חשבון האינסטגרם הראשון שפתחתי נקרא בשם "dreams and hadas". כשמו של החשבון כך היה; מרחב חלימה, כר חזיונות, התנסות חווייתית בעתיד אפשרי שהלך ונטווה כמעשה חלום ונלכד בחלומות אחרים, ומבעדם הגיח חזרה למציאות. רקמתי באמצעותו רשת ביטחון ל״נפילה״ הרוחנית מהקהילה בה גדלתי. רשת שניזונה מפעולת החשיפה - מרחב גילוי המעקר את מה שניזון מהסתרה. בחירת השם לא הייתה סתמית, האיסור על שימוש ברשתות חברתיות הכריח אותי להבדיל את זהותי ולברוא אותה מחדש בחשבון-נפש. 

בעודו נעלם מגלאי הקדושה שצפצפו מכל עבר, צמח בשקט קניין רוחני זה, פרי עמלי ולא רכוש המסורת, במכשיר ישן שקיבלתי בירושה מנערה סוררת. מקומו במרחב ובזמן היה תחת המצעים ותחת הכוכבים, בשעות החשיכה. בעולם בו יכולתי לנסח חוקי ראיה ונראות משלי הפכתי לדמות רפאים: רואה ואינה נראית; נראית אבל מחליטה אלו עיניים צופות בי בחזרה, פותחת את שערי החשבון לעוקבות ועוקבים, לפי קצב התקדמותי אל שולי הקהילה. בהתחלה אישרתי רק את בנות הכיתה, מעגל צנוע. בוחנת בגבול ההיתר את קולו של ההד החוזר, היות ישות מושכת הסתכלות, חקירה, השתהות. בתגובת נגד לְיַלְדוּת בקהילה שמרנית, כזו שמנסה לפזר את המבט באופן שווה על כל משתתפיה על ידי יצירת מערכות לבוש זהות והתנהגות משוכתבת, ותוך כך מרסנת את תאוות העיניים של נשים וגברים, כאן - הקהלתי על עצמי מבטים, שחררתי את רסן הבהייה. החופש הנדיר לתקוע את מבטי עד שזה נרפה ושב אל תוכי, רק לאחר שכילה תאוותו לדעת ולהיוודע, להיראות עד עצם. מה שבאופן ספונטני היה מעמיד אותי בסכנת תשומת הלב ברגעים האינטימיים של בקשת דרך חדשה.  

לכל אחת ישנו פוטנציאל שגעוני. פוטנציאל זה מיסודו להיות פוטנציאל התפרצותי. ומתריעים בפניו כתבי הקודש פן תפרוצי. ועל כן פוטנציאל זה הוא פוטנציאל מיתתי מן השד מן הרוח. מי תרצה לעסוק בקברה הפתוח מלפניה. פוטנציאל רתיחתי דהיינו נקודת הניזול ואין לפרט הוֹלָכַת חום מאיבר אל איבר. פוטנציאל חשמל. מעגל חשמל. הוֹלָכַת הבת בנפש פוטנציאלית. הוֹלכה בת וליבה פוטנציאל עליה. צוהלת רוחה מצטלצלים קרביה. הולכה בת ופתע פניה הופכות פני סיכוי. תמהר בת בִּכְבוֹשׁ יצרה. מחשש פרץ רע. ממשיכה בהולכה והיא כבר כפותת נימוס. 

בגזירת הגורל של הבריחה אל הווירטואלי, התחלתי לחוות את השפעת הנוכחות הכפולה בחיים שנידונו להתרחש פעמיים, על ידי העצירה להתבוננות ותיעוד. אני ושאר בנות סוד חלקנו מרחב מפגש כפול: ראשית בבית הספר בדמותנו, ושנית בשעות הבית, כל אחת ממכשירה החבוי, בצלם חשמל שיצרנו. מכוננות לעצמנו סיפור חדש, תת סיפור (story). כאן הדיסוציאציה הפכה לבחירה מחושבת, כלי ריפוי דרך הפיצול הנפשי. הניתוק מהסביבה המיידית הפך לנוכחות מואצת במקום אחר, היכן שהתנועה נדמית נצחית וערה, חופשית מהאיטיות של תהליכי הבשלה ואומץ פנימיים. נוצר מרחב אוצרותי בו אני בוחרת מה לחשוף, ומקבלת על כך תגובות אנושיות ממוסכות, שהזמן והמרחק מהווים עבורם מסגרת דמוית גלריה. נושאים טעונים יכלו להשתחרר בהדרגה בעודי בוחנת בזהירות את מידת השפעתם עליי ועל שוכני הטריטוריה החדשה, בעזרת שפת קוד של דימוי וטקסט שנבנתה בהתאמה לחוקי הפורמט. 

היצוא והיבוא הנפשי המתרחשים באורח טבעי בפעולת השיתוף היוו עבורי מעין ניקוי רעלים מהיר, בעודי מתוגמלת על כך בצורת הרחבת הרשת האישית וריפוד מקומי בה. התנסיתי לראשונה בצורת המסחר, המוצר: נפשי המחולקת. הלקוחות: המלקטים רסיסי נשמה בעולמות מטאפיזיים. גוללים ומתגלגלים אל השאול, בהיזון (feed) שתנועתו תמיד כלפי מטה, כמעשיה של האלה אִינַנָּה, עד לעצירה בהיכלות דיוקן אישיים (profile). 

"ממרומי שמים אל מעמקי ארץ שמה פניה, 

האלה, ממרומי שמיים אל מעמקי ארץ שמה פניה, 

איננה, ממרומי שמיים אל מעמקי ארץ שמה פניה, 

גברתי, נטשה מים, נטשה ארץ, ירדה אל השאול, 

איננה, נטשה שמים, נטשה ארץ, ירדה אל השאול, 

נטשה מעמד כהן כהן, נטשה מעמד כוהנת גדולה, ירדה אל השאול..." 

(ירידת איננה לשאול, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום)

לאתר ולחבור אל ישויות כמוני ברשת לא היה דבר קשה במיוחד. כולנו נשאנו חזון צבעוני דלעתיד לבוא והותרנו סימנים ברורים על העולם, שהפך לאט למציאות של עיניים בלבד. הפיכת החומר המציאותי החי לחומר אינטרנטי גרם לשינוי הערך או לאיבודו, ולכן הכריח ללא הרף ביצירת מציאויות חדשות. ציטוטים מהתנ"ך ומהתפילה נשזרו בפיד כמו רקמת פרוכת; תמונה של ילד קטן מעוטר פאות, אחיך הקטן האמיתי או אחיך שבגעגועים. בעוד טרנד חולף של שיתוף תמונות מהילדות זהרנו, יצורי כלאיים משיחיים ומוזרים; שיר של יונה וולך וסימני תפילין. פוסט אחר פוסט ופוסט על טראומה. 

טוטם אני אקרא לך טוטם 

אלמד מהזונות שהגוף הוא הדבר המזין 

הוא הדבר המפרנס