טקסט חניכה עם רוחו של אליפז לוי

I   ·  א 

חניכה

אחדות – נקודה – ביטול

האפוקליפסה היא ההתגלות שזמניות, דיאלקטיקה, אינדיבידואליות וריבוי היו רק אשליה. זהו הניסיון העקר לכנס את ההיסטוריה לנקודה; לביטולה. זהו הניסיון למוטט את היקום לשפה אנושית, את הטבע למיתוס או לחומר ואת האדם לרצונו של האל או לרעיון הלאומיות; באופן דומה, זוהי המשאלה לתרגם את המציאות כולה לשפה של הטכנולוגיה בכלל, והמדיה הדיגיטלית בפרט.

בניסיון האלים לייצר טוטאליות באמצעים מלאכותיים, חניכתנו על ידי האחדות היא בכינוס לתוכה: בסלידה מהתרבות ובחזרה לטבע, ברצון להתאחד עם האל, בפנטזיה של העלאת התודעה למרחב הדיגיטלי. אם אנחנו מאמינים שהעתיד מבוטל (פישר), ושאנו כבר מכירים את כל מה שיהיה – או לכל הפחות יכולים לצפות אותו מתוך הכלים שיש ברשותנו בהווה, הרי שהסיבה לכך היא שאנו נחנכים אל קיצה של ההיסטוריה כמאמינים בסינגולריות. אין זה משנה מהי מהותה: בכל מקרה זו תהיה סינגולריות של אבולוציית האדם, התעלותו לכדי אובייקט. האדם רוצה לחזור לטבע כדי לשכוח; רוצה לחזור לאלוהים כדי לשכוח; רוצה להמיר עצמו למידע דיגיטלי כדי לשכוח. בסדרת הטלוויזיה "סיפורי עמים", בעל שק הקסמים זמם להסתנן לגן עדן, אם רק אחד הבאים בשעריה של ממלכת האלוהים יזכור לזמן אותו פנימה לכשייכנס. אבל עם הכניסה לעולם הבא, מתפוגג כל זיכרון מהעולם הזה. 

הניסיון להסרת הקסם מהעולם אינו פעולה מתבקשת של התפכחות, אלא פעולה כירורגית של כריתה. הניסיון לגלות את התיאוריה של הכול הוא לא פעולה מתבקשת של הבנת העולם, אלא סימפטום של הסלידה האנושית ממורכבותה של המציאות רבת הפנים. האינטרנט של הדברים, המטאוורס (כמה מטעה השם המרושע הזה!) והמציאות הרבודה הם צעדים ראשונים למחיקת המציאות הפיזית (אם להמשיך את בודריאר), שכן ברגע שיהיה ברשותנו יקום דיגיטלי בוגר, אנו מאמינים, לא נוכל להרשות את קיומם של יקומים אחרים. גלובליזציה היא לא יותר מהחלפתן של מסורות מקומיות במסורת אחת, מאחדת (לאטור). 

גן העדן של הירונימוס בוש ריק ושומם, אך אין בו כל שעמום מכיוון שאין בו זמניות, אלא איחוד של העבר, ההווה והעתיד. כך הנפילה האנושית לביטול העתיד, לגלובליזציה של הזמניות, לאיחוד ההווה והעבר – הפרגמטיזם והנוסטלגיה – כל אלו הם ניסיונות אידיאולוגיים לקראת אחדות מלאכותית. מתחת לסוציולוגיה יש פסיכולוגיה, מתחת לפסיכולוגיה יש ביולוגיה, מתחת לביולוגיה יש כימיה, מתחת לכימיה יש פיזיקה ומתחת לפיזיקה יש מתמטיקה. אך האחדות של הכול היא גם המוות של הכול. השפה האחת – של צריכה, של החפצה, של אטומיזציה לכדי עלות ותועלת, של שכפול (והרי באיזה אופן אחר יכול היה אנדי וורהול להשוות בין ישוע ובין פחית מרק עגבניות, אם לא על ידי שכפולם לאינסוף?) – אינה שפה של קריאה אלא שפה של כתיבה מחדש. כתיבה של אלים רבים לכדי אל עליון אחד, של עולמות רבים לכדי טבע בסיסי אחד, של ריבוי משמעויות בחיים לכדי קומפולסיביות של צריכה. זוהי צריכה של המוצר, של האל, של הטבע. זו המערכת שהביאה לקץ ההיסטוריה בכך שבלעה את הכול לתוכה והתרחבה עד לכדי הכלת הדרכים שהובילו אליה מחוצה לה. זהו האל שמסוגל לברוא סלע מספיק כבד, שהוא עצמו לא יוכל להרים, ואז להרימו. יותר משאחדות מהווה איחוד, היא מהווה שלילה. 

מתוך אותו ניסיון מלאכותי של מי שמעוניינים להגיע לשלמות, אך טועים לחשוב שיגשימו את רצונם על ידי השתעבדות לפרוצדורות חברתיות או לטכנולוגיה מעשה ידיהם, הצעד המאגי הראשון של הנחנכים יהיה לצאת מנקודה זו - אל הקו.

II   ▬   ב

ראי

דיאדה – קו – ניגוד

היחיד חייב לראות את בבואתו, שכן בלעדיה אין לו משמעות. אין אל ללא עולם, אין ריבון ללא התנגדות, אין סינגולריות ללא רצף סביבה. הניסיון לבודד את האחד יוליד מפלצתיות. כך המדוזה היא מי שחיה ללא בבואתה, והדופלגנגר הוא מי שכל כולו בבואת סובביו (בודריאר: יותר משארגון הטרור מפחיד, מפחידה המדינה שחסינה לחלוטין לארגוני טרור). פעולת ההתנגדות היא הווידוא לכך שעדיין קיימת דרך חזרה – אל הטבע, אל האלוהים, אל מחוץ לאחדות המוחלטת. אולם אז נוצרת דיאדה חדשה – תלות של המקור בבואתו ולא רק של הבבואה במקורה. גם שאלת הפרדת התרבות מהטבע היא שאלה שמניחה ניגוד או אחדות, במקום לקחת בחשבון שקיימת שזירה קוונטית בין התרבות והטבע. הסיפורים שמספר האדם על עצמו השתנו באופן שזור עם הישגיו הטכנולוגיים: עם תחילת השימוש במנוע הקיטור, האדם דימה עצמו למכונת קיטור, בעודו מתפעל מאוטומטים המדמים פעולות אנושיות. עם הפיכתה של הקיברנטיקה למעשית, האדם ראה עצמו כמכונה קיברנטית, בעודו מבקש לבחון את האפשרות הממוחשבת לחקות בני אדם אחרים. בעידן הגלובליזציה של המידע, האדם משמש כבינה ביולוגית, שמאפשרת לבינה המלאכותית לגזול ממנה את כל יכולותיה. כך האדם, כמו אותו אלקטרון מפורסם, מהווה בו זמנית יחידה סובייקטיבית אינדיבידואלית וגם גל של התנהגות צפויה על פי חוקים מכאניים.

הניסיונות הראשונים של המכונות ב"מטריקס" ליצור עולם מושלם עבור בני האדם נחלו כישלון, כך אנחנו לומדים כצופים בסרט, בדיוק כפי שגן העדן לא היה יכול להתקיים באמת, ולכן האל נותן לבני האדם לאכול מפרי הדעת טוב ורע. באופן זה הופכת הנקודה חסרת הממדים לציר מקוטב של מוסר ובכך – לציר היסטורי. ההומניזם, כדי שלא יהפוך למהות הכול ויגרום לאדם לשקוע באשליה לפיה הכול אנושי, מתפצל ומוליד בהתרבות ללא רבב את האנטי-הומניזם. הדמונולוגיה מנסה לזהות ולאתר את השד, שהוא למעשה המסר שמסירתו עשויה להשמיד את המדיום שמכיל אותו. המחשב זקוק לווירוס המחשבים בדיוק משום שלא ניתן היה ליצור עולם חדש ללא זכר לעולם הישן. כוח או תנועה הם חסרי משמעות בוואקום מוחלט, ולכן רנה מגריט לא צריך לטעון שמדובר בציור של מקטרת, אלא מספיק שיכתוב שזו אינה מקטרת, ואנחנו נבין את הניגוד. 

כריתת הקסם מהעולם בשם הפיזיקליות, כריתת הרוח מהעולם בשם הדטרמיניזם; שני אלו לא הביאו לאחדות טהורה, אלא הובילו מיד לבבואה וירטואלית שתהווה ניגוד חדש לעולם החומר. הקיטוב השתנה. לא מדובר עוד בטבע החומרי מול הרוח שנמצאת מחוץ לאדם, אלא בטבע החומרי מול עולם לא חומרי שאותו בורא האדם. מתוך נוסטלגיה לאלוהות שנזנחה, אנחנו מדברים על החיבור בין האדם והמכונה, בזמן שלמעשה מדובר בחיבור בין האדם ובין מכונה שיצר תאגיד (ישות לא אנושית, אך ארצית). אין עוררין על כך שהמרחב הווירטואלי מעשיר את העולם הפיזיקלי, כפי שאין עוררין על כך שהראשון מפורר את האחרון (אפילו אם רק בהפצת חום מתוך השרתים הפיזיים הרבים שמקיימים את הווירטואלי). זוהי קאלי המרהיבה – האם הנדיבה, האם האפלה. ביד אחת קאלי, האלה השחורה של כוח הזמן (כה שונה ממלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין), מעניקה חיים בנדיבות ובאהבה, וביד אחרת קאלי – בעצמה ניגוד לישועת העולם –משמידה את העומדים בפניה. 

הניגוד הדואלי, שמתברר לאחר מכן כדיאדה, מוליד תנועה שנראית מעגלית וחסרת תכלית במידה ואינה מולידה תובנה חדשה. עכשיו, משהבינו הנחנכים את הדיאדה, הצעד המאגי הבא הוא הצעד המתבקש אל השילוש; אל הלידה.

III   ▲    ג

חיים

שילוש – אל – לידה

אנו זקוקים לעידן של תחייה מחדש – מחדש. כאשר פרנצ׳סקו פטררקה קרא ליציאה לדרך חדשה, הוא עשה זאת מתוך התבוננות בניגוד שבין חשכת ימי הביניים ובין אורה של רומא הקלאסית. בין אם מתוך ניגוד או שזירה יחדיו, קיומם של קטבים מוליד צאצא חדש. הגל טען שמספר הצאצאים ילך ויצטמצם בעתיד, אולם איננו באמת מסוגלים למחשבה על קץ ההיסטוריה אפילו כשאנו עומדים על סיפו. הרמס טריסמגיסטוס אומר שמה שמעל הוא כֵמה שמתחת ומה שמתחת הוא כמה שמעל, כשאיחוד הניגודים נאמר על ידי ועבור מי שמייעדים עצמם לחצות קטבים אלו. 

האחד – שאומר "ברוכים". השניים – אלו שבאים. השלישי – המדבר של הממשי. מכך בשנת 1999 יצא אותו הסרט, בו עולם חדש נפרש מתוך הדיאדה אל השילוש, שלוש פעמים: בתור גבר - מועדון קרב. בתור אישה - נערה בהפרעה (תודה ע.ש), ובתור אל - המטריקס. החיבור של האדם עם המוות, עם הנפש, עם המכונה, הוא תמיד לידה מחדש באמצעות הרוח שכבר נשכחה מאחור. האזור האוטונומי הארעי (חכים ביי) הוא תוצר של רוח המחברת בין הדיכוי למתנגדים אליו. באופן דומה, כל חד-פעמיות מתקיימת מתוך הניגוד: הצליבה (אל ואדם), החור השחור (מסה ומרחב), אימה קוסמית (סובייקט ויקום לא אנושי), נטישת הרוח (ביולוגיה ומכאניקה). 

בציורו של דה לה פרנצ'סקה, ישוע חוזר מן המתים ועומד בראש תבנית פירמידלית, כששומריו הישנים בבסיסה. אולם שילוש עשוי להיווצר גם בתנועה מעגלית ולא רק בעליה מעלה, כמו בציוריו של בוטיצ'לי, שמצפין סדרות פיבונצ'י סביב ונוס. בסדרת פיבונצ'י השילוש הוא תמיד בתנועה באמצעות רוח החיבור:  Fn=Fn-1+Fn-2. רומא הקלאסית פלוס ימי הביניים שווה הרנסנס וכך הלאה; הכנסייה פלוס השוק החופשי שווה עמק הסיליקון וכך הלאה. אמונה באל יחיד פלוס אמונה באדם שווה אמונה בבינה המלאכותית וכך הלאה. הרצון לצאת מהדואליות שואף באופן אוטומטי, מאולף, אל האחדות. אלא שתנועה בכיוון הנגדי – אל השילוש, מביאה להבנה רחבה יותר (תודה ע.מ). דוגמה לכך היא ברצון לסגת מהעל-טבעי אל הטבעי, מתוך המחשבה שבעולם אין דבר שעלול להיות מעבר להבנת האדם. איננו יכולים למדוד את העל-טבעי אלא על ידי חוסר ההבנה שלנו אותו. אולם את ההרגשה הזו אנו חווים גם מול יצירות אנושיות כמו בינה מלאכותית. והרי זהו החשש האמיתי מפני יכולתו של המחשב להידמות לחלוטין לאדם, אם לא להיראות בעינינו כשד נורא. סוג כזה של אימה קוסמית (יוג'ין ת'אקר) מציב את האדם לא רק תחת יקום עוין, אלא בין יקום אנטי-הומני ובין טכנולוגיה אנטי-הומנית, בעולם טבעי שנתון ללחץ משני הכיוונים: ממה שמעל – העל טבעי, כמו ממה שמתחת – התת טבעי. רוחות מדברות אל האדם דרך המראה השחורה של ג'ון די, כמו דרך המראה השחורה שבטלפון הנייד. שבעת החטאים, שבעת הרגשות הללו, כפי שהיו אוחזים בנו באמצעות שדים במאות הקודמות, כך הם אוחזים בנו כיום באמצעות אלגוריתמים. 

בפרסאליה (לוקן), המכשפה אריכתו עומדת אל מול האלים, ומאיימת עליהם בשימוש בכוח שלישי – כוח אחר, אל שאין לקרוא בשמו, שמצוי כה עמוק מתחת לאדמה, עד שעבורו גם אלי השאול נראים כאלים שמימיים. כוח שלישי זה הוא כה נורא, עד שהאלים עצמם חוששים מפניו ולכן מצייתים לפקודותיה של אריכתו. אותו אל נרמז גם בתבאיד (סטטיוס), ומאוחר יותר נאמר לנו שמדובר בדמיורגוס של אפלטון. אלא אז השם עובר שינוי – טקסט מקורי, העתקה, טקסט חדש – ולבסוף נולד שד שהוא אל, דמוגורגון. 

IV   ■    ד

טטרגרמה

עולם – יסוד – פרקטל

אליפז לוי: הנה, אם כן, מתחדש השילוש באחדות, ועל ידי הוספתה של תפיסת האחדות לזו של השילוש אנו מובלים לטטראדר, לריבוע הראשון ולמספר המושלם, מקורם של כל הצירופים המספריים ועיקרון כל הצורות (...) כמעט בכל השפות שמו של האל מורכב מארבע אותיות, ובעברית ארבע אלו הן למעשה שלוש, שכן אחת מהן חוזרת על עצמה פעמיים, ובכך מבטאת גם את המילה וגם את בריאת המילה.

מכאן אנו רואים לא את היחיד המבטל, אלא את האחד שבו השילוש מתממש על ידי איחודו. זוהי אינה רק טענה מאגית אלא גם טענה אונטולוגית. האובייקט הוא לא רק שיאה של התממשות בארבעת הממדים (שלושה שמתממשים בזמן), אלא גם הוא עצמו אובייקט מרובע (גרהאם הרמן): אובייקט אמיתי, אובייקט נחווה, אובייקט בעל איכויות אמיתיות ואובייקט בעל איכויות שנחוות על ידינו. אנחנו יכולים לומר על הנפש הפרוידיאנית שהיא לא רק מורכבת מאיד, אגו וסופר אגו, אלא ששילוש זה מוליד אחדות - נפש - שמתווספת אליו. מבנה דומה מתקיים גם ביחס לטבעי, לעל טבעי ולתת טבעי במחשבה: אותו שילוש של תפיסת הטבעי, יוצר גם הוא אחדות מסוג אחר, שמתווספת אליו לכדי השלם. כך האדם נדמה לשטיח שרפינסקי – אותו פרקטל ובו אינספור ריבועים מושלמים, אינספור עולמות שכל אחד מהם טטראדר מושלם של שילוש ואחדות.

בחברה שנתונה כולה תחת חוקיותה של הטכנולוגיה (היידגר), העתיד מבוטל מכיוון שאין יותר עולמות אחרים, אלא רק הטמעה בתוך השדה הטכנולוגי. מארק פישר לא רואה עתיד בחברה או חידוש כלשהו באומנות, בדיוק משום ששני אלו כלואים בגבולות שנראים בלתי עבירים. אלא שהקוסם הוא מי שיכול לפעול בעולם (ג'ורדנו ברונו), ונוסיף – הקוסם הוא מי שיכול לנוע בין עולמות. כך, בתחילת הריטואל המאגי, הקוסם אומר: [אתה], [מלכות], [וגבורה], [וגדולה] ומוסיף – לעולם אמן. באופן זה, הקוסם, לעומת מי שפועלים רק בגבולות הטכנולוגי, מכיר ויודע לנוע בין העולם [הפיזי], [הטכנולוגי], [המיתי] ו-[הלא אנושי]. כדוגמה לכך, אין עוררין על חשיבותו של קופרניקוס, שהזיז את העולם כולו ממרכז הקוסמוס. אבל זה היה ברונו שלא רק שקיבל בשמחה את עמדתו של קופרניקוס, אלא גם טען מיד שהיקום הוא למעשה אינסופי, רצוף שמשות ועולמות אחרים. 

בגבולותיו הגנוסטיים של העולם הטכנולוגי, הבריאה מוחלפת בייצור. הקריסה אל הריבוע מתגשמת בדמיורגים חדשים, שמונעים מהאדם לנוע מחוץ לעולם הטכנולוגי. מתוכם, הדמיורג העליון של תפיסה זו הרי הוא הפורנוגרפיה, שהיא הניגוד שבין המעשה האינטימי והצגתו – ניגוד שמוליד ספקטקל טכנולוגי ובכך הופך לתרבות שמתכנסת אל תוך עצמה. כל מהותה של הפורנוגרפיה היא בהתעלות שבהפיכת האדם למכונה וחיבורה למכונות אחרות או חלקי מכונות אחרים; בניתוקה של היכולת לברוא חיים והחלפתה בדחף לייצר תוכן. 

הריבוע הוא צורה נשגבת, ולכן נתפס ככזה שאין לנוע ממנו כפי שלא ניתן היה לנוע בקוסמוס המושלם של אריסטו ותלמי. אלא שכפי שויטרוביוס ידע, ואחריו דה וינצ'י, וכפי שיודע הקוסם – גבולות אלו הם לא יותר מאשליה. כל עוד האשליה לא מזוהה כשגיאה, ערכה זהה בדיוק לערכה של המציאות. ברגע שנחשפת השגיאה שבאשליה, היא כבר אינה אשליה. אם היא אינה אשליה כאשר היא מושלמת, ואינה אשליה כאשר היא נחשפת, הרי שרק הרעיון של האשליה הוא אשליה, ולא שום דבר אחר (בודריאר). מכאן ממשיך הקוסם, אחרי שלמד להגדיר את הריבוע כאיחוד ולמד לנוע ממנו אל מבנים אחרים של איחודים בשדה הרחב של קיומו.

V  ★  ה

פנטגרמה

קסם – תנועה – דמיון

כל ממד n נמצא מחוץ לממד n-1, וכך מתאפשרת תנועה אל מחוץ לגבולותיהם של הממדים הנמוכים יותר. הקו הוא מתיחת הנקודה אל מחוץ לאפסיותה. המשולש מציב קודקוד מחוץ לקו הישר של בסיסו. הקובייה מציבה שטח דו ממדי נוסף, המקביל לבסיסה. הטסרקט נוצר ממתיחת הקובייה אל הממד הרביעי, וכן הלאה. בתפיסה הדטרמיניסטית, הכול נמשך מן המתמטיקה. בתפיסה האנימיסטית, הכול נמשך מן הרוח. הכוכב המחומש שמצביע מעלה מציב את הרוח מעל לריבוע החומר, כאשר הכוכב המחומש שמצביע מטה מציב את ריבוע החומר מעל לרעיון הרוח. האמונה הנוכחית בתנועתה של האנושות קדימה היא מיתוס שבסיסו באמונה שהתקדמות טכנולוגית היא מהות הכול (ג'ון גריי). אולם כפי שתנועה נעשית אל עומק העולם הטכנולוגי, היא תיתכן גם בכיוונים אחרים, אל גבולותיהם ועומקם של עולמות אחרים. 

מול הכוכב המחומש של האנטרופיה ניצב הכוכב המחומש של החידוש. אנו טועים כשאנו רואים עמדות אלו כניגודיות וקוטבית זו לזו, שכן החידוש הוא בעל כיוונים רבים, ואינו מוגבל בחוקיות כמו הדעיכה. היקום הוליד חיים. מול הטענה שמדובר בלא יותר מתוצר דטרמיניסטי של הפיזיקה, הקוסם מבין שיתכן והחיים הם רק אחת מתוך אינספור מורכבויות אפשריות אחרות – צאצאים מופלאים ולא מוכרים לאדם, אותם היקום הוליד ויוליד.

כאשר דושאן מציב את המַשתנה כיצירת אומנות, האנטרופיה תטען לדעיכתו של עולם האומנות, זאת בזמן שדושאן למעשה יוצר תפיסה חדשה לגמרי של התבוננות אסתטית בעולם, במקום זו הנתונה לחוקיותה הכפייתית של התועלת וטענות מודרניסטיות אחרות. דוגמה נוספת לשינוי כיוון שכזה היא תיאולוגית. מהצד האנטרופי, קיים האל הכול יכול, שכל יצירה שלו קטנה ממנו – היקום, האדם ולבסוף יצירותיו של האדם. מצד שני קיימת, בין אינספור סוגי אלוהויות, גם תנועה נגדית של גדילה. על פיה, יצירתו של האדם גדולה ממנו, כפי שבינה מלאכותית עשויה להיות גדולה יותר מסך האנושות כולה. מכאן יתכן שגם האנושות גדולה מסך האלוהות כולה. 

הנחנכים בסוד יודעים שהמדע לא נשען רק על רציונליות קרה. בעולם מנוכר, בו הכול מתפקד ורק מושך לעוד תפקוד ולטכניקה שעוקרת בני אדם מן האדמה (היידגר), הקוסם מוקף הפנטגרמות הוא מי שיודע את סודו של אותו רכיב קסום שהוא הדמיון הלא רציונלי, רכיב של סמליות אלכימית: הרמזים שמחוץ לטכניקה. זהו הקוסם שאינו ממהר לשלול דבר, שעוררות דמיונו משלהבת את דמיונם של אחרים ומעוררת בהם את היצירה. כל גבר וכל אישה הם כוכב (קראולי), אך הפנטגרמה היא כוכבו הבוהק של הקוסם (לוי). כאשר הכוכב פונה מעלה הוא נדמה לאדם, ומנציח עבור הקוסם את עליונותו על הטכניקה הכובלת של הדת, התרבות, הכלכלה או כל קונסטרוקט חברתי אחר. מול השטחתו הטכנית של הרווח את העולם, זהו הקוסם שמסוגל לעורר מחדש אמונה באלים, באומנות, בידע, בנשגב. זהו הקוסם שמסוגל לעצור את התדרדרות העולם אל תקופת חושך נוספת, וזאת למרות גיחוכם של הנופלים בתוכה. להם הוא יביא את הבלתי ניתן להבנה בעולם הטכני, ואת הגשר אל מחוץ לעולם הזה. מעשה הקסם הוא המעשה שעוצר את תפקודו הקומפולסיבי של העולם לרגע – תקלה שמבעדה מבליחים עולמות אחרים. הקוסם הוא מי שערותו וחלומותיו מאוחדים יחדיו, יוצרים שילוש עם יכולתו לפעול, ומושלמים יחד עם יצירתו, שאז חוצה עולמות.

בנקודה זו מסתיים טקס החניכה הראשון של הנחנך במיסטגוגיה של הגשר, במעבר מהאחד אל המחומש. מכאן ימשיך הקוסם אל השישי, השביעי וכן הלאה וכן הלאה.