בעת שבה המציאות כולה הולכת ומוכפפת אל המרחב הדיגיטלי, דווקא הנגישות של האדם אל ׳הנשגב׳ נותרת כמרחב היחידני אשר מבדיל את האדם מהמכונה. עם זאת, נגישות זו הולכת ומצטמצמת בזמנים העכשוויים, בעוד שההגיון המכונאי הולך ומבסס את מעמדו האקסקלוסיבי במרחב ההכרתי והחברתי העכשווי.
הג׳סטות הגופניות שלנו אינן תוצר לוואי משני של הסדר הסמלי והשפתי שלנו, אלא יש להן חיים עצמאיים משלהן. הן מופרחות למרחב, דורשות פרשנות, מייצרות עמימות ופועלות ככוח מהותי אשר מעורר התרחשויות דרמטיות ובלתי צפויות בשדה החברתי, התרבותי וההכרתי.
על תנועות הידיים כעודפות של המילים, בין פרשנות לאקט הפוליטי, מישו הנוצרי עד בינימין נתניהו (דרך הרבי מלובאוויטש).
חלק שני בסדרת ההתייחסויות לנרטיב "ההחלפה הגדולה" בין יוצרים אנושיים למכונות בשדה האמנות.
עיבוד הרצאה מפסטיבל "זירו וואן" 2022
חלק ראשון בסדרת ההתייחסויות לנרטיב "ההחלפה הגדולה" בין יוצרים אנושיים למכונות בשדה האמנות.
עיבוד הרצאה מפסטיבל "זירו וואן" 2022
אמנות גנרטיבית וNFT הן שתי חזיתות של יצירה דיגיטלית עכשווית שהחלו להתמזג: האוטומציה בשירות היוצר, מעל התשתית של שוק הקריפטו. בפועל, חזית אחת היא ענף מולטי-דיסציפלינרי בן למעלה מחצי מאה, והשניה היא טרנד פיננסי, ספקולטיבי ותנודתי. האם המיזוג הכרחי? מה הוא מבשר על עתיד האמנות הדיגיטלית, ומה עשוי ללכת בו לאיבוד?
מיכל רובנר מציגה בתחנת הרכבת התחתית בלונדון עבודת וידאו חדשה שעושה שימוש במוטיבים מעבודותיה הקודמות. נראה שמיקום מחלחל לעבודה עצמה ונותן פרשנות מחודשת, ואף הפוכה, למוטיבים המוכרים.
החופשה המחזורית משגרת חיי העבודה היא עבורנו כמו מים לדג, שקופה וברורה מאליו לחלוטין. אך התבוננות ביקורתית וגניאולוגית מראה שתופעה זו מסייעת לאשרר את הדיכוטומיה הנהוגה במערב בין חיי שגרה רווי עומס, מצד אחד, ואיים מינאטוריים של שחרור לחצים והגשמת פנטזיות, מצד שני. דיכוטמיה, אותה ניתן אף לנסח כזו המבדילה בין מי שאני חייב להיות ומי שאני רוצה להיות.
עיצוב טכנולוגיה הוא פעילות מוסרית. האם ניתן, לנוכח הסמכות שאותה טכנולוגיה הולכת ותופסת בחיינו, לשלוט בהטיותיה?
על שיח של הגשמה המעוגן בהנחה אשלייתית אודות אינדיבידואלים בשקיות ואקום
מרבית הביקורת כנגד הקפיטליזם המודרני מתמקדת בהיבטים כלכליים וחברתיים. בניגוד לכך, מבקש מאוריציו לזרטו למקד מחדש את הדיון ב״ביקורת האומנותית״, לפיה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, הקפיטליזם מצר את גבולות הדמיון והיצירתיות.
סדרת הקומיקס הבלגית-צרפתית האייקונית "גסטון לגף" אינה רק רצף פאנצ'ים. גיבור הסדרה מעמיד דגם של פרקטיקת התנגדות - שיטוט בין משרדי כמחאה יומיומית
במקום להחליף את השיטה הקיימת, תנועת ההאצה מציעה דבר מפתיע: ללחוץ על דוושת הגז
תודעת המדיה תחת הקפיטליזם התקשורתי אינה מעוניינת בערך של המסר עצמו, אלא בערך החליפין – ביכולת להמשיך ולנתב כל תרומה ל"בריכת התוכן", אל הפיד הנצחי. במצב כזה, אשליית המגוון של אפשרויות הביטוי משמשת בעיקר על מנת לעודד את שטף התגובות, לחייב התייחסות מכל אחד ואחת שנחשף לתוכן.
בניגוד לז’אנר המדע הבדיוני “הקלאסי”, אשר נשען על הפרויקט המודרני - המבקש להצעיד את האנושות קדימה למקום צודק יותר באמצעות ידע, רציונליזם וטכנולוגיה - הסייברפאנק הציע דווקא התפכחות מאשליה זו ושימש כתת מודע קולקטיבי ואפל, אשר בחן את ההבשלה העתידית של מגמות מסוכנות ומדאיגות שמקורן במודרנה.
בעוד במרבית המקרים מתועל הסנטימנט הנוסטלגי בתרבות העכשווית לטובת פנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, במטרה להעצים רווחים עבור תעשיית התרבות, בזרמים אומנותיים מסויימים כגון vaporwave, retrowave, mallsoft וכו׳ - הוא משמש דווקא ככלי עוצמתי של התנגדות, חתרנות והתחשבנות עם עתיד שסרב להגיע.
קנאביס תופס מקום מרכזי בניסוח תודעת ה"וולנס" העכשווית. בימים של חנויות בוטיק למוצרי קנאביס, זו כבר אינה שאלה של האם אתה צורך קנאביס, אלא איזה קנאביס אתה צורך.
בשונה מהמחלוקות הקיימות על עצם השיטה הקפיטליסטית ויתרונותיה/פגמיה, המודעות - שהפכה לנחלת הכלל בתקופה האחרונה - אל הדורסנות המסוכנת שקיימת בפלטפורמות תאגידי הרשתות, יכולה להיות מנוצלת לטובת הכלל.
באמצעות המונח ״אסיד קומוניזם״ הצליח התיאורטיקן מארק פישר להזריק חיים חדשים לתנועת השמאל הקונפורמית והמנומנת של ימינו ולשים דגש על הצורך ברדיקליות מחודשת מצד אחר ועל יצירת תא פוליטי שפתוח למרחבים של חקירה אסטתית ורוחנית, מצד שני.