שירה
חֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי
דניאל ד, ב
באחד הקטעים התיאטרליים ביותר בתנ"ך, במהלך משתה מפואר שערך בלשאצר מלך בבל, כף יד מופיעה פתאום ורושמת כתובת מסתורית על הקיר מאחוריו: מנה מנה תקל ופרסין. התיאור האפל של הבהלה סביב הופעת כף היד יצר סצנה אייקונית, אילוסטרציה של זוועת חורבן עתידית הנשקפת בדיוק ברגעי השיא והשאננות של אימפריה. לאחר שקוסמי ואשפי הממלכה נכשלים בפענוח הכתובת, הנביא דניאל, שזומן אל המלך כמוצא אחרון, מפרש אותה ומתריע על נפילתה של ממלכת בבל בעקבות חטאי מלכיה. פירושו קורם עור, גידים ודם עוד באותו לילה, עם הריגת בלשאצר על ידי הפרסים.
האסון המתואר בפרק החמישי של ספר דניאל אמנם מתממש רק בפסוקו האחרון, אך הוא מקבל נוכחות מקדימה במהלך המשתה. הופעת כף היד, כחיזיון על-טבעי, מזעזעת את המלך ואת סביבתו, כמו מכינה את הקרקע אל הלם החורבן. אחוז אימה, בלשאצר ממקד את תשומת לבו בכתובת, מתוך אמונה נאיבית שפירושה יעזור לו להשיג שליטה בגורלו. דניאל מציע פענוח שכלתני, וחושף בקור רוח את הנסיבות ההיסטוריות שיביאו לחורבן הממלכה, אך הבנת הכתובת לא משנה את הגורל. בלשאצר "זוכה" לחוות את האסון האישי והכללי שלו מוטרם, ומתגשם בפועל, על ידי מסתורין מחד ועל ידי היגיון מאידך, ומותיר לנו את הלקח המיתי על אודות המסלולים השונים בהם קטסטרופה הולכת ומתגשמת במציאותו של העולם.
✶
השנים האחרונות הן רצף של מצבי חירום שממשיכים לגבור על מאמצי ההבנה השכלתנית שלנו. בכל פעם נדמה שאילו רק נעבור את המשבר הנוכחי דברים יחזרו לקדמותם, ישובו לאיזון שאותו חווינו רק לפני כמה שנים; אך ככל שעובר הזמן נהיה ברור שהאיזון הקודם לא ישוב, וככל הנראה מעולם לא התקיים מלכתחילה. האנטרופיה ממשיכה לגדול, מסחררת אותנו במהירות הולכת וגוברת. בתערובת של אופטימיות נאיבית ואוזלת-יד ניהיליסטית, בתחושת מוצא אחרון, אנחנו מבקשים להפנות את המבט הצידה מההיסטוריה, אל הכוחות שמעל לאירועים: הקסם והקוסמוס.
קוסמוס הוא ביטוי לסדר נשגב, תבנית פעולה של מערכת בקנה המידה הרחב ביותר. קסם הוא הפלזמה בעורקיו של הקוסמוס, שורר תחת הכל כפוטנציאל טהור, מעודד תנועה מתמדת אל עבר הלא-נודע. המבנים השונים שמגבש הקוסמוס כולאים אותנו ומעניקים לנו ביטחון בעת ובעונה אחת, בעוד על שחרור ופריצה אנו חולמים בעזרת רישומי הקסם על קירותיו. קוסמוס מכתיב את מקצב חיינו - קסם מעניק לו מנגינה, מתזמר אותו לכדי פליאה.
בעת הזו, אלומת ההכרה האנושית שוטפת וממפה את כלל מרחבי העולם, יותר מאי פעם. הקוסמוס כולו מונח, לכאורה, שליו ויפה מאי פעם, בקצה העדשה של טלסקופי החלל שלנו. אך דווקא בתקופת חיינו ניכר מתמיד שריבוי מסגרות ההבנה אינו מביא איתו ידיעה עמוקה יותר של העולם, אלא בעיקר רעש מתגבר של התנפצות וסחרור. בהדהודיו המתקרבים של הרעש הזה אנו שומעים את פעימותיו של הקסם החוזר, נושא עימו את הפיתוי להתמסר למסתורין.
הגיליון השני של מגזין סף הוא ניסיון להתנגד לטבילה הבלתי-פוסקת בזוועות המציאות. לשם כך, בחרנו לחבור לתנועה אקדמית ואמנותית עכשווית ש״מתפכחת מההתפכחות״ ומחליפה תיאוריות אודות הסרת הקסם מן העולם (Disenchantment) בהצעה להיקסמות מחודשת (Re-enchantment). בלב התנועה מצויה הטענה שדווקא מתוך נקודת מבט אמפירית ורציונאלית לא ניתן עוד להתעלם מנוכחותו של המיסתורין בלב כל רבדי העולם ועל כן - יש להעניק לו מקום של ממש בלב החקירה היצירתית והאינטלקטואלית. להתאמץ ולהתחקות אחר הקסם שבקוסמוס ואחר הקוסמוס שבקסם כביטויים משלימים המניעים תנועה פורה, התעלות אולי, אל חוויה מלאה יותר של המציאות. השיבה אל היחסים של האדם עם מה שגדול ממנו, היא תגובת-נגד לאינסטרומנטליות. בעידן של משבר, היא לעתים מרגישה כמו האפשרות בת-הקיימא האחרונה.
כעשרים יוצרות ויוצרים מקומיים נענו להזמנתנו לנוע בין הקסם והקוסמוס: מסות, מאמרים קצרים, שירה, ציור, צילום וסאונד. החומרים המרכיבים את הגיליון מתעלים מעל לכאן ולעכשיו, מי בערפילי המיסטיקה ומי בין סדקי היומיום. הם שואבים השראה מהמזרח הרחוק ומהמזרח הקרוב, מהחרקים וחיות הבר וגם מגרמי השמים. במלאכת העריכה השקדנית אליה צללנו בחודשים האחרונים, ביקשנו לצרוף את הביטויים המדיומליים השונים לכדי יצירה שזמינה ומזמינה לחוויית הביניים על חודו של סדר ואי-סדר, מבנה ופוטנציאל, גבולות ותשוקה.
כבלשאצר בשעתו, אנחנו מתמסרים אל האמת של הופעת הקסם בלב האסון המתמשך שלנו, ומעזים לקוות לגורל אחר.
נובמבר 2024,
אלעד נבו, ארי בן אריה, יואל בוטביניק ואירית שטרנברג
מצד אחד, לא כל כך נדיר לשמוע מסביב אנשים שמספרים על חוויות מהמימד הרוחני של המציאות: החל מאמונה בסוג כזה או אחר של אלוהים, דרך התנסות בטלפתיה, באירועים המציינים סינכרוניות מופלאה; מצד שני, להביא בחשבון שלחרגול שנכנס אלינו הביתה יש נשמה, רצון חופשי וסקרנות, נשמע לאוזנינו מוזר למדי; לדמיין שלאבן יש נשמה, זה כבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת.
הטבע הארצישראלי אינו קיים עוד. כשני שליש ממיני היונקים ושליש ממיני העופות נמצאים בסכנת הכחדה. במקביל, נעלמו מהלקסיקון העברי המדובר שמותיהם של המינים. מעטים מאיתנו יודעים לקרוא בשם לצמח או ציפור שבהם ניתקל – בעיר או מחוצה לה. מה קדם למה?
כל ניסיון הבנה של מהות הקשר בין אדם לטכנולוגיה ראוי שישקיף אל המקור, שיתחקה אחר המסורות, המיתוסים והיצירות התרבותיות השונות המתארות את הרגע בו האדם החל לעשות שימוש בכלים והסיט את מהלך ההיסטוריה לטובתו.
הקשר בין מטאפיזיקה לאמנות, ובין העולמות המנטליים שלנו להופעת הקסם בעולם, קרוב הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב.
עטיפת הבוהַק הצליחה לבקוע, להזהיר הבוקר שמיים. שרקרקים ניקדו אוזניים במוזיקת מלמול אוורירית.
ההיזכרות בחוסר הקונקרטיות של העולם, באופן שבו המציאות מתגלמת קודם כל כתופעה אניגמטית תודעתית שלא ברור מה טיבה, עשויה להחזיר לנו את הקסם האבוד. שינוי תפיסתי כזה יכול לגרום לחומר להראות כמו גל, להפוך מחשבה לענן, להרחיב את הגוף עד לרקיע ואז בהינד עפעף לכווץ אותו לגודל של גרגר שומשום.
הניסיון לחקור את השפה האנושית נדמה לי לעתים כמו הניסיון להתבונן בעיניי־שלי ללא תיווך של מראה. אנחנו משתמשים בשפה הן כדי לחשוב והן כדי לתאר את המחשבות. מה אנחנו באמת יודעים כשאנחנו יודעים שפה?
אגביות זו אינה מקרית, והיא מבקשת ללמד אותנו משהו על מהותו של הקסם: הוא מתעורר על פי רוב לא במרכז שדה הראייה או ההכרה שלנו, אלא דווקא בשוליהם. הרי מהותו של הקסם טמונה בכך שהוא אינו מצוי בתחום הידוע, הניתן להבנה רציונלית, אלא בתחום של מה שאיננו מבינים עד הסוף. בהתאם, אם נביט אל הקסם ישירות - בניסיון להבין אותו ולהסביר אותו - הוא יחמוק מיד.
הכרתי פעם אדם שטען שבשעת לילה כל הצורות המוצקות של היקום הוחלפו בממלאי מקום זולים: עצים מבריסטול, בתים שנבנו מקצף צבוע, מרחבים שלמים שהורכבו מסיכות לשיער. הבשר שלו עצמו, אמר, היה עכשיו פשוט ערימה של דבק.