חקירה רב-תחומית של הדינמיקה הכפולה והמנוגדת בין ראייה עמוקה לבין כיסוי מסתיר
על חומר, ייצוג והיעלמות בעיר העכשווית
בשנת 2017 תל אביב דורגה כאחת מעשרים הערים הירוקות בעולם לפי מדד Treepedia של MIT, וקיבלה ציון גבוה משל ניו יורק וסינגפור. הנתון מסקרן פחות מהמתודולוגיה: המדד התבסס על ניתוח אלגוריתמי של תצלומי Google Street View. כלומר, מכונה סקרה אלפי תמונות מרחובות הערים ובחנה עד כמה המרחב העירוני ״נראה ירוק״.
זוהי הבחנה משמעותית, שחושפת את ההיגיון הפנימי של החזית בעיר העכשווית: ערכה של חומריות נמדד באופן שבו היא נקלטת בעין, ולא באיכויות הגשמיות שלה. מנקודת המבט של המצלמה, עץ אמיתי וגדר ירוקה סינתטית הם פיקסלים שווי ערך. אדנית פלסטיק וצמרת בת ארבעים שנה תורמים שניהם לאותה תוצאה. החזית של הבניין מפסיקה להיות עור פיזי של המבנה והופכת למסך.
חזית הבניין מתגלה כיום כמסך באופן הולך ומחריף, על כפל משמעויותיו: המסך כצג שעליו מוקרן דימוי והמסך כמחיצה שמסתירה את מה שמאחוריה. החזית העירונית פועלת בשני האופנים בו-זמנית: מציגה תמונה וגם ממסכת, מסננת גישה או מבט. הבנה של העיר העכשווית, ובמיוחד של הערים בישראל הנמצאות בעיצומם של תהליכי התחדשות מואצים, תלויה ביכולת לראות בו-זמנית את שני צדדיו של הסף, את מה שמוצג ומוסתר בעת ובעונה אחת.
✶
אם עיר נמדדת לפי מה שנקלט בעין, אז הופעתו של הצבע הירוק בשדה הראייה הופכת אותו לחומר עירוני לכל דבר. גם פח זבל ירוק, אדנית ירוקה או גדר ירוקה תורמים לאותו מדד: הם נכנסים לשדה הירוק לא משום שהם חיים, אלא משום שהם צבועים בצבע הנכון. מתוך העיקרון הזה, מתרחב מושג החומר: מן הבנוי אל הנתפס. כעת החזית אינה מוגדרת רק דרך אבן, בטון או זכוכית, אלא דרך נוכחות חזותית במלוא רוחבה. היא הופכת לשטח קליטה של דימויים, יותר מאשר שטח שעליו מתקיימים יחסים פיזיים בין חומר לחומר.
מה הולך לאיבוד בתרגום? כמעט הכול. הזמן שהחומר נושא, המשקל שלו, הטמפרטורה שלו, ההזדקנות שלו. כתמי הרטיבות שאבן צוברת על פני שנים, הסדק הבלתי נראה במלט שיופיע רק בעוד עשור, השריטה שהמדרכה זוכרת. כל מה שמאפיין חומר אמיתי מעצם היותו חומר. מה שנשמר במסך הוא רק האפקט - מראה החומר ברגע מסוים, בתאורה מסוימת, מזווית מסוימת. החזית כצג היא חומר מצולם.
המחשבה שהחזית היא מסך אינה חדשה. היא מתגבשת כבר בסוף המאה ה־19, עם הופעת שלד הפלדה וההפרדה בין המבנה הנושא לבין מעטפת הבניין. משנות ה־1890 ואילך התפשט מודל ״קיר המסך״ (Curtain Wall) שבו החזית חדלה לשאת את הבניין והפכה לשכבת חיפוי עצמאית. מרגע שהחזית חדלה להיות חלק הכרחי מן המערכת הקונסטרוקטיבית, היא נעשית זמינה לנשיאת תפקידים ייצוגיים: זהות, היסטוריה ומקום.
בהקשר הישראלי, רגע מכונן מתרחש עם חקיקת תקנת חיפוי האבן בירושלים. תקנת האבן הירושלמית, שנוסחה בתקופת המנדט הבריטי ואומצה בהמשך לתוך חוק התכנון והבניה, מחייבת חיפוי אבן גיר מקומית כעור חיצוני אחיד לבנייה בעיר. כוונתה הייתה לקבע זהות מקומית באמצעות חומר אחד דומיננטי, לבסס "ירושלמיות" כערך חזותי, אבל משהו קרה בדרך מן הכוונה אל המימוש. עם המעבר לבנייה רוויה, מגדלית ועתירת בטון, האבן חדלה לתפקד כחומר קונסטרוקטיבי. היא הפכה למעטפת מודבקת בעובי של כמה סנטימטרים על שלד מודרני של בטון, פלדה וזכוכית. מאז, הפער בין החזית לבין המבנה העמיק מעבר להבדלי החומר: כעת האבן אינה ביטוי של זמן, מסה או מלאכה. היא שכבה דקה, חזות.
זהו רגע המסך במלוא משמעותו. האבן מודבקת על מבנה שאין לה שום קשר אליו; היא ממשיכה לסמן ״ירושלמיות״ אבל הסימון הזה כבר לא נושא דבר פרט לעצמו. המסך מציג את התמונה הנכונה, ותחתיו עומד הבטון שלא אמור להיראות. במקרים רבים, האבן אפילו אינה מקומית - היא מיובאת ממקום רחוק, נחתכת לגודל הנדרש ומודבקת בקנה מידה תעשייתי. השם ״אבן ירושלמית״ עומד בעינו, אבל הקשר בין השם לבין מה שהוא מסמן הולך ומצטמצם.
הפרדוקס מחריף: דווקא הניסיון לשמר אחידות חומרית מדגיש את הנתק. ככל שהאבן הופכת לכלל שנאכף, לחוק, היא מתרחקת מהיותה אבן ומתקרבת להיותה רק תווית של אבן. במונחים של חוק גודהארט, שלפיו מרגע שמדד הופך ליעד פעולה הוא מאבד את תוקפו כמדד, האבן הירושלמית הפסיקה למדוד ״ירושלמיות״ ברגע שהפכה לתנאי לקבלת היתר בנייה. מה שנועד להגן על רוח המקום הופך למנגנון שמנטרל את היכולת של המקום להשתנות באופן אורגני, ובמקביל מעלים את הפעולה הכלכלית והקונסטרוקטיבית האמיתית שמייצרת את המבנים.
✶
המסך, כאמור, לא רק מציג ומייצג אלא גם מסתיר; הוא מציב חיץ בין הצופה לבין מה שמתרחש מאחוריו. בהקשר העירוני העכשווי, מה שמסתתר מאחורי המסך הוא לא רק הקונסטרוקציה אלא ההיגיון הכלכלי שמאפשר את הבניין.
פריז של אוסמן, חוק הגובה בוושינגטון, תקנת האבן בירושלים - כולם היו נסיונות לעגן זהות עירונית באמצעות שפה חזותית אחידה, ניטרול פעולת ההון על המרחב באמצעות כפיית חזית דומה. המראה האחיד יישא את העיר על גבו. אלא שההון למד לעבוד בתוך כללי המסך, קיבל את המראה הקדמי והשתמש בכל הנפחים שמאחוריו. הקיר נשאר מאבן, אבל מה שמאחוריו - יחידות הדיור, גודלן, ערכן הכלכלי, מי יגור בהן - השתנה לחלוטין.
בתל אביב, תופעה דומה מתרחשת סביב תהליכי ההתחדשות העירונית. החזיתות הירוקות שאפיינו את תכנית גדס, אותה רצועה דקה של גינה קדמית בין הבניין לרחוב, שמרככת את המעבר ממרחב פרטי לציבורי, נדחקות ככל שמתרחבים הנפחים הבנויים. הירוק לא נעלם לחלוטין מהמרחב העירוני, הוא מועבר אל שולי המגרש, אל חצרות פנימיות פרטיות, אל אזורים ציבוריים מרוכזים. בחזית הרחוב שזמינה לעין הציבורית, מקומו נתפס בידי בטון, זכוכית ומתכת. אך במדדים הסטטיסטיים, או במבטים אחרים - תכנית, חתך - אחוז השטח הפתוח הירוק עשוי להישמר ואף לעלות.
בתל אביב, בניגוד לירושלים, אין בהכרח חזית ״משקרת״ במובן הפשוט, כזו שמספרת סיפור אחד ומסתירה אחר תחתיו, אך החזית מאבדת בהדרגה את מעמדה כעוגן החזותי המרכזי שממנו ניתן לקרוא את מה שמתרחש מאחוריה. היא כבר אינה הציר העיקרי של הייצוג העירוני, אלא אחד ממספר מופעים של העיר שאינם מתלכדים עוד לתמונה יציבה. החזית חדלה לשמש נקודת מעבר ברורה בין חומר למשמעות, ונעשית שכבה אחת בתוך מערכת של תרגומים. מכאן מתאפשר גם המעבר לחומר אחר, חומר שלא מבקש לייצג עומק כלל: שאינו מסתיר ואינו מגלה, אלא מציב את פני השטח כמצב סופי.
✶
ייתכן שהחומר שתופס היום מקום מרכזי בחזיתות העירוניות, הזכוכית, הוא היחיד שמודה במצב הזה במלוא הכנות. הזכוכית אינה מתיימרת להיות אבן, עץ או לבנה. היא לא מנסה לסמן זהות מקומית. היא לא שואפת לשאת זמן או מקום, להפך. היא במוצהר מסך: שטח חלק שמשקף את הסביבה ביום ומציג את הפנים בלילה. במובן מסוים, היא ההפך הגמור מהאבן הירושלמית. האבן מבקשת להעמיד פנים שהיא משהו, הזכוכית מבקשת להעמיד פנים שהיא אינה דבר.
לכנותה של הזכוכית יש יתרון מוסרי מסוים, אין בה הבטחה של עומק שיתגלה ככוזב כשתבחין שהיא מורכבת על בטון. אבל יש לה גם השלכה חמורה: כשכל החזית מודיעה על עצמה כמסך, נעלמת האפשרות של חזית כְּעוֹר. העיר מאבדת את הרכיב הספציפי שמקצועות הבנייה התעסקו בו במשך אלפי שנים – היחס בין מבנה לעורו, בין פנים לחוץ, בין זמן הבנייה לזמן השימוש. הזכוכית גם משקפת - וההיבט הזה, שעל פניו נראה ניטרלי, מחריף את ההיגיון של המסך. החזית המוחזרת לא מציגה את הבניין עצמו, אלא את העיר שסביבו - את הרחוב, את העננים, את הבניינים הסמוכים. כך הבניין נעלם בעצם הופעתו, ובמקומו הולך ומופיע דימוי של מה שמסביב. ברמה החזותית מתקבל אפקט מרשים, ברמה הקונספטואלית מתהווה שפה של היעלמות. הבניין מסכים להיעלם תמורת ההזדמנות להציג את העיר לעצמה, ובכך הופך את עצמו למסך.
הביקורת שאדריכלים באירופה ובארה“ב מעלים בשנים האחרונות נגד מגדלי הזכוכית לרוב מתמקדת בעלויות הסביבתיות והאנרגטיות שלהם. אך המחיר הסמוי הוא גם תרבותי: היכולת של חומר לשאת משמעות שאינה רק חזותית מצטמצמת, ובמובן זה הזכוכית מעבירה את ההיגיון של הצג למלוא היקף החזית. כשעיר שלמה עוטה זכוכית אין לה עוד עור, אלא רק תצוגה.
✶
קיימת אלטרנטיבה, דרך אחרת לעגן זהות, וניתן למצוא אותה דווקא בעיר שאיש לא יחשוד בה בנוסטלגיה – ניו יורק. ב–1916, אחרי שמגדל אקוויטבל בדרום מנהטן הטיל צל ענק על שכניו וחסם את האור משטחים נרחבים סביבו, התקבלה תקנת הזונינג (Zoning) הראשונה בעולם. במקום להכתיב חומר או סגנון, היא הגדירה מערכת אילוצים גיאומטריים ותפקודיים – נסיגה מסוימת מקו הרחוב בגובה מסוים; חתך אור שמבטיח שהשמש תגיע גם למדרכה; מרחקים מינימליים בין מבנים שמאפשרים אוורור. המסגרת הזו לא מבקשת לשמר דימוי היסטורי, אלא להבטיח תנאים בסיסיים של חיים עירוניים, גם תחת צפיפות קיצונית.
הצורה האייקונית של גורד השחקים הניו יורקי, אותה צללית מדורגת שעולה כלפי מעלה ומצטמצמת בקומות העליונות, אינה תוצר של החלטה אסתטית. היא תוצר ישיר של החתך הגיאומטרי שהוכתב לאדריכלים: הצורה נולדה מהיחס בין הבניין לרחוב, ולא מהיחס בין הבניין לעצמו. לכן, הזהות העירונית של ניו יורק, ככל שיש כזו, אינה נובעת מחומר אחד אלא מן היכולת של המערכת להכיל שינוי מבלי לקרוס. בירושלים אפשר לבנות מגדל בטון, להלביש עליו עור אבן, ולהעמיד פנים שהבניין הוא מאבן. בניו יורק אפשר לעטות את המגדל בכל חומר שתרצה, אבל לא תוכל לחסום את השמש מהמבנה השכן. החוק לא מתעניין במראה - הוא מתעניין במה שקורה כשמראה אחד פוגש מראה אחר, או כששני בניינים פוגשים את אותה שמש.
ההבדל בין הגישות הוא הבדל בין רגולציה של מסך לרגולציה של מבנה. ירושלים מנסה להכתיב מה ייראה; ניו יורק מסדירה כיצד דברים יוכלו להתקיים זה לצד זה לאורך זמן. הראשונה מטפלת בסימפטום - בחזית, במסך - והשנייה מטפלת בתנאי הקיום של מה שמאחוריו. שתי הגישות מייצרות זהות עירונית, אבל הזהות שמייצרת ניו יורק אינה מתערערת כשהסגנון משתנה, כי היא מעולם לא נשענה על אופנה. היא נשענת על גיאומטריה, על מערכות יחסים, על מרחק, על אור.
✶
חזית עירונית היא תמיד מסך. לעיתים המסך נתפס כחומר, והפער בין הופעה להסתרה הופך לנקודת המתח. לעיתים המסך מתכנס לכדי מצב יחיד, קבוע, שמייתר את רעיון העומק ואת מה שמאחוריו. ולעיתים החזית חדלה לשמש כמשטח קריאה יציב, ונעשית רכיב בתוך מערכת של יחסים משתנים בין מבנה, שימוש, צפיפות ותנאי הופעה. החזית אינה ישות קבועה, אלא סף הנע בין אופני קיום שונים של העיר - ייצוג, הסתרה וארגון של נראות. העיר בכללותה מתקיימת בתנועה בין המצבים: בין מסכים המבחינים בין פנים לחוץ, מסכים המתמוססים אל פני השטח עצמם, ומערכות שבהן החזית אינה נתונה מראש, אלא נוצרת מחדש בכל פעם מתוך תנאי הופעתה.
הוייב זלג לשפה של כולנו: יש וייב, אין וייב. עלייתה המטאורית של מילה עמומה, שמצליחה לשמש מצע למנעד כה רחב של תחושות, מחייבת אותנו שלא לפטור אותה כמילת סלנג רדודה, להפך: הוייב הוא חלון מיוחד לרוח הזמן.
בתגובת נגד לְיַלְדוּת בקהילה שמרנית, כזו שמנסה לפזר את המבט באופן שווה על כל משתתפיה על ידי יצירת מערכות לבוש זהות והתנהגות משוכתבת, ותוך כך מרסנת את תאוות העיניים של נשים וגברים, כאן - הקהלתי על עצמי מבטים, שחררתי את רסן הבהייה.
אם פרפורמנס של קשר הוא מספיק כדי לעורר תחושת קרבה, אולי אין צורך "ללמד" את הבינה המלאכותית להבין בדידות, אלא לגרום לפרפורמנס שלה להיות מדויק יותר. דרך תיאורים, שאלות וסיטואציות מדומיינות, ניסיתי ליצור מרחב שיאפשר בדידות להופיע כחוויה בתוך השיחה.
מתוך הציפייה המתוחה לבואו של המפציץ, מגיע הזמזום שמעיד על הגעתו. המשפך הכללי נעשה יותר צר. עם העדות על נוכחותו השמיימית של המפציץ, מגיעה השאלה הצרה עוד יותר: האם תורי?