למה לנו קסם עכשיו?
קטעים מתוך הרצאה מקוונת (אוגוסט 2022) עבור מוזיאון ברגן קונסטהאל, נורבגיה בעקבות יציאת ספרו של קמפניה - Technic and Magic - The Reconstruction of Reality
הקשר בין מטאפיזיקה לאמנות, ובין העולמות המנטליים שלנו להופעת הקסם בעולם, קרוב הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב.
כבר בעת העתיקה פילוסופים שאלו אודות מהות החשיבה הפילוסופית, למה היא נועדה ואיזה צורך היא ממלאת. מי שסיפק תשובה מעניינת למדי היה אריסטו, שהציע כי התהייה הפילוסופית אינה נובעת מתוך עיסוק בממד מופשט כלשהו, אלא דווקא מתוך העיסוק בחיים עצמם. יתרה מזאת, היא נובעת מרגש בסיסי, אשר קיים אצל כל יצור חי – תחושת החיות עצמה.
כדי לתאר את התחושה הזו השתמש אריסטו במונח יווני שאין לו מקבילה טובה בשום שפה אחרת - לא באנגלית, לא באיטלקית ולא בשפות אירופיות או שמיות אחרות - "תַאוֹמׇה" (Thauma). תַאוֹמׇה הוא מונח מוזר שמתאר בו בזמן חוויה של פליאה והשתאות וגם של אימה ופחד. ניתן למצוא אולי דמיון בין התַאוֹמה לתחושת הנשגב אצל הרומנטיקנים, אך התַאוֹמׇה מתייחסת לחוויה ארצית ויום יומית יותר מזו של הנשגב. מבחינה זו, תַאוֹמׇה היא רגש נורמלי שיכול להופיע במצבים רבים, כמו למשל כאשר אנו מביטים על אדם אליו יש לנו רגשי חיבה, ובו-זמנית אנו מופתעים מעצם העובדה שהוא שם ואף חשים בעתה מפני הכוח הרגשי המדהים שהוא משפיע עלינו.
אבל באופן ספציפי, התַאוֹמׇה שאליה התייחס אריסטו היא תחושה שמגיעה לא כשאנו מסתכלים על משהו או מישהו מיוחד - כמו אדם קרוב ואהוב למשל - אלא פשוט כשאנו מביטים סביב. כשאנו מביטים סביבנו בחדר בו אנו יושבים, לדוגמה, או מסתכלים על עצמנו בבוקר, יכולה להכות בנו ההבנה שאנו קיימים ושהעולם סביבנו לכל הפחות נראה כקיים, ושלמעשה אין לנו שום הסבר לקיומו. כשאנחנו חוקרים את העובדה שהדברים סביבנו קיימים, אנחנו מגיעים לנקודה שבה החשיבה הרציונלית מסתיימת ובה גם המילים מסתיימות, ומעבר להן ישנה רק התַאוֹמׇה - החוויה המדהימה של עצם ההבנה שאנחנו קיימים, שישנו בכלל דבר כזה, קיום.
וכך הקסם, כיסוד המסמל את המרחב השרוי מעבר לגבולות ההבנה שלנו, קרוב לחוויית היום יום שלנו הרבה יותר ממה שהיינו מצפים; הוא נוכח תמיד מבעד ל׳מובן מאליו׳ ומחכה לפרוץ לחיינו בתור פליאה והשתאות שעולה מתוך הייחודיות והאניגמטיות של הקיום עצמו.
✶
איננו יכולים באמת לומר מהי המציאות האמיתית. איננו יכולים אפילו לומר אם עצם הרעיון של קיום ומציאות חל על מה שמתרחש מחוץ לתודעה שלנו. אנחנו יכולים כמובן להאמין שבגלל איזה נס מדהים ומקרי התעלומה הזאת שהיא המציאות - היקום האינסופי הזה שבו אנחנו חיים, שאולי מתרחב לאינסוף, אולי קיים מאז ומתמיד – שהיקום הזה מסיבה משוגעת מסוימת נוצר כדי להתאים בדיוק לאופן שבו אנחנו תופסים אותו. כלומר שהיקום מתאים באופן מושלם למגבלות התפיסה וההבנה שלנו. אנחנו יכולים להאמין בזה, אבל זו תהיה הנחה מאוד פרועה. הסבירות שהיקום תואם בצורה מושלמת לאמצעי ההבנה שלנו היא קטנה באופן אינפיניטסימלי.
אם כך, ניתן לומר כי העולם שבו אנו חיים – כפי שאנו תופסים אותו בהכרתנו, מורכב ביסודו מהשערה, מדרך שבה אנחנו יוצרים סיפור פיקטיבי שיסביר לנו את העולם. אנחנו למעשה רוקמים בתפיסתנו עולם נתון וחיים בתוכו. חלק מן הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו הינם במידה מסוימת הכרחיים - למשל, כבני אדם אנחנו זקוקים לסיפורים אודות זמן ומרחב כדי לנווט את חיינו. אבל אפילו סיפורים אלו של זמן ומרחב, שנראים כאילו הם שזורים אל הביולוגיה הפרטיקולרית שלנו, לא תמיד פועלים באותה הצורה. אנחנו לא חייבים תמיד להשתמש באותן וריאציות של סיפורי זמן ומרחב: הרי ציוויליזציות שונות בתקופות שונות בהיסטוריה ובחלקים שונים בעולם פיתחו את הרעיון של זמן ומרחב בצורות שונות מאוד זו מזו. נחשוב למשל על היוונים העתיקים, כמו ההודים העתיקים, שהאמינו שהזמן הוא מעגלי ומחזורי. לחלופין, נחשוב על עצמנו היום, שמאמינים שהזמן הוא לינארי, ועל אפשרויות רבות אחרות לגבי קיום הזמן. אנחנו יכולים, אם כן, לשנות את הסיפור שלנו על המציאות, אנחנו יכולים ליצור צורות שונות של סיפורים כאלה - ואכן המצאנו סוגים רבים של סיפורים הקשורים למהות המציאות. כל אחד מהם, כל השערה שלנו של המציאות, כל מערכת מטאפיזית, מולידה עולם שונה.
את הסיפורים הללו, אותם עולמות שבנינו לנו, אנחנו לוקחים לעיתים קרובות ברצינות רבה, כדי שנוכל להאמין בהם מספיק ונצליח ליהנות מהחיים בלי לחוש את חווית הכאוס. מבלי שהתַאוֹמׇה תחזור לרדוף אותנו עם האימה שהיא מפילה עלינו. אבל התַאוֹמׇה כן חוזרת לרדוף אותנו - היא נעמדת שוב אל מול אותם סיפורים שאנחנו יוצרים אודות העולם, כשאנחנו לפעמים נזכרים בעובדה שאלו הם רק סיפורים, בדיה, פיקציה, ושכל מה שאנחנו חושבים ומאמינים בו הוא ביסודו סיפור; קוסמוס מסודר ויפה, הכרחי אבל לא אמיתי. הקסם, אם כך, יחכה לנו תמיד על גבול ההכרה, כאשר אנחנו מסכימים להודות שישנו ממד של המציאות שחומק מהסיפורים שלנו.
✶
אמרנו שהתַאוֹמׇה מתעוררת מתוך חוויית הקיום עצמה שמרגישים כל היצורים החיים. אך מהו אותו קיום?
מה אנו יכולים להגיד באופן הבסיסי ביותר אודות הקיום? למעשה, המחשבה הבסיסית שלנו על הקיום מובילה אותנו לקצה המטאפיזיקה. ומה יש מעבר לקצה המטאפיזיקה? היידגר יגיד שיש שם שירה, אבל יש אחרים, כמו ויטגנשטיין ואִבּֽן עַרַבּי לדוגמה, שיאמרו שמעבר למטאפיזיקה ישנה שתיקה שאי אפשר לבטאה במילים, שתיקה בלתי ניתנת לתיאור, ובאמצעותה אנחנו יכולים להתחיל להבין את האפשרויות שלנו במסע אל גבולות התודעה שלנו ומעבר להם. שתיקה בלתי ניתנת לתיאור משמעה שיש רגע שבו לא רק שאנחנו מחליטים לקבל את הסיפורים שלנו על המציאות בתור בדיות, אלא אנחנו גם מתחילים להתבונן ולהבין שאכן ישנו גבול למציאות, המוגדר על ידי גבולות השפה שלנו. כפי שויטגנשטיין העיר, גבולות השפה הם גבולות העולם.
אך איננו יכולים לומר שמה שחורג מהשגת השפה שלנו, מה שחורג מהשגת יצירת העולם שלנו, של תודעתנו, של תפיסותינו, של ההכרה שלנו, של השפה שלנו בכל צורה שהיא - שהוא אינו קיים, שהוא ריקות מוחלטת [Nothingness]. אנחנו מדברים על דבר שחורג מהמושג הלשוני של קיום, אבל הוא לא אין. אמנם ישנה אפשרות כלשהי שמה שישנו מעבר לגבולות השפה הינו ריקות, אינות - אך גם כאן, יהיה זה צירוף מקרים בלתי סביר שגבולות התודעה וההבנה שלנו, במיוחד במקרה של מושגים תלויי תרבות כמו קיום ואין, יתאימו בדיוק למבנה האמיתי של היקום והמציאות כולה. דרושה יהירות רבה ולא מעט אמונות טפלות כדי להאמין בדבר כזה. לכן, אם ניגש לכך בצורה צנועה יותר, פילוסופית יותר, עלינו לומר שלא מדובר בריקות, בהיעדר, אלא במשהו מעבר להבחנות של השפה, מעבר לקיום, מעבר לאין.
✶
מה שתיארתי עד כה הוא רעיון של מציאות שאינה חד-ממדית. לעתים קרובות בהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו נוטים לחשוב שתפיסת המציאות שלנו הינה המציאות עצמה, שלמציאות ממד אחד. אך ראינו שלא כך הדבר. המציאות אינה מורכבת רק מממד השפה או רק מהתפיסה הפרטיקולרית שלנו – היא מורכבת מהרבה יותר ממדים, שאף שוללים את גבולות ההכרה שלנו וחורגים מעבר להם, עד לחריגה מעצם גבולות הדמיון. במציאות רב-ממדית זו, כל דבר שאנחנו רואים - הכוס שאני שותה ממנה למשל - אפשר לומר שהיא קיימת ככוס רק באופן חלקי ובממד אחד. הכוס הזו היא מה שאני יכול להעיד עליו מתוך התבוננות בחפץ זה, בהתאם לתפיסות החושים שלי, להכרה שלי, לגבולות התודעה והדמיון שלי. אבל האם זה כל מה שיש בחפץ זה? בוודאי שלא. אנחנו צריכים לשער שאלמלא, בנס כלשהו, גבולות התודעה שלנו הם גבולות המציאות (וכפי שכבר ראינו, לא כך הדבר) הכוס הזו למעשה קיימת בו-זמנית בממד הזה - העולם הפרטיקולרי שלי – ובמקביל גם בממדים רבים אחרים מעבר לו. אז איך אנחנו יכולים ליצור קשר בין הממדים האלה ולמה עלינו לעשות זאת?
עלינו לעשות זאת משום שכוס זו אינה היחידה שזוכה להתקיים בו-זמנית בממדים מרובים, אלא כך גם אני, גם את, גם אתה, כולנו. כל דבר שקיים במציאות אינו מוגבל להבנה הצרה מאוד שלו בגבולות התודעה שלנו, כבני אדם בציוויליזציה המסוימת הזו, המתקיימים במבנה הביולוגי והתרבותי המסוים בו אנו חיים. כל דבר קיים חורג מהגבולות האלה באופן אינסופי. זה תקף על הכוס הזו וזה תקף עליי - אני כגוף הזה, אני כתודעה שלי, אני בתור מה שהקדמונים נהגו לקרוא לו "הנפש", או מה שההודים קראו לו "אטמן", המוּדעוּת שלי, או כל שם אחר שתרצו לתת לתופעה הזו.
לטעמי, מי שמצליחים לתפוס רב-ממדיות זו בצורה הטובה ביותר הם אמנים. פילוסופים טובים אולי בהמצאת מערכות ארכיטקטוניות-מושגיות מופשטות מאוד, אך דווקא אמנים מסוגלים ליצור תשתית דמיונית ממשית שמאפשרת ללכוד את אותה רב-ממדיות ולנוע בתוכה. אנחנו בני האדם מבינים הרי את העולם דרך דימויים, דרך פיקציות נרטיביות וחזותיות, לכן אמנים תמיד שיחקו תפקיד חשוב בהבנתנו את המטפיזיקה שלנו עד לגבולותיה, ואף מעבר אליהם.
האמן משול לקוסם; לא רק שהוא מסוגל להציץ מבעד לגבולות ההכרה והעולם - הוא גם חופשי לטייל בין התגלמויותיהם השונות. במילים אחרות, האמן או האמנית הםמי שמנכיחים את הקסם בגבולות ההכרה שלנו. ניקח לדוגמה את צייר האיקונות הדגול אנדרי רובליב (Rublev) שפעל בימי הביניים במסגרת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית: עבודותיו המרהיבות איפשרו הצצה של ממש אל הנשגב. ברור לכל כי הנשגב הוא הרבה מעבר לתמונה או מילים, ובכל זאת עבודת האמנות היא זו שמסוגלת לערער על גבולות ההכרה שלנו וכך לקחת אותנו אל עולם אחר. בהתייחס לעבודותיו של רובליב טען התיאולוג ומבקר האמנות פאבל פלורנצי (Florensky) כי רק אמן יכול להיות קדוש, ורק קדוש יכול להיות אמן. הוא טען זאת משום שהן הקדוש והן האמן מבקשים באופן דומה להיחשף אל הממדים שמעבר אל העולם. מבחינה זו, דמותו של האמן משולה לזו של הבודהיסאטווה במסורת הבודהיסטית: תפקידו אינו ללכת לאיבוד באופן מיסטי בתוך הנשגב, אלא לחזור ולסייע לאחרים להתעלות מעל עולמותיהם באמצעות האמנות.
הייתי רוצה, אם כן, להזמין אמנים ואמניות בני זמננו לחשוב על כך שעבודתם קשורה עמוקות לעניינים מטאפיזיים, לאופן שבו אנו מסתכלים על העולם ולאופן שבו ניתן לשנות ולחוות הסתכלות זו. למעשה, אנחנו יכולים לנוע בין הסתכלויות שונות – ובין עולמות וממדים שונים - לא רק באמצעות שימוש בחומרים הזייתיים כפי שנהוג לעשות בימינו, אלא גם בצורה צנועה יותר, בכל כורסה או נסיעה באוטובוס, על ידי ערעור יצירתי וטרנספורמטיבי של ההנחות שיש לנו אודות העולם. זו עבודה שיש בה אלמנט של התבוננות – שמסייע לנו לראות את מה שנמצא מעבר לעולם; לא רק הדברים המוזרים והמצמררים [The Weird and the Eerie] כפי שמארק פישר האהוב כל כך נהג לקרוא להם, אלא גם את מה שלא ניתן לביטוי, מה שמעבר לשפה, מעבר לקיום.
בעזרת מבט ספקני כלפי מה שאנחנו חושבים שהם קיום ושפה ותוך תנועה אל עבר גבולות הדמיון שלנו ואף חצייתם, עלינו ליצור מערכת של מראות - מעין סולם יעקב או סוּסו הפלאי של מוחמד, אל-בוראק, אם תרצו - דרכם ניתן לנוע בין ממדי העולם. דברים רבים יתגלו בעשותנו זאת. כשזה יקרה, נוכל אולי להבין שלא רק אנחנו, הקיימים בממד המסוים הזה של המציאות, חווים תַאוֹמׇה, חשים אי־שקט מחוויית הנפילה לתוך הריקות שמעבר לשפה וחוקרים את מגוון העולמות והממדים האפשריים שיש למציאות להציע, אולי ישנו גם משהו מעבר לעולם שלנו אשר להוט באותה המידה למפגש עם אחרוּת, עם עולמות שונים ואף עם העולם שלנו. האמנות היא זו שיכולה לסייע ביצירת גשרים בין ממדים אלו - חישבו על כך שיכולה להיות אמנות אחת הקיימת עבור העולם הזה ומאפשרת לתושביו להביט אל מעבר לו, ואמנות אחרת עבור העולם האחר, המאפשרת לתושביו להביט אל תוך העולם שלנו. אמנות עתיקה לעתים קרובות עשתה זאת: מבנים ופסלים עתיקים מראים לנו שאמנים יכולים ליצור גשרים בין עולמות, לא רק בשביל שאנחנו נוכל לנוע מעבר, אלא גם בשביל שמה שמעבר יוכל לנוע ולהביט פנימה, עלינו. זוהי אחת הדרכים ליצור גשר של סולידריות, של ידע והבנה בין העולמות שאנחנו מכירים לבין אלה שטרם העלינו בדעתנו.
מצד אחד, לא כל כך נדיר לשמוע מסביב אנשים שמספרים על חוויות מהמימד הרוחני של המציאות: החל מאמונה בסוג כזה או אחר של אלוהים, דרך התנסות בטלפתיה, באירועים המציינים סינכרוניות מופלאה; מצד שני, להביא בחשבון שלחרגול שנכנס אלינו הביתה יש נשמה, רצון חופשי וסקרנות, נשמע לאוזנינו מוזר למדי; לדמיין שלאבן יש נשמה, זה כבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת.
הטבע הארצישראלי אינו קיים עוד. כשני שליש ממיני היונקים ושליש ממיני העופות נמצאים בסכנת הכחדה. במקביל, נעלמו מהלקסיקון העברי המדובר שמותיהם של המינים. מעטים מאיתנו יודעים לקרוא בשם לצמח או ציפור שבהם ניתקל – בעיר או מחוצה לה. מה קדם למה?
כל ניסיון הבנה של מהות הקשר בין אדם לטכנולוגיה ראוי שישקיף אל המקור, שיתחקה אחר המסורות, המיתוסים והיצירות התרבותיות השונות המתארות את הרגע בו האדם החל לעשות שימוש בכלים והסיט את מהלך ההיסטוריה לטובתו.
עטיפת הבוהַק הצליחה לבקוע, להזהיר הבוקר שמיים. שרקרקים ניקדו אוזניים במוזיקת מלמול אוורירית.
ההיזכרות בחוסר הקונקרטיות של העולם, באופן שבו המציאות מתגלמת קודם כל כתופעה אניגמטית תודעתית שלא ברור מה טיבה, עשויה להחזיר לנו את הקסם האבוד. שינוי תפיסתי כזה יכול לגרום לחומר להראות כמו גל, להפוך מחשבה לענן, להרחיב את הגוף עד לרקיע ואז בהינד עפעף לכווץ אותו לגודל של גרגר שומשום.
הניסיון לחקור את השפה האנושית נדמה לי לעתים כמו הניסיון להתבונן בעיניי־שלי ללא תיווך של מראה. אנחנו משתמשים בשפה הן כדי לחשוב והן כדי לתאר את המחשבות. מה אנחנו באמת יודעים כשאנחנו יודעים שפה?
אגביות זו אינה מקרית, והיא מבקשת ללמד אותנו משהו על מהותו של הקסם: הוא מתעורר על פי רוב לא במרכז שדה הראייה או ההכרה שלנו, אלא דווקא בשוליהם. הרי מהותו של הקסם טמונה בכך שהוא אינו מצוי בתחום הידוע, הניתן להבנה רציונלית, אלא בתחום של מה שאיננו מבינים עד הסוף. בהתאם, אם נביט אל הקסם ישירות - בניסיון להבין אותו ולהסביר אותו - הוא יחמוק מיד.
הכרתי פעם אדם שטען שבשעת לילה כל הצורות המוצקות של היקום הוחלפו בממלאי מקום זולים: עצים מבריסטול, בתים שנבנו מקצף צבוע, מרחבים שלמים שהורכבו מסיכות לשיער. הבשר שלו עצמו, אמר, היה עכשיו פשוט ערימה של דבק.