מיפוי הוא צורה של הבנה. אך במה מתייחדת מודאליות המיפוי ביחס לצורות הבנה אחרות? כיצד מיפוי יכול לגשת אל הבלתי-ניתן להבנה?

דברים שנאמרו בהשקת הגליון השני של סף, "קסם:קוסמוס", בית של סולידריות, תל אביב
באחד הטקסטים החשובים ביותר של המאה העשרים, ״החיים הוראות שימוש״ מאת ז'ורז' פרק, מתואר לאורך מאות עמודים תוכו של בניין אחד בפריז. הפרויקט הספרותי של פרק הוא פריסה וירטואוזית, באמצעים שונים, של הפרטים המרכיבים את הבניין הזה: הפרטים האדריכליים, ההיסטוריים, החברתיים, האנושיים. פרק מביא לשיא מסוים טכניקה סדורה וקפדנית של פירוט, מרכיב את הפאזל הפרוזאי-פריזאי דרך מיצוי של כל מה שנמצא, אפילו פוטנציאלית, בטווח הראייה שלנו כשאנחנו מסתכלים על בניין, או על חדר מסוים בתוכו.
בבניין של פרק המעלית לא עובדת. לכאורה, לא אמורה להיות לעובדה הזו השפעה ישירה על ה"עלילה", ככל שיש כזו בכלל בספר, מכיוון שפרק מתאר את הבניין ברגע מסוים אחד, קפוא בזמן, 23 ביוני 1975, בשעה 20:00 בערב. אבל המעלית לא עובדת באופן חוזר ופתולוגי, ולכן אי-הפעילות הזאת מגדירה באופן עמוק את החיים בבניין: חדר המדרגות הופך להיות, או חוזר להיות, אזור חשוב של מפגש, אקס-טריטוריה שבה מתרחשים דברים שלא יכלו להתרחש בדירות או ברחוב. הכשל הטכנולוגי של המעלית חוזר שוב ושוב בסיפור כנוכח-נפקד, העדר פעילות שמארגן את החיים בבניין רב-הקומות.
99 הפרקים של הספר עוברים בחדרים שונים בבניין, כל פרק מוקדש לחדר, דירה, חדר מדרגות קומתי, וכן הלאה, על בסיס נוסחה שפרק מפרט במדויק בסוף הספר, שמבוססת בעצמה על מהלך שחמט. פרק אחד ויחיד ברצף השיטתי להחריד הזה חורג לגמרי מהמסגרת: פרק מספר 74, בעמוד 444 בתרגום העברי של עידו בסוק, תחת הכותרת: "מנגנון המעלית, 2". שם, במין איטיות קלסטרופובית, פרק יורד מטה מטה, בהתחלה אל יסודות הבניין, ואז אל הביוב והמחילות של פריז העתיקה. בקצב סיפורי הולך ומאיץ אנחנו מבינים פתאום שאנחנו נכנסים לעולם הזוי, מלא באולמות תת קרקעיים, מפלצות, חדרי עינויים, מסילות רכבת אל יעדים מסתוריים ועוד ועוד. מייד אחר כך פרק חוזר, כאילו כלום לא קרה, אל הדירה הבאה בתור ואל האדם שיושב בה על הספה.
תחושת הקריאה בפרק 74 של ״החיים הוראות שימוש״ היא של איבוד אחיזה, מין סחרחורת שנגרמת מצלילה מהירה מידי, וחזרה פתאומית לקרקע יציבה. אבל כמו המעלית הלא מתפקדת עצמה, התפקיד שלו בארגון התמונה שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים על הבניין מתגלה כקריטי.
***
לא הגעתם להשקה הלא נכונה. המחשבה על פיר המעלית של הבניין ברחוב רחוב סימון-קרוּבֶּליֶה 11 מלווה אותי כשאני מנסה לנסח את המוטיבציה לכתוב, לערוך, להוציא לאור, לפרסם, להשיק אסופה על היחס בין קסם לקוסמוס, בין מסתורין לסדר. אני רוצה להצביע רגע על הנקודות החשובות, מבחינתי, שפיר המעלית מעלה ביחס לפרויקט שאנחנו מציינים לו סוג של יום הולדת היום.
***
כשהתכנסנו לפני שנה כמעט כדי להתחיל את עבודת הליקוט והעריכה, המלחמה כבר יצאה מהשלבים הנאיביים שלה, אם אפשר לכנות את זה ככה, ולבשה את צורת המשך הבלתי נגמר, הקטסטרופה שאין לה התחלה ואין לה סוף. הגיליון הראשון נוצר מתוך תחושת דחיפות, אולי, אפילו - אם תסלחו לי על הצרפתית - מתוך תחושת שליחות מסוימת: כינון התחלה חדשה, איתחול מחודש. העבודה הייתה יחסית מהירה, למרות המכשולים הלוגיסטיים, ונבעה מתוך פרץ של התלהבות מאיכות החומרים ואמונה בתוצר. הגיליון השני של המגזין כבר נוצר מתוך דיכאון הסטגנציה, מתוך תחושה פרדוקסלית ואיומה שמצד אחד ההרס הולך וגובר ומצד שני אין לו קו אופק, מאיץ ללא קץ, ללא שלב סיום או התהפכות. אם ניסינו להכניס את עצמנו להילוך ראשון, להתחיל, מצאנו את עצמנו דוהרים במין לולאה אכזרית על ניוטרל.
על אף הייחודיות האכזרית של החוויה הישראלית, ברור לכולנו שהתחושות הללו הן חלק מהלך רוח רחב יותר, שתואם לניסוחים מוכרים כמו "הביטול האיטי של העתיד". אנחנו אולי קיבלנו הצצה מוקדמת למה קורה כשהגיהנום באמת נפתח סוף כל סוף, תחת ניהולו חסר הגבולות של הקפיטליזם המאוחר.
בכל זאת, המחשבה שאיתה יצאנו לדרך הייתה שאולי ישנה נוסחה שמאפשרת חיים תחת אתגר הַמֶּשֶׁךְ הבלתי נסבל של הקטסטרופה. בין העורכים, הסכמנו שהמגמה העולמית להיקסמות-מחדש, לחשבון נפש על הזנחת המימדים הרוחניים והאמוניים של האנושי ושל הטבעי, צריכה להשתלב במאמץ שלנו, ובחרנו לתת לה ביטוי נהיר וצלול בעברית, ובהקשר מקומי. מגמת ההיקסמות-מחדש מגיבה לסימפטום של המחלה הכללית של העולם - היעדר הצל, חוסר בתלת מימדיות, בעומק. מצד שני, נוכח ההקשר המקומי, אנחנו יודעים היטב מה מצוי בקצה הספקטרום של המימד הרוחני והאמוני. ביקשנו לנסח איזון מסוים, מסגרת מכוונת שאיתה ודרכה נוכל לחשוב על הקסם והמסתורין שחסרים לנו.
את האיזון הזה מצאנו בניסוח "קסם:קוסמוס". קוסמוס - או: סדר, ארגון, תבנית - קוצב, מלשון מקצב, את הקסם שיודע להיות די פרוע, מארגן אותו לכדי פעימות. זאת לא נוסחה שלוקחת שני קצוות ומפגישה אותם באמצע, מוצאת להן איזשהו מרכז. זוהי הטענה שבמתח בין דרך הפעולה של הקסם ובין דרך הפעולה של הקוסמוס ישנו מרווח, שמזמין הופעה של חיים מסוג שאנחנו אולי עדיין לא לגמרי מכירים.
מתודת הצלילה הספרותית שפרק משתמש בה כדי לצנוח כל הדרך ממפלס הרחוב הפריזאי אל השאול המוזרה והפועמת שמחייה את הבניין, דומה לזאת שביקשנו לאמץ כדי לאבחן את הלקונה במציאות שאנחנו חווים, וגם לנסח לה סוג של מענה. אנחנו מרגישים שאנחנו זזים, הולכים, עושים, יוצרים אבל בעצם תקועים וקפואים בתוך מסגרת שמנותקת ממקורות הקסם המניעים שלה. אפשר לתאר אותנו ספונים, כל אחד ואחת בדירה או במציאות שלו או שלה, וכל רגע אחד יהיה טוב כמו השני כדי לספר את הסיפור של ההסתחררות של השנים האחרונות. אבל במקום כלשהו - כך אנחנו רוצים להאמין - מצוי הפיר שיורד מטה, שדרכו ניתן להגיע אל מה שרוחש כל הזמן ומקיים ומזין אותנו, שמהווה לנו תשתית - אבל אנחנו חייבים לדעת איך לגשת אליו בלי שהכבשנים האיומים, שנמצאים בתחתית מטילת האימה שפרק מתאר, יפרצו החוצה וישרפו הכל.
פרק כמובן לא המציא את המוטיב של מציאות מעל מציאות, עיר מעל עיר, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, איד מתחת לאגו - אבל הוא מגיש מרכיב נוסף במערכת היחסים ביניהם: טכנולוגיה. זה לא מקרה שהגישה אל גוף הקרחון שהבניין הוא רק הקצה שלו נעשית דרך מנגנון התפעול של המעלית - כמו בוכנה במנוע, העלייה והירידה של המעלית מפמפמת את כוח החיים מלמטה למעלה, מחברת בין הפראות והמוזרות של העולם התחתון לחיים המסודרים והפריזאיים שלמעלה.
הפיר תמיד שם, אבל המעלית תמיד מקולקלת.
חוסר התפקוד הטכני של המעלית, בנקודת הסיפור של פרק, ממלא תפקיד כפול וסותר: הוא מרחיק את הדיירים מהמימד המופרע והמסתורי שקיים מתחת לרגליהם ובה בעת מאפשר לנו, הקוראים, להציץ אל אותו מימד, מכיוון שתנועת המעלית שחוסמת ומכסה אותו נפסקה. אולי, וזו כבר השערה אישית, עצם כתיבת הספר בכלל אפשרית בגלל חוסר התפקוד של המעלית. הכשל של טכנולוגיית ההסעה, של החיבור, מביא להנעה מחודשת של החיים הקפואים דרך הפנייה הבלתי נמנעת אל המימד המודחק של הקסם. אולי במימד של הקסם יתגלה סוג חדש של ״תפקוד״.
היצירה החדשה שאנחנו מביאים לעולם הערב, "קסם:קוסמוס", מבקשת להיות פיר של מעלית לא מתפקדת. הגיליון הזה רוצה לאפשר לנו להציץ אל המוזר, המסתורי, מטיל הצל - ובכל זאת להותיר אותנו כבולים אל הסדר, אל ההכרח להמשיך לפעול בעולם.
ברוכים הבאים
מיפוי הוא צורה של הבנה. אך במה מתייחדת מודאליות המיפוי ביחס לצורות הבנה אחרות? כיצד מיפוי יכול לגשת אל הבלתי-ניתן להבנה?
האם ניתן להיעזר בפילוסופיה של התנועה כדי להתמודד עם תחושה עמוקה, קולקטיבית, של עמידה במקום?
איך תראה תנועה של יוצרים שנכפה עליהם המצב האל-ביתי החדש, בין אם נידונו לחיי נוודות, גלות, או הישארות ספוגה באובדן?
וויטגנשטין והאדריכלים המודרניים ביקשו לסלק את הקישוט, ואיתו את המטאפיזיקה, מעולמם. דווקא הקישוט המפואר, המוגזם והעודף הוא מסמן של האנושי, הארצי, גם אם הוא מוקדש כלפי מעלה.
איך אפשר לכתוב את הבלתי ניתן לכתיבה? תנועה מופשטת, הינף של יד, מבט; גוף חי, רגע שחולף ולא יחזור?
משהונחה תשתית יהיה קשה מאד להיפטר ממנה, גם אם הטכנולוגיות סביבה ימשיכו להתחלף או להיערם אחת על השנייה.
נבקש לעקוב אחר דמותה המיתולוגית של הקטה (Hecate) כמודל לחשיבה על תנועה ותיווך, כמי שמציעה היגיון אחר למעבר בין עולמות.
הגיליון הנוכחי של סף מבקש להלך בין השבילים והמחסומים, בין המפגש לבין המרחק, שבין תשתית לתנועה.