בסמטאות ממלכת קאשי בהודו העתיקה, הידועה כיום בשם ואראנסי, צעד קוסם בעל שם. הוא נעמד באחת מקרנות הרחוב, וקרא לקהל העוברים והשבים להתאסף סביבו ולחזות באשליה שיבצע. במהרה, מצא את עצמו מוקף בגברים, נשים וילדים סקרנים, שתמיד שמחו לצפות במופעים מסוג זה. בתנועה איטית, הקוסם שלף מאמתחתו חתיכת עץ והציג אותה בפני הקהל. לאחר מכן קירב אותה אל פיו, לחש מנטרות בעיניים עצומות, והשליך אותה על הקרקע מולו. חתיכת העץ הפכה לפתע לסוס, ואז לפיל, לכרכרה, לאישה יפהפייה ולנחש קוברה, שגרם לילדים לסגת אחורה בבהלה. הקהל נדהם וכולם הריעו לקוסם, שלבסוף החזיר את חתיכת העץ למצבה המקורי.

מספרים כי אירוע שכזה היה נפוץ בזמנים עברו, אך בחלוף הדורות הפכו קוסמי הרחוב - אותם להטוטנים ומומחים לאשליות שירדו מגדולתם - למחזה נדיר ביותר. במובן מסוים, ההיעלמות היחסית של הקוסמים מרחובות הודו מהדהדת במקרה (או שלא במקרה) גם את דעיכת ההיקסמות מהעולם. עבור רבים, החיים לא נראים כתופעה מיסטית או חידתית, ונדמה כי הסוד מאחורי כל טריק כבר התגלה מזמן והפך לשחוק. לפעמים מדמיינים שפעם היה קל יותר לחוש פליאה, אולי בגיל הילדות או בזמנים פשוטים יותר. כיום, עוד ועוד רבדים של העולם הופכים לנתונים חישוביים, לאינפורמציה.

דווקא ההיזכרות בחוסר הקונקרטיות של העולם, באופן שבו המציאות מתגלמת קודם כל כתופעה אניגמטית תודעתית שלא ברור מה טיבה, עשויה להחזיר לנו את הקסם האבוד. שינוי תפיסתי עמוק שכזה יכול לגרום לחומר להראות כמו גל, להפוך מחשבה לענן, להרחיב את הגוף עד לרקיע ואז בהינד עפעף לכווץ אותו לגודל של גרגר שומשום. או פשוט לאפשר לנו לסבול פחות מתחושה של ריקנות קיומית. גם זה משהו.

۞۞۞

בסנסקריט, לשון הקודש של הודו העתיקה, המושג מאיה (Māyā) פירושו "קסם", "כישוף", "כוח יצירה" וגם "אשליה", והוא מתאר את האמנות הנעלמת של קוסמי הרחוב. מושג זה על כל מובניו הוא גם אחד מרעיונות המפתח של הפילוסופיה ההודית, ומופיע במסורות היוגה והבודהיזם. לפי תפיסה זו, המציאות כפי שנחווה אותה בתודעתנו המוגבלת, אינה אלא אשליה. מאיה היא תעתוע קוסמי, "מקסם השווא" של ההכרה והחושים.

מאחורי עמדה קיצונית זו עומד היגיון פשוט: לעולם לא נראה את הדברים "כפי שהם", שהרי יש התניות שונות שגורמות לנו לחוש משיכה או סלידה כלפי מושאים מסוימים; נטיות לשמוח או לכעוס, לגשת או להימנע, להתווכח על מילים, צבעים ועמדות פוליטיות. אנחנו מחוייבים לדמות שלנו, לנרטיב שנספר לעצמנו על מקומנו בעולם. לכן, התניות אלה, שהופכות בהדרגה לדפוסי אישיות ואף לזהות עצמית, משלות אותנו להאמין שחיי היומיום הם תופעה משותפת, מוגדרת וברורה. בעולמנו ובתקופתנו חונכנו להאמין שהחומר הוא המדד הבלעדי ושמעבר לו אין שום קסם ומסתורין, אך הפילוסופיה ההודית מזמינה אותנו לחשוב מחדש על הדברים.

כיצד עובדת האשליה הלכה למעשה? בכתבים סנסקריטיים, הדוגמה הקלאסית לאשליה תודעתית מתארת אדם הצועד לאיטו בשעת בין ערביים, ולפתע רואה נחש. הוא נבהל, ליבו מחסיר פעימה, גופו הופך מתוח ומוכן לפעולה. אולם לאחר מבט נוסף, הוא מגלה כי אין זה נחש, אלא חבל. הוא למעשה "כיסה" את החבל עם ייצוג מנטלי של נחש, והגיב במהרה, לא לאובייקט עצמו, אלא לדימוי שהציב מעליו. דוגמה זו יכולה לייצג סוגים רבים של אשליות, החל מתעתועי ההכרה ועד להשלכה של רשמים ותחושות על אנשים, חפצים, והעולם כולו. התפיסה שלנו במידה רבה – ויש שיגידו באופן מוחלט – מושפעת מן הציפיות והחששות שלנו.

המנגנון של ראיית הנחש בחבל הוא חלק מהותי מחיי היומיום, כאשר את הנחש יכול להחליף כל דבר אחר שמעורר בנו רגשות חזקים. הקסם לא תמיד מוליך שולל ומרתיע, אלא גם מרתק ומושך את הלב. המטאפורה הזו מהדהדת את המופע המפורסם של קוסם הרחוב, שידע להפוך חתיכת עץ לנחש מאיים, ומקרה דומה מופיע גם במקרא, כאשר אלוהים לימד את משה להפוך את המטה שלו לנחש, ואז בחזרה למטה: "וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שמות ד', ג'-ד').

מנגד, הראייה המפוכחת של החבל (או המטה) במקום הנחש היא ההשתחררות מהאשליה, ההסרה של הרשמים שהצבנו מעל המציאות. יחד עם זיהוי התעתוע שמכשף אותנו, וההבנה כיצד הוא התרחש, מיד מתמוסס המטען הרגשי כלפיו. אך כדי שלא נהיה קהל פסיבי במופע של חיינו, עלינו לא רק להכיר את המנגנון של הקסם, אלא גם להפוך בעצמנו לקוסמים ולקוסמות. השאיפה לשחרור מדפוסי התודעה השגרתיים משרטטת נתיב של מחקר פנימי המאתגר את כל מה שלקחנו כמובן מאליו. הגילוי והנטרול של הקסם ששבה אותנו הופך למסע קסום בפני עצמו, ליצירה של מי אנחנו ושל המציאות שאותה נחווה.

۞۞۞

כחלק מההתפכחות, נתחיל להבחין שגם אנשים סביבנו מכושפים על ידי המציאות בכל יום מחדש, ומתנהלים במעין מירוץ לא ברור שפעמים רבות מוביל לסבל מיותר ותו לא. לרבים נדמה כאילו השגת המטרה הנחשקת – אם זה רכוש, מעמד, קשר מסוים או הכל ביחד – תפתור את כל בעיותיהם אחת ולתמיד. המטאפורה לכך בפילוסופיה ההודית היא של הירח המשתקף במים.

משל מפורסם מספר על להקת קופים שראו את השתקפות הירח באגם וחשבו שיש ירח נוסף ששוחה בתוכו. הם החליטו לנסות לתפוס אותו, וטיפסו על עץ שענפיו תלויים מעל למי האגם. ראש הלהקה הציע שהם יאחזו זה בזנבו של זה וישתלשלו מטה, כך שהקוף בתחתית השרשרת יצליח לתפוס את הירח. הם החלו להיתלות במורד הענף, אך בחצי הדרך הענף נשבר וכולם נפלו לאגם. נפילתם התיזה מים לכל עבר, והשתקפות הירח מיד נעלמה. משל זה מצביע על המרדף העקר אחר ייצוגים כוזבים. במקום לחפש את המקור הגבוה, האדם חושק בדימוי נוצץ שנעלם ברגע שמנסים לאחוז בו.

מאיה מניעה אותנו באמצעות כוחה של המילה: השפה היא מנגנון שיוצר אשליות, גורם לנו לדמיין תרחישים שונים, ואז לחוש כאילו היו אמיתיים. הכתבים העתיקים מציעים לכך דוגמה ציורית: "בן של אישה עקרה קוטף פרחי שמיים, ואוסף אותם בתוך קרן של ארנב". המשפט מכיל שלוש ישויות שאינן קיימות באופן חומרי, שהרי לאישה עקרה אין בן, פרחים לא צומחים בשמיים ולארנב אין קרניים. עם זאת, נראה כי הדמיון שלנו בכל זאת מגיב למילים הללו, בין אם נקרא או נשמע אותן. הוא עשוי להקרין מול עיני רוחנו דמות של בחור צעיר העומד בשמיים (אולי על ענן), מתכופף קלות כדי לקטוף פרחים (אולי מזן שכבר הכרנו) ואז אוסף אותם בתוך קרן בצבע חום (אולי דומה לשופר). אם העיקרון ברור, נסו עכשיו לקרוא את הכותרות בעיתונות.

כאן בעצם טמון הקסם של השפה והתודעה, שהוא התעלומה הגדולה: איך זה שצלילים שהגוף מפיק, שנעלמים מיד לאחר השמעתם, נשמרים בזיכרון, הופכים למשפטים ומיד יוצרים תמונות מנטליות? אותו דבר אפשר לשאול גם על קריאה - עין סורקת את פני הדף, עוקבת אחר כתמי דיו, ומרכיבה מהם מילים, משפטים, תרחישים ומסרים.

חידה זו מזמנת חוקרי מוח ובלשנים למדוד ולכמת נתונים כדי לנסות להשיב עליה בצורה אנליטית יבשה, אך ניתן גם לחוות את השפה בתור כוח מאגי מופלא. כפי שאמר החכם באדם: ”מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ, יֹאכַל פִּרְיָהּ” (משלי י"ח, כ"א). עבור מי שהבין את כוחה של השפה, כל היגד הופך למנטרה מלאת כוונה. כידוע, אחת הפרשנויות למשמעות הביטוי "אברא כדברא" היא "שיברא כדבריי", כלומר ציווי להפוך מילים למציאות. בסנסקריט מקצרים עוד יותר, ואומרים: אוֹם (ॐ).

۞۞۞

התכסיס המעודן ביותר של מאיה, ויש שיגידו גם הערמומי ביותר, הוא השכחת מקומו של המתבונן, העלמתו בתוך הרעש של המציאות. אין ספק כי העולם החיצוני, או יותר נכון העולם שנדמה כחיצוני, מלא בדרמות, פחדים, תשוקות, כעס ועצב שנתקלים בהם בכל יום ובכל מקום. זה מרגיש כל כך חי וממשי עד שאפשר לשכוח שבעצם יש נקודת מבט דרכה כל היקום מתרחש, פרספקטיבה שהיא ההתחלה וגם הסוף של הכל. לא רק שהמציאות מופיעה בגוף ראשון, היא כולה גוף ראשון.

בכל בוקר, ברגע היקיצה, יחד עם ההתמזגות המהירה שלנו בעולם הערות, אנחנו נזכרים מחדש בנרטיב שמסביר לנו מי אנחנו ומה עלינו לעשות. לאורך היום נספר לעצמנו ולאחרים על אירועים שקרו, קורים ויקרו, גם מבלי שנחווה אותם באופן ישיר. בעקבות כל הדמיונות הגודשים את התודעה לאורך שעות היממה, יש לנו נטייה לאבד את עצמנו. לכן, בפילוסופיה ההודית מדברים על המציאות כחלום אחד גדול. למעשה, ההבדל בין חלומות בלילה לחלומות בהקיץ הוא מאוד דק – בשניהם יש חוסר הבחנה בין התרחיש המסעיר שכמו מופיע מולנו ושואב אותנו, לבין המתבונן שחווה אותו ולמעשה גם מייצר אותו בתודעתו.

הפילוסוף והמיסטיקן שנקרה (Śaṅkara) הסביר זאת דרך משל על עשרה ילדים שחצו בשחייה נהר. כשהגיעו לגדה השנייה, החליטו לספור את הקבוצה כדי לוודא שכולם עברו בשלום. אחד הילדים ספר תשעה בלבד, והסיק כי אחד מהם טבע בנהר. אחריו, כל ילד ניסה בתורו, אך כולם הצליחו לספור רק תשעה ילדים. הם החלו לבכות ולהתאבל על הילד העשירי שטבע, עד שעובר אורח חכם ראה את מצוקתם, הצביע ואמר: "אתה העשירי!" וכך הבינו שבכל פעם הם שכחו לספור גם את עצמם.

רעיון זה של שכחת המתבונן מופיע גם במיתוס בריאה הודי: "הבורא ניקב את הפתחים כלפי חוץ. לכן מבטם של הבריות מופנה החוצה, ולא אל תוך עצמם. חכם אחד, בבקשו את האלמוות, בעיניים עצומות, הפך את מבטו אל העצמי". החכם מתאמן בתרגול מדיטטיבי שנקרא פרטיאהארה (Pratyāhāra), ופירושו: "ניתוק החושים ממושאיהם". הוא אוסף את תודעתו פנימה, כמו צב המושך את איבריו אל תוך השריון.

בעקבות התרגול הוא שומע את ציוץ הציפורים, לא מהענף שמחוץ לחלון, אלא מתוך אוזניו, כרטט שמתחיל ונגמר בעור התוף. הוא רואה את הנוף הנשקף מהחלון כנשקף מתוך עיניו, בין העפעפיים שנפתחות ונסגרות לסירוגין, מעלימות וחושפות מחדש את העולם בכל רגע. כך, הוא לא שוכח שהמקור לכל מה שבחוץ הוא בתוכו. דלתות התודעה הן נקודות ההתכנסות של כל התופעות מסביב, בין אם נתפוס אותן כקרובות או כרחוקות. אפשר להיזכר שבילדותנו חשבנו שאם נכסה את העיניים לא יראו אותנו, וכיום עלינו לכסות אותן כדי לראות את עצמנו.

۞۞۞

במופע הקסמים של מאיה יש על הבמה מסך גדול ואדום. למעשה, כל העולם במה, והמסך הוא העפעפיים. כשהמסך עולה, המופע מתחיל והצופה שוכח את עצמו בתוך העלילה. כאשר המסך יורד לפרקים, מדי לילה, זוהי הפסקה בין המערכות. פתאום אנחנו נזכרים בעצמי שלנו, קמים מהכיסא, חולצים עצמות, הולכים לשירותים, אולי לקנות משהו במזנון, וקצת מהרהרים במה שראינו. כעבור זמן מה, חוזרים למושב באולם, המסך שוב עולה, והמופע סוחף אותנו מחדש. ישנו כמובן גם הרגע שבדרך כלל לא חושבים עליו בזמן המופע, במיוחד אם הוא מרתק ומרגש: הרגע שבו המסך יורד סופית. האשליה מתפוגגת בבת אחת. המופע נגמר.

לרוב נעדיף לא לחשוב על המוות, אלא אם הוא נעמד לנו ממש מול הפנים, למשל בחוויית אובדן או בזיקנה. הפילוסופיה ההודית לעומת זאת מיקמה את המוות כאן ועכשיו, כהווה מתמשך. בסנסקריט המושג קאלה (Kāla) פירושו גם זמן וגם מוות, כלומר המוות מתגלם בתור הזמן החולף. הצד המדהים ביותר של מאיה – האשליה האולטימטיבית – הוא האופן שבו היומיום מתנהל כאילו המוות לא קיים, ויש לנו רק לאן לגדול ולהתרחב. כל עוד יש כוח ואמביציה, מנסים להפוך את עצמנו למישהו או מישהי שהם משהו מיוחד, תופעה יוצאת דופן, טאלנט או קורות חיים מהלכים. האשליה גורמת לנו להמשיך להתרוצץ, לרקוד בהתאם לתפקיד כמו דמויות בקרקס שמחכות למחיאות כפיים. בפועל, חיינו שבריריים וקלושים כמו טיפת טל רוטטת על עלה של לוטוס. בכל רגע הרוח עשויה לנשוב, והטיפה תתמזג בחזרה באגם.

מקורות

Jan Westerhoff, Twelve Examples of Illusion (Oxford: Oxford University Press, 2010).

Ariel Glucklich, The End of Magic (New York: Oxford University Press, 1997).

Arvind Sharma, The Rope and the Snake : A Metaphorical Exploration of Advaita Vedānta (New Delhi: Manohar, 1997).

האופנישדות והברהמנות, תרגום: צחי פרידמן (ירושלים: כרמל, 2014).