אנדרומאכה רצה עם אסטיאנקס הקטן כדי שייפרד מאביו, הקטור. הילד, עוד תינוק, ראה את מכונת המלחמה הטרויאנית שעמדה שם ובכה. גם אני הייתי בוכה. אביו הצוחק מוריד את הקסדה ומנחם את בנו הקטן. הוא אושש אותו, אמר לו ״הכל בסדר, ילד״, אבא רק קופץ ותכף חוזר. אנדרומאכה בכתה כי היא ידעה שהוא לא יחזור. אבא לא חזר, טרויה נפלה. אסטיאנקס הקטן התעופף ונפל מחומות טרויה הכבושה ולא חזר אף הוא. למטה, מתחת לחומות, אולי עמד החייל שלוף החרב מבבא קמא - זָרַק תִּינוֹק מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וְקִבְּלוֹ בְּסַיִיף. 

על אלו חשבתי, אולי, בדרך חזרה מהמקלט. החזקתי את בני, שאינו תינוק כלל ועיקר, אבל אוהב להיות על הידיים, ושאר הילדים כבר היו למעלה. הבאתי לאחד מהם את המפתחות לבית, אני חושב שזה נותן להם תחושת אחריות. טרויה לא כאן, אין לי קסדה מפחידה, יש לי טריינינג כחול שהגומי שלו חלש והוא קצר בסוף כך שקרסוליי גלויים, במיוחד בעת הטיפוס אל הדירה. אין סיבה לחשוב על אף אחת מהן, אבל אלו המחשבות הניצבות במרכז המוח כאשר אין זיז שעמו אפשר לתפוס מציאות של מוות עמום.

מתחת לחומות, ישר בהמשך, במישור הגדול שבין הים לטרויה, המוות ניצב ברור. אנדרומאכה ראתה אותו, לא הייתה צריכה לחשב יותר מדי. הנה שם אייאקס הגדול, הנה מישהו עם קסדה מהדגם של בעלי, והקסדה מתגלגלת ברעש גדול על אבק הקיץ, כמו שהומרוס אהב להגיד שוב ושוב. החרבות מצלצלות והקסדות מתגלגלות באבק. והחיילים הם פרחי פרג ספוגי גשמי אביב.

ישנם מקומות, אולי זו הכוונה, בהם המוות אינו עמום, בהם הוא קרוב במוחשיותו הרבה יותר למשפחת הקטור החביבה, לפני שכולם מתו, חוץ מאמא שאולי הייתה מעדיפה למות. המוות בעוטף מוחשי. המוות בעזה מוחשי. המוות עבור מיליונים אחרים, באוקראינה, ברוסיה, בלבנון, באיראן, בישראל, מוחשי. אבל עבור הרוב המוחלט של האנשים הוא ענן אחד שט לו בשמיים, ענן שני שט לו בשמיים. מרכיב חמקמק בטבע, כמו גשם שיבוא כן/לא, 60 אחוזי סיכוי לגשם. מי מהטיפות תביא לסופו של העניין? או, כמו שספטימוס וורן סמית׳ שואל במרת דלאוויי: ״העולם הניף את שוטו; איה הוא ינחת?״ 

וירג׳יניה וולף, שכתבה את ספטימוס וורן סמית׳, תיארה את הרגעים שבהם היא שומעת את המפציצים הגרמניים מזמזמים ממעל. הרגע הוא כמו משפך שבקצהו יש מסמר. מתוך הציפייה המתוחה לבואו של המפציץ, מגיע הזמזום שמעיד על הגעתו. המשפך הכללי נעשה יותר צר. עם העדות על נוכחותו השמיימית של המפציץ, מגיעה השאלה הצרה עוד יותר: האם אני זו שאקבל את זה? האם תורי? פה מגיע קצה המסמר, רגע של מציאות מוחלטת ובהירות מוחלטת, רגע שאין בו מחשבה או רפלקסיה, אין מנעד או ציפייה, יש נעיצה:

קול הניסור מעל לראשי התגבר. כל הזרקורים זקורים. הם מתמקדים בנקודה הנמצאת בדיוק מעל הגג של הבית הזה. בכל רגע פצצה יכולה ליפול על החדר הזה בדיוק. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש... השניות נוקפות. הפצצה לא נפלה. אבל במהלך השניות המתוחות האלה נעצרה המחשבה כליל. כל הרגשות, מלבד אימה קהה, גוועו. מסמר נעץ את כל הווייתנו ללוח נוקשה. רגש הפחד והשנאה הוא אפוא סטרילי, עקר.

המעבר בין מנעד של חרדות אפשרויות - האם יגיע המפציץ? מתי יגיע המפציץ? האם אופצץ? מתי אופצץ? מתי תורי? האם הפעם? כל אלו מתרכזים לחוויה שאותה וולף מתארת כנעיצה על לוח, משהו כמו צליבה. לסמיוטיקון האמריקאי צ׳רלס פרס היה מושג למשהו כזה, שממסמר, הוא קרא לו ״אינדקס״. אחת הקטגוריות בשילוש הקדוש של פרס - סמל, אייקון, אינדקס. לא רגע של תיאור או של רפלקסיה, לא מילה או ביטוי שנשענים (ברובם) על הסכמה חברתית או שפה משותפת (״הבית הלבן״, ״הבית עם הדקלים״, המפעל האפור״, בריכות החמצון״), לא מסמן שמעביר משמעות דרך דמיון פיזי אל המסומן (פורטרט), אלא הממשי, האמיתי, המציאות דוקרת את עצמה אל התודעה וממסמרת אותה כמו ליינר נחושת לוהט שיוצא מרש״ק טאנדם וחודר בין תובה לצריח. זוהי אינה שאלה של משמעות, אם כן, אלא מצב כמעט פיזי, הצמדה, צליבה.

בתיאור הממסמר של וולף זהו רגע ללא מחשבה, פחד טהור, שמהותו אינה ״הנה הרובה הוא הולך לירות בי״ שהרגיש, למשל, מוריס בלאנשו בטקסט המכונן שלו ״רגע מותי״ אלא ״מעניין אם זה הרגע בו אמות״ או ״מעניין אם זה עכשיו״. רגע של מיסמור ללא מושא, במילים אחרות. קיפאון, עצירה שאין להם אובייקט, רק את האפשרות של אובייקט - ״העולם הניף את שוטו״.

נקודה נעוצה של פחד היא במידה רבה גם מעבר ויזואלי. שמיים ריקים אינם ערובה לביטחון אלא חלל שבכל רגע נתון יכול להתמלא במפציץ. פוטנציאל לא ממומש, שעתיד, אולי, להתממש. פול סיינט-אמור מתאר את ההוויה הזו, שנולדה עם ההפצצות ארוכות הטווח של מלחמת האזרחים הספרדית ומלחמת העולם השנייה, ככזו שמורכבת על ריטואל של המתנה לאסון שטרם הגיע: ״לאסון שמגיע ולאסון שעלול להגיע יש את היכולת השווה ליצור 'פסיכוזה קולקטיבית'; המלחמה האמיתית והחזרה לקראת המלחמה הופכים בלתי ניתנים להבחנה פסיכוטית״. הויזואליה שמגיעה עם זמזומו ומראהו של המפציץ, אם כן, מסמנת את סופה של מה שסיינט-אמור מכנה ״חזרה״ ותחילת המלחמה ״האמיתית״, מציפייה ריקה לציפייה קונקרטית. 

האלימות שבדרך, אם כן, ולפעמים האלימות שהייתה ונעלמה, התנועה הרגשית שהגיעה לעצירה חורקת בלמים, שתיהן ממסמרות. העולם הממשי אך הבלתי נראה - מקפיא. אך המסמר הממית הוא גם ציר. כל דבר נעוץ יכול, גם אם לרגע אחד, להסתובב. המבט לא רואה דבר, השמיים ריקים, בכביש נוסע ״רק אופנוע״ אבל הנה, ראיתם, הוא זז למקומות אחרים, מסכים פנימיים, ובהם מוקרנים רגעים אחרים. למשל, אולי ״אנדרומאכה רצה עם אסטיאנקס הקטן כדי שייפרד מאביו, הקטור״. או, למשל אולי ״קול הניסור מעל לראשי התגבר. כל הזרקורים זקורים״. או למשל ״צליל אזעקה במלחמת המפרץ, הלב דופק חזק, אני רואה את מערכת הסטריאו בסלון של הוריי צורחת״.

כשהמשורר הוולשי-אנגלי דיוויד ג׳ונס פסע בשוחות הבוציות של מלחמת העולם הראשונה, כשננעץ על חודה של הוויית המלחמה - במקרה שלו, בפחד מירי ארטילרי - הוא לא הפסיק לראות דברים אחרים שלא היו שם כלל. במובן של, דברים אחרים לא הפסיקו להיות מוקרנים על המסך הפנימי שלו מהרגע שהרגיש עצמו נעוץ על קרש המלחמה. הוא ראה את מלחמת מאה השנים, כמובן, הוא ראה את שייקספיר ואת ״הנרי החמישי״, הוא ראה את היער וחשב על מרלין, שבטירופו לאחר קרב, נס על נפשו אל היער ובחר להיות חיה במקום להיות אדם ורוצח. הוא ראה בוץ ודמיין תחתיו את המלך ארתור הישן מחכה להתעורר. הוא ראה עכברושים שבזמן אחר היו עיטים, שניהם זוללים גופות. הוא ראה לא מעט דברים.

אני חושב הרבה על המעבר הזה בין חוסר אונים למשהו כמו פנטזיה. לרוב אולי המילה ״פנטזיה״ לא מתאימה, כשאנחנו חושבים על פנטזיה אנחנו כנראה חושבים על משהו אחר, משהו כמו בריחה. להיות אביר במקום להיות חסר אונים, למשל. והרי במקרה דנן המעבר אינו רק ממצב של חוסר אונים למצב של אונות רבה, אלא ממצב של חוסר אונים למצבים אחרים של חוסר אונים. אני לא יושבת פה בלונדון ההרוסה והמופגזת, חושבת לעצמה המשוררת האמריקאית-בריטית הילדה דוליטל, וחולמת שאני על החוף באיביזה. אני חושבת פה בלונדון המופגזת וההרוסה וחושבת על פומפיי. על אנשים אחרים שחיו חיים שונים משלי בצורה קיצונית, ושאליהם אני חשה, אולי, קירבה מוזרה. אני רואה אותם כמו המציאות הרבודה של המשקפיים החשמליות היקרות, אבל בלי המשקפיים החשמליות היקרות. חסכוני.

דוליטל היא דוגמה מעניינת: גם היא ממוסמרת, כמו וולף, ולמעשה ממוסמרת בדיוק באותו הזמן, בלונדון של הבליץ. אולם הדרך שבה דוליטל, שידועה יותר בשם העט שלה ה.ד., מגיבה למיסמור הזה, ולעמימות הבלתי נסבלת של האלימות שאולי כן, אולי לא תתפרץ עליה, היא הפניית המבט למסך אחר, למציאות אחרת. 

את הציפייה הממשית למוות ממשי ניתן לראות בטקסט ארכיוני של ה.ד., ״אורות כחולים״, שנכתב אף הוא בזמן הבליץ על לונדון והתגלה בארכיון כתביה. גם היא מדברת על ההפצצה הפוטנציאלית כעל רגע של סוף, ואפילו רגע של מוות:

הדבר האמיתי היחיד עכשיו, הוא הזמזום של כנפי האויב מעל. אנחנו מתגעגעים אליהם אם הם לא באים; בוהים בתקרה השחורה ותוהים: ״מי מקבל את זה עכשיו?״ אם הם ממטירים עלינו אש ופצצות, לפחות הם כאן, אנחנו יודעים איפה הם. זו אולי חשיפה של פחדים פנימיים נסתרים; אימה מושכלת. זה מביא איתו מעין שלווה והאויב נדמה עכשיו כמו המציאות היחידה.

אולי הם המציאות היחידה.

האמירה שהיד המונפת - העולם הניף את שוטו - היא היא המציאות היחידה, הדבר היחיד שאמיתי היא, כמובן, בעייתית. האינדקס ששיפד אותנו, בין אם בפועל או באיזה עתיד לא ממומש, הופך למציאות היחידה ולמעשה לקריטריון החדש למה היא מציאות. המציאות היא אלימות, המציאות היא האיום שאלימות מניחה, וכל דבר אחר, כך משתמע, מציאותו מוטלת בספק. הממשי, מה שהעיניים רואות, הוא מוות. הוא קיפאון. הוא אינדקס קר שמצמיד מחשבה לקרש נוקשה מאוד.

אך מה קורה כשהאובייקט שכן/לא יגרום לסוף העניין הוא כל כך מהיר, כל כך חד, כל כך חלקלק עד שהוא בלתי נראה? עד שהדבר היחיד שאפשר לראות הוא את מה שהוא עולל, בדיעבד? מה קורה, במילים אחרות, כשהדבר האמיתי היחיד אינו ניתן לציפייה או לצפייה? האם יש דרך לראות אותו? להיזהר? להבין מה הרגע קרה?

אפשרות אחת היא המסך. ישנם המסכים שבהם אנו גוללים בייאוש בזמן שמחכים ל״הסתיים האירוע״, המסכים שחלקנו בוהים בהם עם חדשות הערב, הצהריים, הבוקר - מספקים, בדומה למכשור מדעי מתקדם, את האפשרות לראות את שאי אפשר לראות. לפני כמה חודשים הייתי אמור לעבוד על מאמר, אבל אולי הייתה אזעקה או מקלט או שסתם לא הצלחתי להתרכז  ובמקום זה ראיתי סרטון יוטיוב שמדבר על המיקרוסקופ שבאמצעותו אפשר לראות אטומים. ממש לראות אטומים, מסודרים כמו בשיעור כימיה, מדהים. את האטומים אני לא יכול לראות, אבל עם המיקרוסקופ כן. החדשות, הסרטונים, הפוסטים, אם כן, מעניקים לי ראייה מעבר ליכולת הראייה. הם מראים לי טילים משוגרים באיראן. הם מראים לי אנימציות של טיל שלאיטו מתפצל ומחרב חדרים, ואת הדרך שבה ההשהייה של ראש הקרב מאפשרת לפצצת המצרר או הטיל הפציל או הפלייר פטנט לחדור את התקרה ולפזר רסיסים בכל החדר.

אבל המסך הזה לא מאפשר לי לראות מעבר לקיפאון הממית. אני מבין את הצורה הפאלית של המוות, אני מבין את המנגנון שממית. אבל מת עדיין, קופא עדיין, ממוסמר.  מחכה למוות שיטיל האובייקט הממוסך, שינחית סוף סוף את השוט. יש אולי גם מסך אחר – לא זה שמציג בפניי את שאיני רואה בשמיים ולא יכול לראות, אלא המסך שעליו מוקרנות, ברגע שיפודי זה, דמויותיהם של אחרים, כמוני משופדים, אשר מסתכלים אף הם פנימה. ייתכן שהם רואים אותי, יושב כאן לאחר התראה, לצד השולחן, מצפה לנפילתו של השוט בעודי אוחז במזלג.

אולי זו הבשורה שמציעה ה.ד. ב״אורות כחולים״. כן, אינדקס המציאות המוחלט שיפד. כן, מוסמרנו, בכך אין ספק. אבל - ופה היא מציגה את המטאפורה שמעניקה לטקסט הקצר הזה את שמו - אם נניח פילטר אחר על מקור האור היחיד, נוכל לראות יותר מאשר את מצבנו אנו. הפילטר הכחול הוא צו השעה, הדרך להפוך פנס יומיומי לפנס מלחמה, כזה שמקשה על מפציצים לראות אותך בלילה. אבל עבור דוליטל הפילטר הזה הוא גם מצב תודעתי, כזה שפותח את האפשרות לראות מסך פנימי נוסף שעליו נוכל לראות לפתע גם דברים אחרים מוקרנים.

נוכל להביט באלו סביבנו שממוסמרים אף הם, חלקם בפועל וחלקם בכוח אותה יד בלתי נראית שמצמידה אותנו אל אותו קרש נוקשה. נוכל לראות את כל אלו אשר, גם, כמונו חווים לא רק את מותם הפרטי אלא מנסים לבחון כיצד הם וכיצד אחרים מגיבים לאותו המוות, לאותן שניות ספורות של קיפאון רגשי. 

אבל, כך נראה לי, לפחות אם אני מנסה ללמוד מכותבות דוגמת וולף או דוליטל, נוכל גם לפתוח את החלונות המקבילים הרבים, ולצפות דרכם בכל אותם בני האנוש שמוסמרו - באשר הם. לא כדי לברוח אל עולם אחר - פעולת בריחה שאני מבין יותר ויותר ככל שהמלחמות נערמות אחת על גבי השנייה כמו פתקיות בון על דוקרן ליד עמדת הטבחים במסעדה - אלא כדי לצפות בעולמות שונים מאוד משלך. עולמות בהם ילד קטן רואה את אביו ובוכה. בהם ילדים מוטלים מגגות הבתים. בהם אנשים, עם או בלי פילטר כחול, מקרינים על קירותיהם הפנימיים עולמות שלמים, בעוד מבטם הממשי ממוסמר למסך, מחכים לסופו של האירוע. 

אם אלך ברחוב אוכל להביט בבניין חתוך, החזית נפולה ורופסת, אפשר לראות את הרהיטים בפנים. על הקיר תלויה תמונה (של פרה עם ירח). ה.ד. מסתכלת על בניין חתוך, אפשר לראות את הרהיטים בפנים, על הקיר אולי תלויה תמונה. היא רואה את הבניין החתוך ורואה את הריסותיה של יוון, את המקדש לאפולו בדלפי, את הבניינים הקפואים של פומפיי. היא כותבת: ״אנו חולפים הלאה אל מרתף נוסף, אל קיר חתוך נוסף / היכן שכלי שולחן עניים נדמים / כחפצים נדירים במוזיאון.״

אני יושב אל ארוחת הערב, משפחתי עמי. ההתראה עוד מהדהדת בחלל החדר, אצבע מהירה לוכדת את המסך, הצליל מושתק. נעוץ אל הקרש הנוקשה, אני עוד אוחז במזלג.

מקורות

וירג'יניה וולף, מחשבות על שלום בזמן הפצצה אווירית, תרגום אולגה סונקין (חיפה: פרדס, 2025), 27-26.
Paul K. Saint-Amour, Tense Futures: Modernism, Total War, Encyclopedic Form (New York: Oxford University Press, 2015), 6.
H.D., "Blue Lights," YCAL MSS 24, H.D. Papers, Yale University Library Digital Collections.
Hilda Doolittle, Trilogy (New York: New Directions, 1998), 4.

קרדיט דימוי מלא:
עפרי כנעני, Terror as Usual, שנת 2026 (Michal Taussig, The Nervous System, 1992 and hands movement annotation from John G. Harries, computer-generated plot from Angles & Angels by Noa Eshkol, 1990. Courtesy of the Noa Eshkol Foundation for Movement Notation)