דברים שנאמרו בהשקת הגליון השני של סף, "קסם:קוסמוס"

I, 8
אֲנִי חַי עֵת שְׁנַת הַמֵּאָה יוֹצֵאת
מוּחָשׁ מַשַּׁב מִדַּף נְיָר גָּדוֹל אֲשֶׁר עָלָיו,
בְּיָדְךָ שֶׁלְּךָ וּבְיָדִי וּבְיָד-אֵל נִכְתַּב,
וְהוּא מוּרָם בְּיַד זָרָה, וְהִיא גּוֹלֶלֶת אֶת הָעֵת.
הַזֹּהַר כְּבָר מֻרְגָּשׁ, מֵהֶנפו שֶׁל דַּף חָדָשׁ
שֶׁבּוֹ הַכֹּל יָכוֹל עוֹד לִהְיוֹת.
כּוֹחוֹת הַדּוּמִיָּה בּוֹדְקִים עַד אָן רָחְבָּם נִגְדַּשׁ
וְזֶה בָּזֶה פְּנֵיהֶם הָאֲפֵלוֹת.
I, 15
אָנוּ בּוֹנִים עַל תַּשְׁתִּיתְךָ בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת
אָנוּ עוֹרְמִים אוֹתְךָ חֶלְקִיק עֲלֵי חֶלְקִיק.
אַךְ מִי יוּכַל לְהַשְׁלִימְךָ כְּאַחַת הָעֲבוֹדוֹת,
אַתָּה ,הַמִּשְׁכָּן הָעַתִּיק?
מָה הִיא רוֹמָא?
לֹא יָכְלָה לְהַחְזִיק.
וְהָעוֹלָם, הוּא מָה?
גַּם הוּא יִתְמוֹטֵט
לִפְנֵי שֶׁהַכִּפָּה עַל מִגְדָּלְךָ נִשֵּׂאת
לִפְנֵי שֶׁמִּשְּׂדוֹת הַפְּסֵיפָס, כִּפְרִיחָה
מִצְחֲךָ יַעֲלֶה בִּזְרִיחָה.
אַךְ לִפְעָמִים בַּחֲלוֹם
אֲנִי יָכוֹל אֶת הַמָּקוֹם
שֶׁלְּךָ אֶל מוּל עֵינַי לִרְקֹם
מִן הַקָּדוּם וְהַחֲשַׁאי
עַד לְרִכְסֵי הַגַּגּוֹת הַזּוֹהֲרִים.
וַאֲנִי רוֹאֶה בְּעֵינָי: כִּי חוּשַׁי
מְעַצְּבִים וְיוֹצְרִים
אֶת אַחְרוֹן הָעִטּוּרִים.
מיפוי הוא צורה של הבנה. אך במה מתייחדת מודאליות המיפוי ביחס לצורות הבנה אחרות? כיצד מיפוי יכול לגשת אל הבלתי-ניתן להבנה?
האם ניתן להיעזר בפילוסופיה של התנועה כדי להתמודד עם תחושה עמוקה, קולקטיבית, של עמידה במקום?
איך תראה תנועה של יוצרים שנכפה עליהם המצב האל-ביתי החדש, בין אם נידונו לחיי נוודות, גלות, או הישארות ספוגה באובדן?
וויטגנשטין והאדריכלים המודרניים ביקשו לסלק את הקישוט, ואיתו את המטאפיזיקה, מעולמם. דווקא הקישוט המפואר, המוגזם והעודף הוא מסמן של האנושי, הארצי, גם אם הוא מוקדש כלפי מעלה.
איך אפשר לכתוב את הבלתי ניתן לכתיבה? תנועה מופשטת, הינף של יד, מבט; גוף חי, רגע שחולף ולא יחזור?
משהונחה תשתית יהיה קשה מאד להיפטר ממנה, גם אם הטכנולוגיות סביבה ימשיכו להתחלף או להיערם אחת על השנייה.
נבקש לעקוב אחר דמותה המיתולוגית של הקטה (Hecate) כמודל לחשיבה על תנועה ותיווך, כמי שמציעה היגיון אחר למעבר בין עולמות.
הגיליון הנוכחי של סף מבקש להלך בין השבילים והמחסומים, בין המפגש לבין המרחק, שבין תשתית לתנועה.