. לבסוף היו פניה של מולנברג מושאים לשינויי הבעות, תנודות שבתחילה היו עדינות למדי, אך בהמשך נהיו מוגזמות עד כדי כך שלא ניתן היה עוד לשחזר את צורותיהן המקוריות. הדבר הוביל לכך שאנשי מולנברג לא יכלו עוד לזהות את עצמם יותר משזיהו אחד את השני. הם נסחפו כולם בנחשולי חלומותיהם, מסתחררים במערבולת אפרפרה של דמדומי אין קץ, מתערבלים ולבסוף מתמזגים לכדי אפלה מוחלטת.

היה זה בתוך אותה אפלה שנשמות מולנברג נאבקו וחרקו שיניים ולבסוף התעוררו. כעת האירו הכוכבים והירח הגבוה את הלילה, ונדמה היה שהעיירה הושבה אליהם. וכה נוראה הייתה מסכת הייסורים הזו שממנה נחלצו זה עתה, שמראשיתה, התהוותה וסיומה לא נותר בזיכרונם... כלום.

"כלום?" הדהדתי.

"כמובן," השיב קלינגמן. "כל אותם זיכרונות נוראים נותרו מאחור באפלה. איך יכלו לעמוד בהם, לו היו מביאים אותם חזרה?"

"אבל הסיפור שלך," מחיתי. "כל מה שרשמתי הלילה."

"מה אמרתי לך? מידע מסווג, מסרים חשאיים שנמסרו מחוץ לפרוטוקול ההיסטורי. אתה יודע שבמוקדם או במאוחר כל אחת מהנשמות שאכלסו את מולנברג שִחְזֵרה את האפיזודה הזו בפירוט רב. היא חיכתה להם במקום שבו השאירו אותה – האפלה שהיא מקום משכנו של המוות."

זכרתי את גוף הידע הנקרומנטי שקלינגמן התיימר להחזיק בו, שאני לא האמנתי בו כלל. אבל זה כבר היה יותר מדי. "אז אין שום דבר שניתן לאשש, שום עובדה שתוכל לגייס כדי לגבות את הסיפור שלך. חשבתי שלפחות תזמן איזו רוח או שתיים. מעולם לא אכזבת אותי קודם לכן."

"לא אאכזבך גם הלילה. זכור, אני ומתי מולנברג, וכל אלו שהתוודעו לחלום הגדול במלוא נוזליותו, הננו אחד. הם דיברו אליי כשם שאני מדבר אליך. שברי זיכרונות רבים מפי אותם חולמים ישישים, שלל שיחות רוויית שיכר קיימתי איתם."

"כמו השיחה רוויית השיכר הזו הלילה," אמרתי, חושף בגלוי את הבוז שלי לסיפורו.

"יתכן, רק הרבה יותר חיוֹת, הרבה יותר אמיתיות. אך המעשייה שאתה סבור שרק המצאתי השיגה את מטרתה. כדי לרפא אותך מהספק, ראשית היה עליך להיות לספקן. עד עכשיו, סלח לי שאני אומר זאת, לא הפגנת כל כישרון בכיוון הזה. האמנת לכל לוקש שלא הגיע, והסתפקת בראיות הקלושות ביותר. תמימות שאין שניה לה. אך הלילה הטלת ספק, ותודות לכך אתה מוכן להירפא מהספק הזה. והאם לא ציינתי את הזמן ושוב את הסכנות? למרבה הצער, אינך יכול להחשיב את עצמך אחת מאותן נפשות נשכחות של מולנברג. יש לך אפילו את רשימות העזר לזיכרון שלך, כאילו שמישהו יתייחס אליהן ברצינות אחרי שהלילה הזה יגמר. זו מתנתי לך. זו תהיה ההארה שלך. כי הזמן שוב בשל לשובה של הנזילות, קרב שוב הרגע שבו אחיזת העולם תתחרבש. ואחר כך יהיה צריך למחות כל כך הרבה. בהנחה שתהיה התחדשות לדברים. נזילות, תמיד נזילות."

כשנפרדתי ממנו באותו לילה, מותיר מאחור את השעות המתות ונטולות הצורה שהעברתי במחסן ההוא, קלינגמן צחק כמו משוגע. אני זוכר אותו זרוק בתוך אותו כס מרופט, פניו סמוקים ומעוותים, פיו מיילל איזה צופן בדיחתי שהיה ידוע רק לו. ככל שניתן היה לראות, איזה שלב מתקדם בתהליך של פריקת עול מוחלטת אחז בנפשו.

אף על פי כן, במהרה נחשף בפניי כמה המעטתי בהערכתי את כוחו של קלאוס קלינגמן, או שפשוט לא הבנתיו כראוי, והלוואי והשיעור הזה היה נחסך ממני. אבל אף אחד אחר לא זוכר את הזמן שבו הלילה סרב לעזוב ואף זריחה לא נראתה באופק. במהלך חלקו הראשון של המשבר, הועלו מכל עבר הסברים, שהיו יותר מתקבלים על הדעת מאשר אפוקליפטיים: האפָלה, תופעה מטאורולוגית משונה, או ליקוי חמה מסוג כלשהו. בהמשך נהיו אותם מיתוסים לחסרי תועלת, ולבסוף לבלתי נחוצים. כפי שעשינו בעבר, חזרנו שוב לעולם השברירי הזה – העולם הזה, שאני חייב כעת לראותו כלא יותר מאשר ערפילית של התגלמויות ספקטרליות, מראות המוטלים החוצה מתוך הכלום, ריק מקושט. כפי שהבטיח קלינגמן, ההארה שלי עמדה להיות בודדה.

כי אף אחד אחר לא זוכר את ההיסטריה שהייתה נחלת הכול כשהכוכבים והירח שקעו בתוך האפלה. הם לא יוכלו גם להעלות בדעתם את אחרון הזיכרונות מהרגעים שבהם המאור השקרי של הארץ הזאת נהיה חלוש וחיוור, וכל הצורות שאי פעם הכרנו התעקמו לכדי חלומות בלהה מקושקשים. ולבסוף איך שהאפלה נהייתה שמנונית, סגרה על כל האור שעוד נותר ומשכה אותנו לתוכה. כמה עוד מופעי אימה שכאלה צופים מתוך אותה חשכה, ממתינים חרש לרגע שבו יקראו מתוכה כדי להיות מוּעלים שוב בעבור לגיונות המוות. כי אין עוד בין החיים אף אחד שזוכר את הרגע שבו החל הכול להשתנות, אף אחד פרט לקלאוס קלינגמן ולי.

בזריחה האדומה שהגיעה בעקבות אותו לילה שהתארך לממדים מפלצתיים, הלכתי אל המחסן. הצטערתי לגלות שהמקום היה ריק מדיירים, פרט לפריטי הריהוט הבודדים ולכמה בקבוקים ריקים. קלינגמן נעלם, אולי אל תוך אותה אפלה שכלפיה הפגין נוסטלגיה בלתי רגילה. אני, כמובן, לא מנסה לעורר אמונה באיש. היכן שאין ספק לא יכולה לשכון אמונה. אין זה כלל ידע נסתר, כאילו שידע כזה יכול לשנות משהו. זה רק נראה כך, ומה שנראה זה כל מה שיש.