1

כֵּן הֵבִיא פְּרוֹמֶתֵּיאוֹס אֶת הָאֵשׁ, גְּנוּבַת־מְרוֹמִים, אֶל בְּנֵי־הָאָדָם. וַיְלַמְּדֵם אֶת תַּשְׁמִישֵׁי־הָאֵשׁ: בַּשֵּׁל וֶאֱפוֹת, וְחַזֵּק קְדֵרוֹת חֹמֶר וָחֶרֶס, וְרַכֵּךְ וְהַתֵּךְ וּצְרוֹף נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל לְמוֹ כְלֵי־עֲבוֹדָה וּכְלֵי־קֶטֶל: אֵת לַחֲפִירָה וַחֲנִית וָרֹמַח לְהִתְגּוֹנְנוּת וָצָיִד, וַתְּהִי חִתַּת הָאָדָם עַל כָּל הַחַיּוֹת; וְהוּא צָחַק לְשֶׁלֶג וְקָרָה, כִּי חִמְּמַתּוּ הָאֵשׁ.

כל ניסיון הבנה של מהות הקשר בין אדם לטכנולוגיה ראוי שישקיף אל המקור, שיתחקה אחר המסורות, המיתוסים והיצירות התרבותיות השונות המתארות את הרגע בו האדם החל לעשות שימוש בכלים והסיט את מהלך ההיסטוריה לטובתו. ההתחקות מתמקדת פחות בדרך בה ניתן לדמיין אדם ללא שימוש טכנולוגי – "טכנולוגיה" כאן פירושה כל כלי חיצוני לגוף ותודעת האדם המשמש להשגת מטרותיהם – אלא מתרכזת בנתיבים השונים בהם בני אדם תיארו לעצמם את הגורמים לתחילת השימוש האנושי בטכנולוגיה. חזרה כזו חיונית לניתוח מאפייניה של מערכת היחסים העכשווית בין אנושות (הן כחברה המורכבת מאנשים והן כתכונה מגדירה של האדם כאדם) ובין הכלים השונים העומדים לרשותה ואלו שהיא ממציאה. המבט אחורה עומד בבסיס כל השקפה קדימה, אל העתיד הניתן לשיעור ביחס לאדם ולמכונה. 

מרבית ההוגים המרכזיים בתחום בעל הגבולות הגמישים הקרוי "פילוסופיה של טכנולוגיה", הקדישו חלק נכבד מניתוח ההווה והעתיד הטכנולוגי לשאלת העבר. צרה היריעה מלמנות את כל נתיבי החקירה, אך ככל הנראה היסודי והעמוק מכולם היה חזרתו של ברנרד סטיגלר אל המיתוס היווני של פרומתיאוס. סטיגלר, בכרך הראשון מתוך הטרילוגיה "טכניקה וזמן" שפורסמה לאורך שנות התשעים, בחן את ההקשר המקורי של סיפור גניבת האש – סמל הטכנולוגיה - ממשכן האלים: פזיזותו של אחיו התאום של הטיטאן, אפימתיאוס. 

אפימתיאוס (שפירוש שמו הוא "החושב לאחר מעשה") ניסה ליצור אדם יש מאין על ידי עיצוב תכונה מסוימת לכדי ברייה, דבר שגרם להופעת בעלי החיים והתכונות המזוהות איתם, כדוגמת השועל הערמומי או האריה הגיבור. אך האדם לא נוצר עד שהתערב אחיו, פרומתיאוס (שפירוש שמו הוא ״החושב לפני מעשה״), ויצר קודם את תבנית הגוף של האדם, ורק לאחר מכן יצק אל תוכו תערובת במידות קטנות של תכונות שנלקחו מבריות אחרות. בהיות האדם חסר תכונה מרכזית שתשמש אותו כמגדירת זהות, הוא נידון להיסחף מכאן ולשם, בתלות מוחלטת ברצונם של האלים. מתוך רחמים על גורל האדם, פרומתיאוס בחר לגנוב את האש ממקום מושב האלים בניגוד לציווי מפורש של זאוס, ולהעניק לאדם עליונות על סביבתו ואפילו, במקרים מסוימים, על האלים עצמם. 

סטיגלר קרא את סיפורם של הטיטאנים התאומים ובני האדם כתהליך עיצובו המכונן של האנושי, החסר במהותו. המסר הישיר של המיתוס היווני הוא כפול: ראשית, האדם תלוי לחלוטין בטכנולוגיה מתוך היעדרותה של כל תכונה פנימית אחרת המגדירה את האנושי, ושנית, עצם קיומה של טכנולוגיה ברשות – או לצד – האדם מקורו במעשה גניבה. תובנה זו עומדת בבסיס מפעל החיים הפילוסופי של סטיגלר, שמטרתו במשפט אחד היא לפרום את הרעיון האשלייתי של אנושיות שאינה טכנולוגית במהותה. עבורו, האדם והטכנולוגיה המשרתת/מגשימה אותו הם שני צדדים של אותו מטבע.

2

עם הפילוסוף יוק הואי (Yuk Hui), תלמידו הקרוב של סטיגלר, מזוהה בשנים האחרונות המונח "קוסמוטכניקה", שיוצר אדוות מתרחבות בשדה התיאורטי של המחשבה הביקורתית החדשה. כוונתו של הואי היא להפנות את תשומת הלב אל ההקשרים החברתיים, התרבותיים והגיאוגרפיים, או בלשונו של הואי - הקוסמולוגיים – בהם טכנולוגיה מתפתחת. הבדלים בין סביבות קוסמולוגיות שונות מייצרים בהכרח, אליבא דהואי, תפיסה שונה של טכנולוגיה, ובעיקר יישום שונה של האמצעים הטכנולוגיים בחיי היום יום.

לדוגמא, הדרך בה רפואה מערבית מתמקדת בטיפול בגוף האנושי כמכונה הזקוקה לתיקון, משקפת את התפיסה המערב-אירופאית הרחבה יותר של טכנולוגיה ככלי בשירות האדם במטרתו להתגבר על הטבע, והאיצה בדרכה את גיבוש המדע המערבי והדוגמות המחשבתיות הנלוות אליו. לעומתה, הגישה הסינית המסורתית אל רפואה רואה את תפקידה כשימור הרמוניה בתוך הגוף האנושי ועם סביבתו – דבר המשקף את התפיסה הקוסמולוגית הסינית הרחבה יותר בנוגע לאיזון בין כוחות מנוגדים ומשלימים. 

הואי מדגיש את העקביות שבה השתמרו יסודות המיתוס ביחס לטכנולוגיה במחשבה המערבית – הטכנולוגיה, כמו האש שנגנבה מהאלים, מצויה כמשקע טפילי של מרמה ומלאכותיות בתוך החברה האנושית. מנגד, הוא מציין את השונות בין אותו מיתוס מערבי לזה הסיני. בכמה גרסאות שונות של המיתולוגיה הסינית המוקדמת, מופיעות שלוש דמויות מלכותיות שהיו מעורבות ביצירת בני האדם (מעמדן, מאפייניהן ושמותיהן המדויקים משתנים). כחלק מתהליך הבריאה, האש הוענקה על ידיהן לאדם וצאצאיו, יחד עם הסברים מפורטים על דרכי השימוש בה ועל האפשרויות הגלומות בה. 

באופן מנוגד מאוד למורשת הגניבה והכיבוש היוונית-מערבית, המיתוס הסיני ממקם את הטכנולוגיה כחלק בלתי נפרד ממתנת הבריאה ומהאיזון הכללי במציאות, שבני האדם מהווים חלק ממנו. לטענתו של הואי, הצמדת הפיתוח הטכנולוגי במערב לכוח בכלל ומטרות צבאיות בפרט, לעומת הדרך בה הושם דגש רב יותר על כריכת טכנולוגיה וחקלאות בסין – יכולה לשמש כהסבר אפשרי למקומות שהיו בעבר מתקדמים טכנולוגית מן המערב, אך כיום נדמה שנותרו מאחור. 

ההבדל העמוק בין סיפורי הענקת האש לסיפורי גניבת האש מתבטא לא רק בפואטיקות המיתולוגיות, אלא גם בתצורה הקוסמוטכנית של התרבויות שצמחו מתוכן. בעוד שהחלקים מן המערב שנתלים במיתוס היווני כעוגן תרבותם מנהלים עם הטכנולוגיה יחסים המבטאים את המוטיבציה לארגן ולשלוט בטבע - או למסגר אותו כמשאב, בלשונו של היידגר – ונוכח האסון הקיומי שאותה מוטיבציה מביאה על העולם, הואי טוען לדחיפות שבהצפה של אפשרויות קוסמוטכניות אחרות, שמסוגלות להנכיח הגיונות חלופיים של התקיימות עם ולצד הטכנולוגיה והטבע. אמנם התרבות הסינית, לצורך הדוגמה, עושה כיום שימוש מערבי מאוד בהגיון טכנולוגי – במובן מסוים, היא אולי עושה בו כיום שימוש יעיל יותר מהמערב עצמו – אך טמון בה זיכרון של קוסמוטכניקה אחרת, שמסוגלת לעודד הגיון טכנולוגי שונה.

3

מהי העמדה הקוסמוטכנית היהודית? האם קיים, או התקיים בעבר, מרחב קוסמולוגי נפרד לדת היהודית, שטמונה בו גם השקפה מקורית על הטכנולוגיה? נדמה כי זהו הזמן הראשון בו ניתן להעלות שאלה כזו אל המרחב התיאורטי של מחקרי היהדות, הטכנולוגיה והחברה. זוהי חקירה בעלת השתמעויות מרגשות, המבקשת לחשוף ביהדות הן את דרכה לעצב את הפואטיקה של המקור הטכנולוגי והן את האפשרות שאותה דרך תפלס נתיב נוסף לדמיון מחודש של עתיד טכנולוגי. בעקבות סטיגלר והואי, הבקשה לברר את הסוגייה מניעה אותנו לחזור אל פרשת בראשית ואל שעותיהם הראשונות של האדם והאישה בגן העדן בו הציב אותם האל. 

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (בראשית ג, ה-ו).

טרם החטא הראשון, בין אם נצמדים לגרסת פרק א' או פרק ב' של סיפור הבריאה, האפשרות הטכנולוגית נותרת כפוטנציה בלתי ממומשת. האל מדריך את האדם (ואת האישה, בפרק א') לעבוד ולשמור את גן העדן/הארץ באמצעות פרייה ורבייה, עיבוד האדמה, רדייה בבעלי החיים ובאופן כללי - תוך הפעלת שימוש טכנולוגי נרחב. אך שלב זה (אם, כאמור, נצמדים לפשט הכתוב) מעולם לא יצא אל הפועל, ובמקומו התרחש מייד החטא בו האישה והאדם נגסו בפרי עץ הדעת. 

כך, במקום מחרשה לעיבוד השדה או את חפירה להקמת בריכות גידול לדגים – הכלי הטכנולוגי הראשון אותו מייצר האדם ועושה בו שימוש הוא החגורה, או כיסוי החלציים. אקט התפירה הופך בסיפור הבריאה היהודי למעשה הטכנולוגי הראשון של האנושות, שמגיע כתגובה לחטא ולהופעת המודעות האישית לעירום. האש אינה מופיעה במיתוס היהודי כסמל טכנולוגי בשלב זה, ותמשיך להיות מזוהה בעיקר עם האל – ובעיקר, עם זעמו - לאורך ספרי המקרא (יוצאת דופן, וממותגת ככזו, היא "האש הזרה" שעליה נענשו נדב ואביהוא ועדת קרח). 

קשה להצביע על הכוונה המדויקת של הסיפור המקראי לגבי הפצעת השימוש בטכנולוגיה – לכאורה, נעשית קשירה מפורשת בין החטא, או הפרישה מן האל, לצורך בכלים. אך מאידך נדמה כי הציווי האלוהי המוקדם על שמירת ועיבוד האדמה, טרם החטא, לוקח כמובן מאליו את השימוש בכלים וטכנולוגיות ייעודיות על מנת למלא את הדרישה האלוהית. תחושת הפספוס הטראגית של הגירוש מגן עדן חלה אם כן לא רק ביחס לחיי נצח או שפע מתמיד שאולי היו זמינים שם, אלא גם ביחס לאפשרות אבודה של יצירת מסורת טכנולוגית שמקורה בציות והרמוניה עם דרישות האל.

אתוס הגניבה, הזרות האימננטית, העומד בלב היחס המערבי לטכנולוגיה, מוצא את ביטויו גם בהפרת האיזון שהביאו האדם והאישה על גן העדן – בהשגת הגבול שקבע האל, שתוצאתה היא חיים עם נטייה טכנולוגית מתמדת למיסוך. הנטייה התודעתית לאותו כיסוי והחיבור בינו ובין יצירתיות טכנולוגית מתפתחים אך ורק בשל הכישלון לשמור על האיזון הראשוני שהתקיים בגן העדן. השימוש הראשוני של האדם בטכנולוגיה על מנת להסתיר את עצמו, ימשיך להופיע בגרסאות עתידיות בתור טכנולוגיות שמטרתן יצירת הפרדה בין האדם ובין הטבע. 

בהשוואה אל המיתוס היווני, עולה לפחות הבדל עקרוני אחד: מקומה של הטכנולוגיה בהשלמת האדם. חטא גניבתו הנועזת של פרומתיאוס אמנם הביא על העולם את מגוון התחלואים הקשים שנפוצו מתיבתה של פנדורה, אך היא משמשת את האדם עד היום במאמצו להיות "אדם" – להתקיים כדבר מובחן ובעל יכולת עמידה בעולם, למרות אופיו החסר והתלוש מיסודו. לעומת זאת, הטכנולוגיה שמפציעה בעקבות החטא היהודי דרדרה את האדם, או סימלה את הידרדרותו, ממצב שלם אל החסך שבהפרדה מן האל. יש להבדל כזה השפעה ישירה על האתוס והשימוש הטכנולוגי גם יחד: מחד - אדם ששואף לשכלול ומזהה באופן טבעי בין התקדמות טכנולוגית ובין התקדמותו שלו, ומאידך - אדם שרואה בה ובדהירתה קדימה תזכורת מתמדת להסתרה, ולמרחק בינו ובין האדם והאישה שיכלו להיות. 

ההבדל היחיד הזה - כמו שלל ההבדלים הקיימים בין המיתוסים היווניים, היהודיים, הסיניים וכמובן של תרבויות רבות אחרות - יכול להתבטא במציאות בצורת המטרות אותן מסמנים בני אדם לפיתוח הטכנולוגי. אם וכאשר יתגבש דיון נרחב יותר על קוסמוטכניקה יהודית, הוא עשוי לבדל את עצמו ממטרות הפיתוח הליניארי של המערב, מטרות שנובעות מתוך קשירה מוחלטת בין התקדמות טכנולוגית והתקדמות אנושית. גם אם רבות מההנחות לגבי הקשר ביניהם משותפות, ובראשן התפקיד הראשי שנודע לטכנולוגיה בעיצוב האדם כסובייקט, קוסמוטכניקה יהודית תציב, אולי, גם מטרות המשקפות את האידאל המפוספס של שמירה מאוזנת על הבריאה, במטרה למסמס את החיץ שנוצר על ידי האקט הטכנולוגי הראשוני. 

ההשקפה על הטכנולוגיה שעולה מתוך הקוסמולוגיה היהודית, אם כן, מזמינה אפשרות אבודה של קוסמוטכניקה הרמונית, כנגד זו שמנתבת למיסוך והפרדה. הצבת האחרונה כברירת מחדל שנוצרה בעקבות החטא, שמבטאת ריחוק פושע מהאל ומן האפשרות לחיות לצידו – מקדמת במובלע את האידאל של טכנולוגיה שונה, המשמשת לשמירה על האיזון של הבריאה האלוהית. המיתוס היהודי מניח בתודעת האדם הכרה בחסך המתמיד שמייצגת הטכנולוגיה בשימושה הנוכחי. החסך כפול: מחד, חסך מחסד הקירבה לאל, ומאידך - חסך מהוצאה לפועל של התכנית האלוהית המקורית לטבע. הכוונה המקורית לטכנולוגיה כמילוי הרצון האלוהי לתיווך בין האדם לטבע - נותרת כזיכרון. 

4

יוזמות עכשוויות שונות מבקשות להגיע לניסוח מחדש של הקשר בין אדם וטכנולוגיה לאור האסונות הצפויים לאנושות ולעולמה. השטח רוחש: ההצעות נעות בין הפסקות פיתוח יזומות ובין כניעה מראש לבינה המלאכותית, בין הפצצות של אתרי אחסון מידע ובין סגידה דתית ליכולות המיחשוב החדשות. המחשבה על קוסמוטכניקות שונות היא פרויקט שנדמה צנוע יותר, מוגבל בהיקפי השפעתו על נתיבי ההרס של האנושות. אך כפי שנבירה קטנה במיתוס היהודי או הסיני, לצורך הדוגמה, מוכיחה: אין שום דבר באופי הטכנולוגי או האנושי שמוביל אותנו בהכרח לתהום. זרע הפורענות לא טמון באחד מהם, אלא בהשתלטות של נרטיב יחיד, על הדרך בה בני אדם רואים את מקומה של הטכנולוגיה בחייהם: נרטיב הנובע מאשמה (על הגניבה, על החטא), ושואף להרס (השבת הסדר על כנו). כפועל יוצא וישיר מכך, לפתיחה ואוורור של אפשרויות נרטיביות שונות בהקשר הטכנולוגי יכולות להיות השלכות דרמטיות על הדרכים בהן חברות אנושיות יתפסו את הלגיטימציה להמשך פיתוח טכנולוגי ואת המטרות שיסמנו לו. 

ההבדל התפיסתי בין הניסיון לקטוע נורמות והרגלים אנושיים מבוססים, ובין הניסיון להשפיע על הדרך בה אותם אנשים מסוגלים לדמיין את עתידם, מונח בבסיס המפעל האידיאולוגי של חשיפת הקוסמוטכניות. בהינתן ההבנה כי הסכנות האורבות לאנושות בשל האצת הפיתוח הטכנולוגי לא יפתרו על ידי הפסקה או שינוי רדיקלי ומיידי של אותה האצה – מכיוון שתרחיש כזה הוא חסר אחיזה במציאות – הניסיון להסיט במקום את צורת המחשבה האנושית על מקומה של הטכנולוגיה בחיינו, נדמה כאפשרות היחידה להביא לשינוי בר קיימא.

"קוסמוטכניקה" היא מושג רחב בהרבה מן המתואר בדברים אלו. תהליך ההתחקות אחר מבנים קוסמוטכניים בתרבויות שונות – תהליך שהולך ומתבצע כיום בתכיפות מתגברת במסגרות אקדמיות וחוץ-אקדמיות – כולל תיעוד של אורחות חיים, ניתוח מערכות מוסר חברתיות, התנהלות של מוסדות דת וכדומה. ספרו של הואי, "השאלה בנוגע לטכנולוגיה בסין" (כמענה לכותרת מאמרו המפורסם של היידגר, "השאלה בנוגע לטכנולוגיה"), הוא ניסיון קוהרנטי ראשון להציב צורת מחשבה שיש בה אתגר אמיתי לדרך בה המערב מזהה באופן מוחלט בין טכנולוגיה ובין הפעלת כוח, על ידי הצגה עקבית של הקוסמולוגיה החקלאית בה התפתחה טכנולוגיה בסין. 

אך גם התבוננות נקודתית בסיפורי המקור ובמיתוסים המכוננים, והצבעה על התפקיד שממלאת בהם הטכנולוגיה, מספיקה לעיתים כדי לגרות את המחשבה על האפשרויות הטמונות בהסטת נקודת המבט. ככל הנראה ליהדות אין תפיסה מוסרית סדורה לגבי טכנולוגיה בכלל או אתגרי העת הדיגיטלית בפרט, אך מכלול התנאים הקוסמולוגיים שבתוכם היא פעלה ואותם היא עיצבה הניבו מורכבות עמוקה ולא מובנת מאליה סביב מטרות השימוש בכלים. לעתים זהו פתח מספיק לדמיון, שבתורו מניב את האומץ לפעול למען עתיד מאוזן יותר. 

מקורות

רגלסון, אברהם. עין הסוס: ספורים מן המיתוס היווני, תל אביב: דביר; תשכ"ז.

Stiegler, Bernard. Technics and Time 1: The Fault of Epimetheus. Translated by Richard Beardsworth and George Collins, Stanford University Press, 1998.

Hui, Yuk. The Question Concerning Technology in China: An Essay in Cosmotechnics. Boston: MIT Press, 2016.