בדף ס"ב במסכת כתובות, בתלמוד הבבלי, מתוארת סצנה דרמטית: רבי חנניה בן חכינאי חוזר לעירו לאחר תריסר שנות לימוד בישיבה רחוקה, אבל נוכח עם כניסתו לעיר ששביליה השתנו עד כדי כך שאינו יודע היכן ביתו. הוא יושב על שפת הנהר, אובד עצות, כשלפתע הוא שומע שקוראים בשם בתו. הוא עוקב בסתר אחרי הבת, נכנס אל הבית הנשכח ורואה את אשתו מנפה קמח. מייד כשנחות עליו עיניה של האישה, גופה לא עומד במפגש המרגש והיא קורסת ומתה. רבי חנניה נושא את עיניו שלו מעלה, מתפלל על מר גורלה, והיא חוזרת לחיים.

המילה בה עושה התלמוד שימוש כדי לתאר את רגע המפגש היא "סַוֵּי": דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה. התרגום/פירוש הנפוץ לשורה הזו הוא שלב האישה לא עמד במשא ראיית האיש השב בהפתעה וקרס - אולם פירוש רש"י מסיט מעט את המשמעות הישירה, וטוען כי "סוי" הוא מלשון ראייה: "ראה לבה, כלומר נדמה ללבה פתאום שזה בעלה". זאת אומרת שזיהוי הבעל הנשכח היה מורכב גם מראייה באמצעות העיניים וגם מראייה פנימית יותר, באמצעות הלב או התודעה, שגרמה לאשרור ראיית העיניים ולרוחה של האישה לפרוח. במקום אחר, בספר שמות, רש"י קושר בין השפה הארמית לעברית ואת "סוי" עם המילה "מסווה", בהקשר של הכיסוי אותו הניח משה על פניו לאחר שעור פניו החל לקרון מאור לאחר המפגש הישיר עם אלוהים. השורש ס.ו.י, שמופיע לעתים נדירות במקרא, הוא אכן המקור למילה העברית "הסוואה", וגם למונח הבוטני "סות" שמתאר את קליפתו, או לבושו, של העץ.

הדינמיקה הכפולה והמנוגדת שמבטאת המילה סוי - ראייה עמוקה וכיסוי מסתיר - דומה לזו שביקשנו להנכיח בגיליון הנוכחי של "סף". זוהי כפילות שמצויה בלב ליבן של חקירות יסוד במחשבה האנושית. היציאה מהמערה אל שמש האידאות, ההתגלות הדתית, ההתחקות הפילוסופית אחר הדבר כשלעצמו, ויותר מכל: המאמץ להפשיט את הטבע מקסמו בכליו המדויקים של המדע, כולם ניסיונות לראות מבעד לכיסוי, לראות עד הסוף. 

כעת, עם התעמעמות אורות המודרנה, העין שבה ומתערפלת. המבט המלוכד, החודר אל מהות הדברים, מתפרק לאינספור החזרים, בזמן שהמציאות נדחקת אל תצורות לא יציבות של הופעה. המסך עצמו משנה את צורתו ללא הרף: מוילון הוא הופך לצג, אחר כך למראה, ומתרחב לכדי חדר מראות אינסופי. כפי שהוא משנה צורה, המסך גם משנה תפקיד - לעתים מאפשר את עצם הראייה, לעתים פורש שמיכת היעלמות על הדברים; מקצר מרחקים עצומי-מימדים, ובה בעת מרחיק מאיתנו את הדברים הקרובים ביותר. כך או כך, המסך חדל מלהתקיים כמכשול העומד בפני העין בדרך אל התופעות והפך לתופעה בפני עצמו, מוקד התבוננות. לכן ביקשנו הפעם להפנות את המבט אל המסך. 

ההתחקות אחר החומרים מהם עשוי המסך מצויה בלב הטקסטים של גנוסר וולף-הנסל ומישל סר (בתרגומו של ארי בן אריה), שפורסים את המניפה מהעור החי והטבע הפועם, דרך הבד שלגופנו, ועד לחומרי הבניין שמקיפים אותנו במרחב העירוני. בעוד שהמבט של סר על פעולת המיסוך עובר דרך ציוריו של פייר בונאר, אירית שטרנברג בוחנת את ההתנסות הציורית במיסוך דרך רישומה של מחשבת-הרישום עצמה, ובוחנת את האפשרות של רישום ללא דימוי. הסוד, והמעבר בין ההיראות ואי-ההיראות, עומדים גם בלב הטקסט של יואל בוטביניק,  שמעמיד את ההקשר הטכנולוגי וחושף את אפשרויות ההסוואה בתוך הרעש הדיגיטלי. הדסה חוה פרומר, לעומת זאת, מציעה אפשרות של כינון עצמי בעין הסערה הדיגיטלית, ומתחקה במסה אינטימית משובצת-שירה אחר הטרנספורמציה האישית והדתית שלה, לנגד עיניהם של זרים-נעדרים. ההיעדר הוא נקודת המוצא של מיה מגנט, בניסיונה להסביר בדידות לבינה מלאכותית, דרך שיחה בשלושה כיוונים - עם המכונה, עם הקורא, ועם רוח הרפאים של יוזף בויס. היא מצליחה ללכוד את השבר של הרגע הנוכחי - את המבט הכָּמֵהַּ לקשר, שמופנה אל המסך ונענה בדלות. אסי משולם משיב אותנו אל תקופות אחרות ואל חיקם של אלי המיתולוגיה, דרך החיבור של המסך למסכה, של המסכה אל הפָּנִים, ושל הפנים - פנימה. בתנועה דומה היסטורית, עומר חומסקי משרטט גנאולוגיה קצרה של הוייב, וחושף את מנגנוני התקשורת הקדומים שהרגע האוטומטי הנוכחי מקים לתחייה. רון בן-טובים מפנה את המבט אל הציפייה, הציפייה לנורא מכל, תחת הרעש הממסך של מטוסי הקרב, האזעקות וקולות הנפץ שהיוו את פסקול חיינו לאורך תקופת ההתהוות של הגיליון. הוא מעמיד, כמראה מול מראה, את הפרגמנטציה של המציאות מול הפרגמנטציה של התודעה. מיטל אבירם לוכדת, בדברי תוכחה חדים, את המשבר של האמנים והאמנות נוכח אותה ההתפרקות לפרגמנטים. שני שירים נוספים משובצים בגיליון, האחד של ניסים איזיקיאל (בתרגומו של גלעד יעקובסון), והשני של גלעד יעקובסון עצמו, אבל אנחנו מאמינים ששירה צריכה לעמוד ולדבר בשם עצמה. גם מוזיקה, אם להיות כנים, הפעם בזכות תאי רונה - בסט מופלא שמלווה את הגיליון, בין מיסוך וצלילות. 

לסיום, נתייחס אל האמנות החזותית, הדימויים המרחיבים את המבט. על אף אהבתנו הגדולה לאמני-מסך רבים, בחרנו לשים הפעם דגש דווקא על הטכניקות הידניות, האנלוגיות, שבאו מהחומר - ומבקשות לשוב אליו ברגע שבו דיו המדפסת נוגע בנייר. התצלומים הניסיוניים של יעל פרנקל שטופי מסתורין מרענן, כנגד מציאות רוויית-מידע ועודפת-בהירות. הרישומים של טמיר חן הנעים ברטט חי בין פראות לעידון, שואבים השראה מהטבע ומעטרים שכבות שקפקפות של צבע, כמו ורידים בעור. עבודות ההדפס של וניה שאוב נולדות ברגע של מיסוך, ומטשטשות את הגבולות בין אינפורמציה לנוף, בין דיונות הדאטה למדבריות חיינו. ולבסוף, עבודותיה הדיאגרמטיות של עפרי כנעני, תופסות בניקיונן הגרפי עוד מסך מחורר, גבול פרוץ: בין הגופני והחישובי, בין הבשר והמכונה. 

קריאה נעימה,

יואל בוטביניק, ארי בן אריה ואירית שטרנברג 

יוני 2026