למה לנו קסם עכשיו?
הטבע הארצישראלי אינו קיים עוד. כשני שליש ממיני היונקים ושליש ממיני העופות נמצאים בסכנת הכחדה. כמוהם 40% ממיני הפרפרים ו-15% ממיני הצומח. בצפון ומערב הנגב מזדחלים היום פחות מחצי מכמות הזוחלים שחיו באזור בתחילת העשור הקודם. צמצום בתי הגידול, זיהום, ציד, הרעלות מכוונות, מינים פולשים ושינויי האקלים הביאו להכחדה מוחלטת או קרובה לכך של מינים שמסמנים בדמיוננו את הטבע הארצישראלי, בהם הנשר והנמר, אבל גם של המוני מינים אחרים שאפילו לא שמנו לב שנעלמו, כי הם מראש לא היו תחת הרדאר שלנו.
במקביל, נעלמו מהלקסיקון העברי המדובר שמותיהם של המינים. מעטים מאיתנו יודעים לקרוא בשם לצמח או ציפור שבהם ניתקל – בעיר או מחוצה לה. מה קדם למה? האם הצטמצמות השטחים הפתוחים הביאה לסופה של ידיעת הארץ? או שחוסר האכפתיות של הישראלים לחי והצומח שסביבם נתן אור ירוק להרס? כך או כך, ברור שמגדירי המינים למיניהם, שהיו בעבר ספרוני חובה בכל בית, נעלמו ממדף הספרים הפיזי והרוחני שלנו. שמות כמו לוענית יריחו או מדברית עינונית נשמעים לישראלי המצוי כמו המצאה או שגיאת הקלדה באייפון.
כשסופר הטבע האנגלי רוברט מקפרלן גילה בעשור הקודם שאחד ממילוני הילדים הפופולריים בבריטניה השמיט ממהדורתו האחרונה מילים כמו Acorn, Kingfisher ו-Wren מפני שילדים אינם משתמשים בהן יותר, הוא כתב את הספר "The Lost Words". הספר מורכב מכשפים (Spells) – שירים אודות מינים שונים שנועדו לדקלום או לשירה. "יש לנו ירידה של יותר מ-50% במספר המינים", כתב אז, "ושימוש נכון בשמות, שמות טובים, יכול לעזור לנו לראות ולהיות אכפתיים. קשה לנו לאהוב את מה שאנחנו לא יכולים לתת לו שם. ואת מה שאנחנו לא אוהבים לא נציל".
במערכות קסם שונות ברחבי העולם ניתנת חשיבות מיוחדת לשפה בכלל, ולמילים ושמות בפרט. מתן שם הוא פעולה בעלת פוטנציאל מאגי רב, ושימוש במילים מסוימות בהקשרן הנכון, תוך קישור שלהן לאובייקטים מסוימים, חושף את טבעו האמיתי של האובייקט ומעניק כוח לאדם. זה נכון לגבי שמם האמיתי של אלים, רוחות ושאר ישויות, וכן לגבי שמם האמיתי של בני אדם, בעלי חיים אחרים וצמחים. כך, למשל, המיתוס בו איזיס גוברת על רע לאחר שהיא מכריחה אותו לגלות לה את שמו האמיתי, רומז על כך שידיעת השם האמיתי של ישויות במצרים העתיקה העניקה לאדם כוח עליהן. במקביל, קסם היה תמיד סוגייה השתתפותית, דו-כיוונית, בין האדם ליקום שבו הוא חי.
הסופרת אורסולה לה גווין היטיבה לתאר את מצב העניינים הזה, תוך התייחסות לאיזון האקולוגי העדין שבו. בספר הפנטזיה "הקוסם מארץ ים", שליבתו עוסקת ביחס בין העולם החיצוני והפנימי לשפה, ובאופן המאגי בו השפה יכולה להשפיע על העולם, היא כתבה: "כדי לשנות את האבן הזאת לאבן חן – חייב אתה לשנות את שמה. את שמה האמיתי. וכדי לעשות זאת, בני, אפילו לפיסה קטנה זו של העולם – עליך לשנות את העולם […] אבל אסור לך לשנות דבר אחד – חלוק אבן, גרגר אחד של חול – עד אשר תדע מה הטוב והרע שבאים בעקבות זאת. העולם פירושו איזון, שיווי משקל. כוחו של קוסם לשנות ולזמן - עלול לערער את האיזון של העולם. משום כך זהו כוח מסוכן. מסוכן מאוד. ולכן חייב כוח זה ללכת בעקבות הידע ולשרת את הצורך. להדליק נר פירושו להטיל צל".
ביצירת המופת "The Spell of the Sensuous", פילוסוף האקולוגיה והקסם דיוויד אברם חוקר את היחסים בין שפה, תפיסה והעולם שמעבר לאנושי, וטוען שהאופן שבו אנחנו באים במגע עם העולם מעצב את האופן שבו אנחנו תופסים אותו. קסם, מבחינתו, הוא "החוויה של קיום בעולם שעשוי מאינטליגנציות מרובות, האינטואיציה שכל צורה שאפשר לתפוס – מהסנונית שטסה מעלינו לזבוב שעומד על עלה של דשא, ואפילו עלה הדשא עצמו – היא צורה חווה, ישות בעלת העדפות ותחושות, שהן אמנם שונות מאוד משלנו". אברם טוען שהגופים שלנו התעצבו דרך מערכת יחסים עדינה עם הצורות, הטקסטורות והקולות הרבים שמאכלסים את כדור הארץ, וכך גם הכרתנו.
השפה, הוא אומר, היא חוויה חושית ומאגית. לראיה, תרבויות ילידיות אנימיסטיות רבות משתמשות בשפה כדרך לבוא במגע עם העולם הלא אנושי. דבריו מהדהדים את התיאוריה של היסטוריון הדתות מירצ'ה אליאדה אודות השפה הסודית של שמאנים בסיביר. לפי אליאדה, כששמאנים נכנסים לטראנס הם יכולים להבין את שפת הטבע כולו, ומילים רבות בהן הם משתמשים בדקלום ובשירה מקורן בקריאות של ציפורים ובעלי חיים אחרים. לא מפתיע, אם כן, שבכמה מהשפות הללו המילים ל"קסם" ו"שיר" הן אותה המילה.
לפי אברם, שמות ומילים עבור תרבויות אנימיסטיות הם יותר מסמלים, יש להם השפעה ישירה על הישויות והתופעות שהם מתארים. דוגמה לכך היא "דיבור השמות" של בני שבט האפאצ'י בדרום-מערב ארה"ב. בני האפאצ'י נוהגים לדקלם שמות של מקומות ואזורים כדי להרגיש שהם נמצאים בנוכחות המקום המדובר. הם "מטיילים בהכרתם", ונעזרים בכוח של שמות המקומות כדי לחיות חיים מוסריים יותר לצד המקומות ולא על חשבונם.
ביהדות, הקשר בין השפה לאקולוגיה, ובין מילים למציאות, הוא מסדר אחר לגמרי. תחילתו של ספר בראשית מתאר את הקסם האולטימטיבי של מתן שמות לדברים: בריאה באמצעות מילה. בפרק ב' בספר בראשית אנחנו נחשפים לניסיון האנושי להשתתף בפעילות הזו, כשאדם נותן שמות לכל בעלי החיים, ובכך לא רק מקבל את השליטה עליהן, אלא גם אולי מאשרר את היותן בעלות "נפש חיה".
לידיעת שמו האמיתי של האל היהודי פוטנציאל כל כך פוטנטי, שעצם אמירת השם הוא טאבו, ומשחקים על מילים ואותיות המרכיבות את שמו המפורש מהווים ענף שלם של כישוף קבלי בן מאות שנים לכל הפחות. לסופר טד צ'אנג יש נובלת סטימפאנק בשם "Seventy Two Letters", על שם ע"ב הצירופים שעל פי הקבלה הלוריאנית מרכיבים את אחד מתוך ארבעה השמות המפורשים. גיבור הסיפור הוא מומחה במתן שמות – כשפים מבוססי קבלה שבעזרתם מניעים מכונות עשויות חימר, כלומר גלמים – ולאור סכנה שניצבת לפוריות המין האנושי הוא מתבקש, ומצליח, למצוא את השם שיאפשר להפרות ביציות באופן לשוני, ללא צורך בזרע פורה. האנושות ניצלת בעזרת כישוף מילים קבלי. העולם ממשיך להתקיים באמצעות ובזכות שפה.
אכן, היהדות, והמאגיה היהודית במיוחד, מתעניינות בשפה יותר מאשר באובייקטים. השפה, כשהיא נפרטת למרכיביה היסודיים – מילים ואפילו אותיות – היא עולם ומלואו, כפי שמתאר ספר יצירה, מספרי היסוד של הספרות הקבלית. העולם שמחוץ למילים חשוב פחות. המסמנים מסמנים קודם כל את עצמם, ורק אחר כך את המסומנים, אם בכלל. במידה רבה, המקובל, הקוסם היהודי, חי בסימולקרה - במטריקס עשוי שפה שפעמים רבות אין לה כלל מקבילה בעולם החי. מערכות קסם דוגמת "קבלת השמות" של ר' אברהם אבולעפיה וממשיכיו, מהוות דוגמה קיצונית לכך. מטרת המדיטציה של אבולעפיה היא להכניס את המתרגל לטראנס שבו יוכל לשמוע מסרים מהאל. זה נעשה באמצעות הגיית אותיות השם המפורש, בצירופים מיוחדים, בניקוד מיוחד, עם שאיפות ונשיפות ותנועות ראש הקושרות את צורת הניקוד למיקום הגוף – כלומר, השפה הכתובה היא-היא העולם. לפי חוקר הדתות תומר פרסיקו, תפיסת העולם של אבולעפיה רואה בחומר יסוד נחות ממנו יש להתנתק כדי להגיע אל הרוח. עולם אאוט, שפה כתובה אין.
כפי שהעיר אליאדה, ואחריו גם אברם, העברים היו העם הראשון שניתק את עצמו מההתהוות החוזרת של עונות השנה ותופעות הטבע לטובת היסטוריה כתובה, חד פעמית. התורה ניתנה בכתב פונטי, שבו אותיות מייצגות צלילים. המילים בעברית, בניגוד למערכות כתב קודמות, פיקטוגרפיות, לא ייצגו עוד אובייקטים בעולם. הקשר המאגי בין סימן כתוב לאובייקט בעולם ניתק. בכך הלכה ונחלשה האפשרות לחוות קשר ישיר עם הסביבה, או לכל הפחות שמתווך על ידי רמת הפשטה אחת. הקשר הקסום עם הסביבה ניתק. במקום זאת, העם העברי, ובהמשך היהודי, עבר לחיים של קסם שהוא האלף-בית, קסם של קול פנימי שיכול לחיות גם ללא הסביבה וללא מיני בעלי חיים וצמחים. קסם שקשור לכתבי הקודש. כמה זה שונה מדיבור השמות האפאצ'י או הקשר הלשוני-אוראלי של השמאנים עם סביבתם.
יהודים אוהבים לדבר על ארץ האבות הקדושה, אך המקום שבו הם חיים באמת הוא הספר – בית נייד שברא את העם היהודי כפי שאנחנו מכירים אותו. המילה המדוברת בראה את היקום, אך המילה הכתובה בראה את העם. התלות במילה הכתובה קשורה לגלות מהסביבה שבה אנחנו חיים. היעלמות של מינים היא חסרת משמעות לקסם היהודי. גם הציונות, שאמנם ביקשה להפוך את יהודי בית המדרש ליהודים חדשים של שרירים והכרת הארץ, הייתה תמיד אינסטרומנטלית ביחס לארץ; הארץ הייתה רק משאב.
האם זה תמיד היה כך? נראה שלא. המחקר מראה שתושבי הלבנט עסקו בקסם בתקופה האפיפלאוליתית ואף לפני כן, תוך קשר עמוק בין בני האדם לבעלי החיים שבקרבתם חיו, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בפולחן מאגי שבו לבעלי החיים היה מעמד משמעותי. מספר המינים והפרטים של בעלי החיים והצמחים שבתוכם התקיים הקסם הזה, מיותר לציין, היה גבוה בהרבה ממה שאנחנו מכירים היום בארץ ישראל. "בני אדם חיו חיים שונים לאין ערוך, לצד ממותות, אריות, ולאחר מכן צבאים ודגני בר – קשה מאוד לשחזר בדמיוננו את הנסיבות האקולוגיות והתרבותיות שבהן הם חיו", כותב כריס גוסדן בספר המקיף The History of Magic. "אי אפשר למצוא מקור פשוט לקסם, כי הוא תמיד היה איתנו. קסם הוא הכרחי: בני אדם לא ניסו רק לשרוד בעולם, אלא להבין אותו, לחקור את אופני ההשתתפות שלהם עם חומרים ומינים אחרים".
ציר זה של השתתפות בעולם נמשך במידה מסוימת גם מאוחר יותר, בתקופות הברונזה והברזל, אז אנשי ונשות מאגיה הכירו והשתמשו בסגולות של צמחים מקומיים, למשל (בהקשר זה יש לציין את עבודתם של אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב, שחקרו את ההיסטוריה של עולם הצומח והכישוף בארץ ישראל). הדים לכך ניתן למצוא גם בסיפורי המקרא, למשל במעשה דודאים. התרבויות הכנעניות של ארץ ישראל והלבנט, ובהן גם התרבות העברית שלפני בית שני, חיו בעולם של קסם פוליתאיסטי שהיה קשור לטבע המקומי. האל הכנעני חורון היה אמון על הקסם, ואינספור צלמיות שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות מציגות אלים בצורת בעלי חיים. גם העדויות הכתובות (הלא רבות) של מאגיה כנענית וגם הקטעים במקרא העוסקים בנושא מצביעים על שימוש עממי נרחב בפרקטיקות דומות של קסם וכישוף.
אלא שכפי שניתן להבין מפרק י"ח בספר דברים, היהדות ניסתה לבדל את עצמה מהתרבויות הכנעניות האחיות לה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה'ה אֱלֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". אלוהים לוקח את הארץ מהעמים הכנענים ונותן אותה לעברים בגלל תועבות כמו קוסמים, מעוננים, מנחשים ומכשפים. יותר משזה תיאור היסטורי, זו אזהרה כמובן. ליהודים.
דוגמה מעניינת להתרחקות של הקסם היהודי מהטבע אל הטקסט אפשר לראות בפרקטיקה הנהוגה לחיזוי העתיד או רצון האל. בעוד תרבויות כנעניות השתמשו, בין היתר, בחיזוי על פי תנועת הציפורים, עשן באוויר או שמן על מים, המקרא מספר על שימוש באורים ותומים, מעין לוח וויג'י עתיק של אותיות זוהרות. ואכן, נראה שעם השנים הקסם היהודי התרחק מהעולם החי והתעצב יותר ויותר לכדי קסם המרוכז בשפה בכלל ובשפה הכתובה וכתבי הקודש בפרט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשימוש בקמעות וקערות השבעה, למשל, ובקבלה לאחר מכן.
אלה לא רק מיני החיות האמיתיים שנעלמים מהנוף. גם חיות מיתולוגיות או קסומות, שהיו בעבר חלק מהטבע הארצישראלי, נעלמות. באופן מעניין, ייתכן שיש קשר בין שני הדברים. לפי מחקר משנת 2017, קיומן של חיות מיתולוגיות או בעלות תכונות קסומות מסייע לשמירה על המגוון הביולוגי. כך, תוכנית לבניית כביש מהיר באיסלנד נאלצה להשתנות בשל מחאת תושבים. הכביש, מתברר, היה אמור לחצות את בית הגידול של האלפים האיסלנדיים, ה-Huldufólk. בסקוטלנד מאות אלפי המבקרים שמגיעים מדי שנה ללוך נס כדי לראות את המפלצת מכניסים לאזור סכומים נאים, המסייעים בשימור הסביבה. באתיופיה, האמונה כי הצבוע הנקוד מחסל רוחות רעות עוזרת לשמור על האוכלוסייה של המין, שחשוב למארג האקולוגי כולו.
ובישראל מה? לפני כ-12,000 שנים חיה בגליל התחתון מכשפה. "השמאנית מנחל חילזון" נקברה לצד שריוני צבים ואיברים של חזיר בר, עיט, פרה, נמר ודלק. היום יורים בחזירי הבר, העיטים בסכנת הכחדה, פרות בר כבר מזמן לא קיימות במרחב ואלה שברפתות לא ממש מקבלות יחס של חיה בעלת כוחות קסם, בלשון המעטה. דלק הסלעים, למזלו, קטן וזריז ולכן תצפיותיו נדירות. אחרת, סביר שגורלו היה דומה. גם צרעות ועכבישים לא מקבלים כאן כבוד מלכים למרות שעזרו לדוד המלך בקמפיין שלו מול שאול, לפי אגדת חז"ל. גם את הע'ול שוכן המערות לא היינו חכמים מספיק כדי לנצל לשמירה על בתי הגידול של המדבר, ואפילו מכרובי הכימרה של חזון מרכבה, שהיו יכולים להוות תמריץ נהדר לשמירה על חיות הבר הגדולות, שכחנו. גם האלונים והאלות הקדושים הולכים ונשרפים להם. למזלם של העורבים שהביאו לאליהו מזון והיונה שמצאה אדמה אחרי המבול, יש להם כישרון אבולוציוני לשרוד היטב לצד האדם. לו היה מדובר בדרורים ועיט זהוב, הסיפור היה עצוב הרבה יותר. כשאין חיות קסומות שצריך לשמור עליהן, גם החיות ה"רגילות" סובלות. וכך גם אנחנו.
כאן זה לא נגמר. היעלמות הטבע הארצישראלי לא נוגעת רק למיני בעלי החיים והצמחים, אלא גם לארץ עצמה. בתוך ארבע שנים, בין 2017 ל-2021, איבדה ארץ ישראל שטח לא מעובד בגודלה של תל אביב עבור בנייה. כ-83% מהשטחים הפתוחים צפונית לבאר שבע רחוקים פחות מקילומטר מהכביש הקרוב ביותר.
מי שקשוב לטרנדים אינטרנטיים יכול לשים לב שבשנים האחרונות חלה פריחה בקסם, כישוף ושלל אזוטריקה, פריחה שבאה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר במה שמכונה WitchTok – סרטונים בני מיליארדי צפיות שמעלים לטיקטוק בני נוער (ובעיקר בנות נוער) העוסקים בכישוף. אך הטרנד הזה רק מחדד את הריחוק מהטבע והמרחבים בעידן ההכחדה שבו אנחנו נמצאים. כשהטבע נעלם, הקסם מהגר לסייברספייס. ובסייברספייס המתוחם והמגודר שבו אנחנו בעיקר גוללים את אותו הפיד שוב ושוב, אי אפשר ללכת לאיבוד בשבילים פראיים ולפגוש פיות בצפון אירופה, ובטח ובטח שלא יצורים וחיות מיתולוגיות בארץ ישראל.
קנת' גראהם, מחבר הספר הקסום "הרוח בערבי הנחל", היה חובב הליכה נלהב. ב-1913, במאמר קצרצר בזכות ההליכה בטבע, כתב: "המתנה הייחודית של הטבע להולך, באמצעות המעשה המכני-למחצה שהוא ההליכה [...] היא לגרום למוח להתחיל לרוץ, לעשות אותו פטפטני, מרומם, אולי קצת משוגע – ודאי יצירתי ורגיש ביותר, עד שלבסוף נראה שהוא ממש מחוץ לך וכמו מדבר אליך ואתה עונה לו. אז, בהדרגה, נראה שהכל מצטרף, השמש והרוח, השביל הלבן והמשוכות המאובקות, רוח העונה, איזו שלא תהיה, האדמה הידידותית [..] עד שאתה הולך לצד חברה מבורכת, שקוע כולך בשיחת-חלום שחורגת מכל מה ששיחה אנושית יכולה להיות".
שיחת החלום הזו, אליבא דגראהם, "תפתח דלתות קסומות לחוויות נדירות ובלתי נשכחות", והיא גם בלתי מילולית בעליל. לפי גראהם, "אפילו אחד חלקי חמישים מכל הדמיונות השמחים האלה לא תוכל אחר כך ללכוד מחדש, לרשום, לרדד למילים משמימות ובלתי מספקות". נראה שגראהם, לו היה בקי ברזי המאגיה היהודית, לא היה חובב קבלה מעשית, והיה ודאי מצר על הניתוק של הקסם היהודי מהמרחבים הטבעיים לטובת הטקסט.
כשעוד ועוד חלקים מארץ ישראל הופכים לשטחים בנויים וצבאיים, או אובדים לשריפות ומלחמות, האפשרות להתהלך בטבע מצטמצמת, מה שמקשה על חיבור לקסם המקומי, מה שמרחיק אותנו עוד מהטבע - במעגל קסמים מהסוג הרע. את שמות הנחלים, הגבעות והגאיות אנחנו מאבדים כמו את שמות המינים. אפאצ'י אנחנו לא. מצב עניינים זה מעלה בדמיון את קלף השוטה המפורסם מחפיסות הטארוט: ההלך חסר הדאגה, השותף לבעלי החיים והצמחים, שמעניק את עצמו כולו לחסדי עולם הטבע שבתוכו הוא חי, יהיה מה שיהיה. האם יכול להתקיים היום בטבע הארצישראלי שוטה כזה?
צריך להודות ביושר שהכרת שמות המינים והנחלים והחזרת מגדירי החי והצומח למדפים אינן תנאי מספיק כדי להפוך את המגמה. רבים מאיתנו אוהבים את הגרסה המקסימליסטית של היפותזת ספיר-וורף, שעל פיה השפה שבה אנחנו מדברים קובעת את המציאות שאנחנו מכירים, אבל בלשנים לא מקבלים אותה כאמת. אין שפה אקולוגית אידיאלית שתביא עימה שינוי תודעה לכדי תרבות אמיתית של קיימות והשתתפות בעולם.
אולי בכלל המיון והקטלוג המדעי הם אלה שהביאו אותנו למצב שבו אנחנו נמצאים מלכתחילה. בזכות המדע אנחנו יודעים לסווג את המציאות לחלקיה הקטנים ביותר. במשך מאות השנים האחרונות מדענים ביצעו טקסונומיה אדירה של כל שמות המינים הידועים לאדם. התקדמות המדע, ובעקבותיו הטכנולוגיה והתעשייה, הביאו בסופו של דבר להרס המינים האלה, ולהתפשטות השמועות על הסרת הקסם מהעולם. היידגר כבר הבחין שעבור האדם המודרני, כל אלמנט בטבע הוא לא יותר ממשאב שאפשר לנצל. אפשר לראות במצב עניינים זה קסם שחור. כלומר, הכרת השמות האמיתיים של הדברים גרמה לנזק. האם בכלל יש אפשרות להביא ריפוי בעזרת הכרת השמות, לבצע קסם לבן?
אחת הפרקטיקות בסל הכלים השמאניים, במקומות שונים על פני הגלובוס, היא כניסה למצב תודעה מורחב באמצעות טראנס, ריכוז או שימוש בחומרים מרחיבי תודעה כגון פטריות או צמחים מסוימים. במצב תודעה כזה, ההפרדה בין האדם לעולם, בין סובייקט לאובייקט, מתפוגגת, ואיתה גם האפשרות לקרוא לדברים בשם ולהשתמש בשפה, שכן אם אין הפרדה בין הסובייקט שמצביע על אובייקט ואומר "זה" לבין האובייקט עצמו, אז אין אפשרות לומר "זה" מלכתחילה. כדי לקרוא לדברים בשם צריך שתי ישויות נפרדות: הקורא והנקרא. כשהם מתאחדים - יש רק דבר אחד. כך מתגבר החיבור האקולוגי של האדם לעולם. אולם מצב תודעה זה הוא לעולם ארעי, שכן בני אדם חיים בשפה. וממילא, העובדה ששכחנו או השכחנו את שמותיהם של המינים לא גרמה לנו להיות קרובים יותר למצב תודעה זה, ההיפך הוא הנכון. באופן פרדוקסלי, אולי כדי להתחיל לתקן עלינו לשכוח את שמות המינים מתוך ידיעה, ולא מתוך שיכחון. אולי אז נוכל להכיר את שמותיהם האמיתיים באמת. להכיר את השמות לוענית יריחו או מדברית עינונית זו רק ההתחלה. כדי לחזור ליחסים בריאים איתם ולצדם נצטרך קודם לדעת ששמותיהם הם למעשה אּ˚ѢμŁæçשּׂ ו-נѹ̠Ѭψר.
אורסולה ק' לה גווין, הקוסם מארץ ים. כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011 [1968]
אמוץ דפני, סאלח עקל ח'טיב, צמחים, שדים ונפלאות צמחי ארץ ישראל בפולקלור. עולם חדש, 2017
מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית. כרמל, 2000 [1969]
תומר פרסיקו, מדיטציה יהודית. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2016
דוח מצב הטבע לשנים 2022 ו-2023, המארג
Chris Gosden, The History of Magic. Penguin, 2021.
David Abram, The Spell of the Sensuous. Vintage Books, 1996.
George Holmes, Thomas Aneurin Smith, and Caroline Ward, “Fantastic beasts and why to conserve them: animals, magic and biodiversity conservation,” Oryx. Cambridge University Press, 2017.
Jean-Michel De Tarragon, “Witchcraft, magic, and divination in Canaan and ancient Israel,” in Civilizations of the Ancient Near East, Vol. I-IV, edited by Jack M. Sasson. Charles Scribner's Sons, 1995.
Mircea Eliade, Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy. Princeton University Press, 1964.
Kenneth Grahame, The Fellow That Goes Alone: An Essay On Walking. 1913.
Robert MacFarlane, The Lost Words: A Spell Book. Hamish Hamilton, 2017.
Ted Chiang, Stories of Your Life and Others. Tor Books, 2002.
מצד אחד, לא כל כך נדיר לשמוע מסביב אנשים שמספרים על חוויות מהמימד הרוחני של המציאות: החל מאמונה בסוג כזה או אחר של אלוהים, דרך התנסות בטלפתיה, באירועים המציינים סינכרוניות מופלאה; מצד שני, להביא בחשבון שלחרגול שנכנס אלינו הביתה יש נשמה, רצון חופשי וסקרנות, נשמע לאוזנינו מוזר למדי; לדמיין שלאבן יש נשמה, זה כבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת.
כל ניסיון הבנה של מהות הקשר בין אדם לטכנולוגיה ראוי שישקיף אל המקור, שיתחקה אחר המסורות, המיתוסים והיצירות התרבותיות השונות המתארות את הרגע בו האדם החל לעשות שימוש בכלים והסיט את מהלך ההיסטוריה לטובתו.
הקשר בין מטאפיזיקה לאמנות, ובין העולמות המנטליים שלנו להופעת הקסם בעולם, קרוב הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב.
עטיפת הבוהַק הצליחה לבקוע, להזהיר הבוקר שמיים. שרקרקים ניקדו אוזניים במוזיקת מלמול אוורירית.
ההיזכרות בחוסר הקונקרטיות של העולם, באופן שבו המציאות מתגלמת קודם כל כתופעה אניגמטית תודעתית שלא ברור מה טיבה, עשויה להחזיר לנו את הקסם האבוד. שינוי תפיסתי כזה יכול לגרום לחומר להראות כמו גל, להפוך מחשבה לענן, להרחיב את הגוף עד לרקיע ואז בהינד עפעף לכווץ אותו לגודל של גרגר שומשום.
הניסיון לחקור את השפה האנושית נדמה לי לעתים כמו הניסיון להתבונן בעיניי־שלי ללא תיווך של מראה. אנחנו משתמשים בשפה הן כדי לחשוב והן כדי לתאר את המחשבות. מה אנחנו באמת יודעים כשאנחנו יודעים שפה?
אגביות זו אינה מקרית, והיא מבקשת ללמד אותנו משהו על מהותו של הקסם: הוא מתעורר על פי רוב לא במרכז שדה הראייה או ההכרה שלנו, אלא דווקא בשוליהם. הרי מהותו של הקסם טמונה בכך שהוא אינו מצוי בתחום הידוע, הניתן להבנה רציונלית, אלא בתחום של מה שאיננו מבינים עד הסוף. בהתאם, אם נביט אל הקסם ישירות - בניסיון להבין אותו ולהסביר אותו - הוא יחמוק מיד.
הכרתי פעם אדם שטען שבשעת לילה כל הצורות המוצקות של היקום הוחלפו בממלאי מקום זולים: עצים מבריסטול, בתים שנבנו מקצף צבוע, מרחבים שלמים שהורכבו מסיכות לשיער. הבשר שלו עצמו, אמר, היה עכשיו פשוט ערימה של דבק.