דברים שנאמרו בהשקת הגליון הראשון של סף, המזקקה, ירושלים

לקשי האמונה

התבקשתי לדבר הערב על העתיד – והאמת היא שזמן רב לא שמחתי כך בהזמנה כלשהי. האפשרות לדבר על העתיד היא בשורה, ראשית של תפנית, אפשרות שנפערה סופסוף דווקא כאשר עברנו קם עלינו לכלותינו.

ניחנתי ביכולת לראות ולחוות דברים לפני התרחשותם. איני חושבת שיש בכך דבר מה ייחודי, נדמה לי שכל בעל תודעה ניחן ביכולת הזו – אולם רבים מאיתנו מותירים אותה בלתי מפותחת, פותרים אותה כדמיון, פנטזיה, או חוסר מעש, ומותירים את המקום המסקרן ביותר בעולם – הבאר שלנו – מבלי לדלות ממנו מים. כמשוררת, לא ניתנה לי האפשרות לרחוק ממנה. הבאר הזו היא כיכר העיר שלי. סביבה אני חיה. אותה אני עובדת. אני מבלה את שעותיי הטובות בהתבוננות, מעניקה תשומת לב – ככל האפשר – לכל מה שמגיע מבפנים ומבחוץ בזמני ההתבוננות: חיזיון, ציפור, חתול, מכונית, קול בורח ממכונית נוסעת, וואטסאפ שפתאום מגיע. ככל שאני עושה זאת יותר, ההתבוננות מתרחבת עד קצות ההוויה – אי אפשר ללכת ברחוב מבלי לראות, אי אפשר לפקוח רדיו מבלי להאזין. ציפור היא עורבני, שחרור או יונק דבש. עץ הוא דולב עתיק ששימש שנים כאבן דרך, מה שאנחנו תופסים כרעש וכרקע הופך למרכז העניין, וכאשר אנחנו עד קצותינו בהווה, העתיד בא אלינו מרצונו.

אם זה נשמע משעמם, אז לא התבוננתם. אם זה נשמע נדוש, אז לא האמנתם במה שראיתם. אם זה נשמע לכם תענוג, זה לא בדיוק כך. חלק מהיכולת לראות עתידים היא המוכנות לחוות חוסר סינכרוניות, עיכוב ואכזבה, זו המוכנות להיחבל שוב ושוב במדרגות מעלה, וידיעה שהמימוש הפיזי מתרחש לא פעם כשהתודעה שלנו כבר לא עסוקה בו. במובן מסוים, ההתבוננות הזו היא "למידת המכונה" של האדם את עצמו. היא האופן שבו אנחנו מתרגלים ומפתחים בעצמנו את יכולותינו באמצעות חקירה בלתי פוסקת, שליחת שאילתות והתבוננות בפלטים, וזאת בעידן בו רוב זמננו מוקדש ללמד מכונות – באופן מודע ובעיקר – בלתי מודע. 

מזמן אני רוצה לדבר על העתיד, להרחיב את חווייתו – לא רק עם עצמי, לא רק עם שותפי הטובים להתבוננות, אלא גם לדבר על אודותיו אל מול אוהדיו שאיני מכירה, לשאול לדעתם, לבדוק אם יש עוד מי שחולם עימי את החלום. לכונן את הפוטוריזם השני, הנשי. עם זאת, על פי רוב, כאשר אני אומרת דבר מה על העתיד, אני חשה שמעט רוצים לשוחח עליו. שהעתיד מפעיל את הפחד: את האירוניה, הביקורתיות, את חרדת המשיחיות ואת חוסר ההסכמה להאמין בכלל ובטוב במיוחד. העתיד מפעיל את ההתנגדות שלנו להיחבל במדרגות השמימה. 

ההימנעות שלנו מהעתיד – הימנעות שהפכה בשנים האחרונות לסמל של הישראליות, היא הימנעות מאפשרויות של גאולה, מהגיחוך שעשוי להיות בכל קפיצה לגובה שסופה עשוי להיות נפילה. זוהי גם הימנעות ממנהיגות, ומהאפשרות להיות מונהגים בידיו של כוח מיטיב. יחד עם זאת, אנו חיים הלכה למעשה במימושים האיומים ביותר של המילים הללו. חיים תחת ידיו של משיח שקר, חולמים לשטח ולמוטט, מכריזים הכרזות על בני מוות, בזמן ששולחים את פרחי הבר שלנו להפוך לדם המכבים, רצים לממש תוכניות שנהגו מבלי להתבונן בהווה, לא נפקחים אל עתיד. הפחד מהעתיד מייצר חיים אינסופיים בעבר. העבר הוא סך הניסיון, ההווה הוא חוויית הזמן המלאה, והעתיד הוא המרחב שנפתח מעבר להימצאות בעץ הדלת של חוויית הזמן המלאה. אצלנו הזמן מתקדם לאחור. החיים ללא עתיד, נובעים מאי הסכמה – פסיכולוגית או אידיאולוגית, לחוות את ההווה במלואו – להישיר מבט אל כולו. משום שכאשר אנחנו חיים רק מתוך סך הניסיון שלנו – אין צורך בפריצות דרך, וכמו התשתית שמנהלת את כל פעילויותינו – גם אנחנו למדנו להעדיף את החיזוי על החיזיון, את הידוע על הבלתי ידוע, את הבלתי חורג על החורג. 

אבל העתיד הוא תקווה – הוא אפשרות לחריגה מן המוכר, לשינוי, להתחדשות. העתיד הוא האפשרות של התפנית אותה מהלל לוקרציוס בשיר האלמותי "על טבע היקום": "שְׁמַע וְתֵדַע גַּם אֶת זֹאת: כָּל גּוּפִיף וְגוּפִיף לְמִינֵהוּ / עֵת בְּכִוּוּן מְאֻנָּךְ יִשְׁקַע בָּרֵיקוּת מִנִּי-גֹּבַהּ, / פֶּתַע – (מָתַי – לֹא נֵדַע: שְׁנִיָּה הִיא כְּנִיד עַפְעַפִּים) / כֹּבֶד עַצְמוֹ יִדְחָפֶנּוּ מְעַט וְשָׂטָה מִן הַדֶּרֶךְ. / אֵין זוֹ סְטִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ – עֵין אָדָם לְעוֹלָם לֹא תִּרְאֶנָּה. / לוּ בְּכִוּוּן מְאֻנָּךְ הִמְשִׁיכוּ לִשְׁקֹעַ לְמַטָּה, / אַף כְּמִשְׁפַּט רְבִיבֵי הַמָּטָר צָלֲלוּ אֱלֵי-תֹּהוּ, / לֹא הִתְנַגְּשׁוּ בְּעוּפָם, לֹא הִתְקִיפוּ אָז אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וּבַבְּרִיאָה וּמְלוֹאָהּ לֹא יָצַר אָז הַטֶּבַע מְאוּמָה" (ספר שני, שורות 224-216). "התפנית" למי שלא זוכרים, הוא הרגע שבו הטבע – כלומר שני אטומים - סוטים במילימטר קט ממסלולם, ויוצרים שינוי, מצב חדש, משהו שאינו השכפול שננהג בהם עד לאותו הרגע. התפנית הזו היא פלא, אבל היא מתרחשת בזכות הרצון. חזרה ללוקרציוס: "הָא רְאָיָה, כִּי לַמְרוֹת שֶׁכּוֹחוֹת אֲחֵרִים יִלְחָצוּנוּ, / אַף יַכְרִיחוּנוּ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ שְׂנוּאָה עַל נַפְשֵׁנוּ, / הֵן בְּכָל זֹאת בְּנִבְכֵי לְבָבֵנוּ יָקִיץ מִדֵּי-פַּעַם / רֶגֶשׁ-עֲרָר הֶעָשׂוּי לְקוֹמֵם אֶת נַפְשֵׁנוּ לְמֶרֶד. / וּבִרְצוֹנוֹ שֶׁל הָרֶגֶשׁ עָלוּל לִפְעָמִים גַּם הַחֹמֶר / דֶּרֶךְ הַגּוּף בִּכְלָלוֹ לָסֶגֶת אָחוֹר מִן הַדֶּרֶךְ: / פֶּתַע יָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ בִּפְקֻדַּת הָרָצוֹן שֶׁבַּנֶּפֶשׁ. // זֶה הַדָּבָר, כַּנִּרְאֶה, מְאַפְיֵן אֶת חָמְרוֹ שֶׁל הַזָּרַע: / יֵשׁ מְנִיעִים לַתְּנוּעָה בִּלְעֲדֵי הַמַּכּוֹת וְהַכֹּבֶד, / הוּא הָרָצוֹן שֶׁבְּטֶבַע-כָּל-חַי וְהַבָּא עִם הַחֹמֶר" (ספר שני, שורות 285-277). 

במונחיו של דה-סרטו בספרו "המצאת היום יום" תפנית היא פרקטיקה, מחשבה יצירתית, מציאת קיצורי דרך, התנגדות לסטרוקטורה שנקבעה מראש, מציאת שיטות לעקיפת האילוצים. דבר מה חד פעמי ויעיל. משהו שלא יחזור על עצמו, וגם אם יחזור, זמניותו היא הבסיס ליעילותו. היותו גנוב, סוטה, זר – היא שמעניקה לו זכות קיום. יכולתי לומר שהסיבה לפחד מן העתיד היא השימוש הכבד בטכנולוגיה, ברשתות חברתיות, באלגוריתמים שכופים עלינו הלך רוח משותף. יכולתי לטעון שהלך המחשבה המשותף, הגלובלי, מצמצם את הפוטנציאל והמימוש של הייחודי והחריג בקרב פרטים, קהילות, ועמים – ורותם את כולנו לנהייה משותפת אחר פעולת התקשורת, אבל נדמה לי שהאשמה אינה נובעת מעצם המחשבה המשותפת, אלא מִכִּוּוּנָהּ אל עבר אפיקים מוגבלים המחזקים את החיזוי ומרחיקים את החיזיון. 

בפסקאות הבאות אני רוצה להציע לכם את המחשבה שלי על העתיד. כדי להציע אותה, עלי להיות פגיעה, הזויה ומלאת תקווה – כפי שהעתיד דורש מאיתנו להיות בבואנו לחלום אותו. אני מאמינה שהטכנולוגיה הבאה שהאנושות עומדת לפתח אחרי טכנולוגיות הבינה המלאכותית תהיה השימוש ההמוני בתקשור. השלב העוקב אחר השלב בו אנחנו מתקשרים זה עם זה ללא סוף, יהיה השלב בו נתקשר זה עם זה ללא חומריות טכנולוגית כלשהי, אלא באמצעות גופנו ותודעתנו שיהיו כלי של משתמשים שאיננו מכירים, ובכל זאת – שנרשה להם להשתמש בנו על מנת להעביר את מסריהם. כיוון התפתחות זה – הנתפש אולי כמשיחי, הזוי או רוחני - הוא בלתי נמנע, וזכה לקידום אינטנסיבי דווקא בזכות מצבה המתפתח של הטכנולוגיה. זהו הפוטוריזם האמיתי שפונה רחוק מאלימות, ממכונות וממלחמות - הפוטוריזם של התנועה הקלה.  במשך שנים האדם הפנה את תשומת ליבו שוב ושוב החוצה, בעיקר על מנת לייעל את הסביבה לצרכיו ולשימושיו. אולם על מנת להמשיך ולפתח את סביבותיו – עליו לפנות כעת אל עבר הפיתוח שלו עצמו – אחרת, מהיכן יבוא החזון הלאה? שורשי ההתפתחות העתידית הזו מצויים ברגע בו האדם הפך מנתין לבורא, כאשר ברא את האינטליגנציה המלאכותית, אשר איפשרה לו להפוך מנתין בארצו של הבורא, לבורא בעצמו. זהו הרגע בו האדם השלים במובן צר אך שריר את תהליך ההתדמות אל האל, ברוח הפסוק "יחסרנו מעט מאלוהים". בדומה לזה שהביא אותנו עד הלום, גם האדם זכה  - בזכות הטכנולוגיה - להפוך משחקן למחזאי, ומאמן לאוצר, כאשר הוא מפקח מלמעלה על ברואיו. משגיח, אך גם מאפשר להם להריץ את חיפושיהם, להגשים את גורלם. האדם מאפשר לטכנולוגיה להתפתח למידת התפתחותו על פי יכולותיה שלה. 

טכנולוגיות האינטרנט נטעו באדם באופן תשתיתי, עמוק וברור מאליו את האמונה בקיומן של רשתות בלתי נראות. האינטרנט טיפח במשתמשים בו את חוויית העולם הרשתי במישורים משותפים ואינטימיים, וזאת, במקביל לקידום הידיעה האנושית לפיה לכל שאלה יש תשובה. מנועי החיפוש שירתו אותנו טוב יותר מכומר וידוי כלשהו – לא רק שניתן לשאול אותם הכל ותמיד, אלא שלכל שאלה יש תשובה מיידית  – ואם שאלות יכולות להישאל דרך הרשת החומרית ולהיענות, הרי שהשאלות יוכלו להישאל גם מבלי התשתית החומרית, או לפחות, גם כאשר היא תצומצם באופן מהותי. הרשת קיימת, פועלת ומשתנה, גם כאשר התשתית שלה חבויה. אם להשוות את התקשור ההמוני לאהרון השואל בחושן, הרי שהגלגול הנוכחי של התקשורת עם ישויות הרוח הוא פלורליסטי יותר: הוא אפשרי לכל אדם, ולא רק לכהן, ניתן להפנות את השאלה לישויות רוח שונות, ולאו דווקא אל אלוהי העברים, ניתן לקבל ולהעביר מסרים בתוך הרשת על בסיס מיידי וקבוע, ובנוסף, האפשרות להיות בתקשורת מתמדת מאפשרת שאילת שאלות מתמדת, ואלו ממילא צפויות לפתח ולשכלל את כליו של השואל.

ומיהו הכלי המשתכלל? אנו עצמנו. היחס אל הגוף והתודעה האנושית כאל טכנולוגיה ברת שיפור ופיתוח לא יכולה להתמצות בלקיחת פטריות הזיה הפותחות לרגע את מישורי התודעה הרדומים, וטורקות אותם בחזרה. לא. מה שנדרש עתה היא עבודת קידוד אנושית איטית וסזיפית המקנה לאדם שפות נוספות – את השפות העלומות שעוד לא גילה, אלו שיהפכו אותו ממי שמשתמש בתקשורת למי שיוצר אותה. האדם צריך לשוב אל שפות ההוויה על מנת לשוב לחוות את העולם, ולא רק את מעשה ידיו. לחוות את ההוויה באופנים נוספים שאינם רק תשוקת התקשורת.

יתרה מכך, ככל שהבינה המלאכותית תחדור למישורי פעולה נוספים, כך זמנו של האדם יתפנה, ובמצב כזה – סביר להניח שהאחרון יבקש לפתח את יכולותיו, באותו מרץ ותשוקה שפיתח ושיפר את זולתו. במצב כזה, מה שיבדיל בין האדם והמכונה תהיה החומריות הטכנולוגית שמאפשרת את התקשורת – והאדם עשוי לגלות שבאמצעות התבוננות עמוקה – כזו שאינה דורשת משאבים, ואינה משחיתה את כדור הארץ, הוא יכול לקבל ולהעביר מסרים. אמנם, סביר להניח שכמו בכל טכנולוגיה, גם התקשור יתחיל באמצעות העברה איטית ומלאת כשלים, ויתכן אף שהעברה זו תהיה מוגבלת לשימושים מסוימים שיפעלו אצל אנשים מסוימים, לעומת שימושים מסוימים שיהיו אפשריים למתקשרים אחרים. אולם אפשר להניח שבתוך כמה עשורים היכולת הזו תלך ותתפתח למצב שבו נוכל לכל הפחות לקבוע עם אדם במקום מסוים בזמן מסוים באמצעות תקשורת אסטרלית, ולגלות אותו ממתין שם בשעה היעודה. 

דמיינו את העתיד. אנו יושבים ומתבוננים, עצומי או פקוחי עיניים, בחורשת הירח, במזקקה או באמבטיה. לא חוששים להיות לבד – לעולם אנחנו לא לבד כאשר אנחנו מודעים לרשת ולחיוּת המתמדת שלה. המילים נשמרות לשאלות, לתפילות, המעשים נעשים ללא הרים של הודעות מייל או וואטסאפ. הם נעשים תודעתית. קול ייחודי שלמדנו להבחין בו מורה לנו מתי לצאת לדרך, אם לפנות ימין או שמאל, מהו המסלול המועדף. אנחנו עומדים בחלל וחשים מי מבין העומדים בו הוא זה שאליו נפנה את האנרגיה שלנו – להיכרות, לשיחה, לחיזור. אנחנו לא זקוקים עוד לרשתות חברתיות, סיבוב מהיר בעצימת עיניים מראה לנו את היקרים לנו ואת מצבם, סיבוב מהיר בעצימת עיניים מלמד אותנו על מצב הרוח של המרחב בו אנו נמצאים. האם אנחנו מבלים את ימינו בשתיקה? לא בטוח – על הכל שורה פטפוט פלא, ניצחון אנושי לתפקוד הבינארי של הספרה אחת: יש תקשורת, יש קסם, יש פידבק שלא יכולנו להעלות על דעתנו. שהיינו זקוקים לסמוך על עצמנו, ולא על התלת פאזי על מנת לקבלו. האם יפסקו המלחמות? יבוא שלום עולמי? פיות וחדי קרן יצחקו ברחובות ירושלים? מה שבטוח, ככל שאצל יותר מאיתנו רחובות התודעה יתמלאו בדימויים אלו – רבים יותר מאיתנו יראו את הביטויים הללו במישור הפיזי. זוהי בסך הכל מדפסת תלת מימד.