דברים שנאמרו בהשקת הגליון השני של סף, "קסם:קוסמוס"
הפנתיאון האולימפי של יוון העתיקה מכיל כמה אלים ואלות שתחום אחריותם נוגע לתנועה, לתיווך ולדרכים. ראש וראשון להם הוא, כמובן, הרמס בעל הסנדלים המכונפות ורב הפעלים – אל הגבולות, השבילים, הסוחרים, הגנבים, השליחים והמסרים (רשימה חלקית). אלה מכונפת נוספת היא איריס, האמונה על הקשת בענן וידועה כנושאת דברם ומסריהם של האלים, בינם לבין עצמם ובינם לבני האדם. ממקום מושבם באולימפוס, אלים אלה ואחרים יוצאים לליווי הזקוקים לעזרה ולהגנה בדרכים, הולכים ובאים איתם ועם המסרים שעליהם להעביר, על פני נתיבים אינספור: ביבשה, באוויר ובים. אך בקורפוסים המיתיים של יוון ורומא מצויה אלה נוספת, מוכרת פחות ואפלה קצת יותר, הקשורה גם היא לדרכים ולדרכי תקשורת – זוהי הקטה (Hecate). משמעות שמה הוא "הפועלת מרחוק" והיא מיוצגת בדרך כלל כדמות נשית בעלת שלוש פנים, מלווה בלהקת כלבים ובידה לפיד בוער. הקטה היא בעלת יכולת מפליאה להיות בכל מקום בעת ובעונה אחת. תחום פעולתה נפרס ממעמקי השאול וממלכת המתים ועד מרחבים ארציים ויומיומיים, כגון שערי בתים, פרשות דרכים וסיפים של ערים ומקדשים. הקטה חולשת על נקודות ביניים ומצבים לימינליים, ובכללם לידה, מוות, שינה וחלימה, ועומדת כמתווכת המאפשרת מעבר בטוח בין עולמות נפרדים – עליונים ותחתונים, גלויים ונסתרים. במישור המאגי, היא פטרונית הכשפים, המאגיה, הטקסים החשאיים והנקרומנסיה, ובתוך כך גם בת לוויתן של מיילדות, כוהנות ומכשפות. הקטה, במילים אחרות, היא האלה אליה קוראים בשעת מבוכה ובלבול בדרך, כאשר צץ ועולה חשש מול צומת דרכים על נתיב לא מוכר בין נקודת המוצא ובין היעד. עם זאת הופעתה של הקטה, אי-שם על אם הדרך, עלולה גם לבשר רעות יותר מכל הליכה לאיבוד.
מיתוסים אינם רק מעשיות או אוצר של דמויות ססגוניות על עלילותיהן, אלא גם סך האופנים שבהם תרבויות ניסו לנסח לעצמן את סיפור התגבשותן ויחסיהן עם המציאות בה הן שרויות. כך גם בכל הקשור לתנועה, תיווך והשתנות – מה שנמצא בתווך, בין-לבין. בתוך הסיפורים נרקמות צורות החוזרות על עצמן, דימויים עיקשים שמתקבעים כארכיטיפים, ובהם מתגלם לא רק עולם האלים אלא גם לוגיקות חשיבה ופעולה של בני האדם. הארכיטיפ מאפשר להפשיט את הדמות מן ההקשר הספציפי שלה ולהבין אותה כעיקרון תרבותי רחב יותר: לא עוד אל כזה או אלה אחרת, אלא צורה כללית שמנסחת אפשרויות – במקרה הזה של חציית גבול, של קיצור מרחק, של שהות במרחב לימינלי. המוטיבציה להתבוננות כזו נובעת מן ההכרה שמבעד לדמות המיתית עצמה מצויים המבנים שמעצבים את האופן שבו בני אדם מדמיינים את עצמם נעים בעולם. קריאה ארכיטיפית כזו חושפת את המיתוס כמעין מאגר של מודלים תרבותיים, שאינם קופאים בזמן אלא ממשיכים להדהד גם במישורים אחרים – חברתיים, פוליטיים, טכנולוגיים – ולהעניק להם עומק שמקורו בסיפורים הקדומים אך נוכחותו מתחדשת כל העת.
בקריאה זו נבקש לעקוב אחר דמותה של הקטה כמודל לחשיבה על תנועה ותיווך, כמי שמציעה היגיון אחר למעבר בין עולמות. הרמס ואיריס מגלמים שני דפוסים מוכרים יותר: האחד, בדמותו של הרמס, משרטט את הדרך שיש לעבור ואת הגבול שיש לחצות על מנת להגיע מכאן לשם; האחר, שמתגלם בדמותה של איריס, אשר ביכולתה להופיע ולהיעלם באחת, מבטא את השאיפה לאיין את הדרך ולהגיע אל רגע ההגעה עצמו, אל נוכחות מלאה ומיידית, תוך ביטול המרחק ומחיקת התווך. ואילו הקטה מצביעה על אופציה שלישית: היא אינה הולכת את הדרך ואף אינה מוחקת אותה, אלא שוהה בה, במקום שבו המפגש מתרחש מבלי להסתיים, בצומת דרכים שבו כל כיוון עוד אפשרי. דמותה מתייצבת לא כמי שמוליכה אל יעד, וגם לא כמי שמחברת קצוות, אלא כאלוהות של הסף, של היסוס והשתהות, של המרחב הלימינלי שבו הדברים נפתחים אל אפשרויות שאחריתן אינה ידועה. היא לעולם בדרך מבלי להגיע אל היעד. בכך מתגלה התיווך לא רק כמעשה טכני של חיבור וגישור, אלא כחוויה מתמשכת של השתהות במעבר עצמו, מרחב חי שמזמן אפשרויות חדשות, מלהיבות ומסוכנות כאחת.
הרמס הוא מושא תפילתם של כל מי שנמצאים בתנועה: סוחרים הנושאים סחורות, שליחים המעבירים מסרים, שודדים הצדים הזדמנות ומטיילים המחפשים הרפתקה. הוא מתלווה אליהם במסע, לעיתים מסדר את הדרך ולעיתים מערפל אותה, מגן מפני סכנות ומכוון אל היעד. אך יותר מכל הוא מגלם את עצם פעולת ההעברה – את המסירה (transmission), את זרימת הדברים מאדם לאדם וממקום למקום. ההגנה שהוא מעניק איננה רק ביטחונית אלא גם סימבולית: היא הבטחה שהמעבר יושלם, שהמסר יגיע, שהנוכחות תוכל לחצות גבול ולהופיע מחדש מן העבר האחר. דמותו של הרמס נטועה, אפוא, בתפקיד השליח – הישות הנושאת את המסר או המטען ומעבירה אותו בין שולח לנמען. ברגעי התנועה שבין נקודת המוצא ליעד, הדבר המועבר מצוי עמו במעין תחנה זמנית: הוא כבר עזב את המקום האחד ועדיין לא הגיע לשני, הוא בדרך.
באיליאדה מתוארת שליחותו של הרמס על־ידי זאוס ללוות את פריאמוס, מלך טרויה, בדרכו אל אוהלו של אכילס כדי לפדות את גופת בנו - הקטור. הרמס מופיע בדמות לוחם צעיר, עולה אל מרכבתו של המלך ומוליך אותו חרש אל תוך מחנה האויב. בדרך הוא מרדים את השומרים, מסלק מכשול עצום ומביא את המלך האבל ממש עד לרגע המפגש עם האיש שהרג את בנו - ושם נפרד ממנו. תיאור זה מציג את מהות שליחותו של הרמס כתהליך שלם של הולכה וליווי, כמלאכה סבלנית של יצירת תנאי מעבר והחזקתם, שבאה אל השלמתה ברגע בו המסע מסתיים. גם באודיסאה מופיע הרמס כמי שמגלם את מהות ההולכה: לאחר הטבח במחזרים, בסוף מסעו של אודיסאוס, הוא נשלח להוביל את נשמותיהם אל השאול. התיאור האפי עוקב אחר תנועת הנשמות כשהן נפרדות מן הגוף ונאספות אחרי הרמס, והוא עצמו נע בראשן ומוביל אותן בזריזות אל מעבר לנהרות העולם התחתון. כאן ניכר תפקידו כ"פסיכופומפ" (ψυχοπομπός), מוליך הנשמות, המחזיק בידיו את המעברים הקוסמיים ומבטיח את חצייתם - "עַל־זִרְמֵי הָאוֹקִיָנוֹס וְעַל־צוּרֵי סַלְעֵי לֶבְקַדְיָה, וְעַל־שַׁעֲרֵי הֵלְיוֹס, וְעַל־מַלְכוּת הַחֲלֹמוֹת". אם בסצנה האיליאדית הוא מגן על מלך מזדקן במסעו אל מחנה עוין, ובשנייה הוא מלווה את רוחות המתים אל תחומה של ממלכת האדס, בשתיהן דמותו של הרמס מצטיירת כמי שמכונן את עצם תנאי ההעברה: ליווי, הגנה, חציית הדרך ואבטחתה. לא כמעביר מסר בלבד, אלא כאל המעבר עצמו, מי שנוכחותו מבטאת את האפשרות של חציית גבול ושל תנועה בין ובתוך עולמות.
במובן זה המיתוס של הרמס אינו מתאר רק אל נודד או מלווה־דרך, אלא מנסח בדמותו עיקרון רחב יותר של עצם פעולת ההעברה. כדי להעניק לאינטואיציה זו מסגרת מושגית אפשר להיעזר בפילוסופיית המדיה של סיביל קריימר (Krämer), המעמידה את דמות השליח כמודל תיאורטי של תיווך ותקשורת. קריימר מראה כי השליח אינו רק מתווך טכני בין נקודת מוצא ליעד, אלא ביטוי של תנאי היסוד של התקשורת עצמה: העובדה שכל קשר מתקיים תמיד דרך מרחק, דרך השהיה, דרך קול שאיננו זהה לחלוטין למקורו. השליח פועל במרחב ביניים שבו הדברים אינם עוד כפי שהיו אך גם טרם הגיעו לידי צורתם הסופית, ובו המסר שוהה, מתעכב ולעיתים אף משתנה עד שהוא מתגלה מחדש מנקודת מבט אחרת. כך מתכנס הרמס לכדי דמות מיתולוגית שמגלמת את עצם פעולת התמסורת: את ההתרחשות שבין לבין, שבה נשמרת התנועה ומובטחת האפשרות שהדבר יעבור, יגיע ויופיע מחדש מן העבר האחר. לא בכדי מקור המילה לפעולת הפרשנות – הרמנויטיקה – מצויה בשמו של הרמס, שהרי בפרשנות קיימים שני יסודות המסירה: העברת המסר אל הצד השני מחד, וחציית התווך בין צד לצד מאידך. פרשנות אינה העברה גרידא, אלא מבצעת פעולת תיווך, מנכיחה עצמה באמצעות התיווך. המשמעות המקורית לעולם תשתנה בדרך אל הנמען – זוהי דרכה של הפרשנות.
גם איריס זוהתה בקאנון המיתי היווני כנושאת מסרים על הציר שבין האלוהי לאנושי, אולם אופן פעולתה מובחן בכמה נקודות יסודיות מזה של הרמס. בעוד שהרמס מגלם את פעולת ההעברה כתנועה ממשית במרחב, הכרוכה במעבר והנכחת התווך בין נקודת מוצא ליעד, אצל איריס הדגש הוא על נוכחות – על הרגע שבו המסר קם ונהיה. שמה, שהפך לכינוי היווני והלטיני לקשת בענן, משמר את הקשר לקשת הצבעים ולבוהק הזוהר (iridescent), וממנו נגזר המונח Iridescence, המתאר את משחקי האור והצבע המשתנים. כך, באפוס ההומרי היא מופיעה בבת אחת, נושאת את דברי זאוס או הרה, אומרת אותם במדויק ונעלמת. המרחב שביניהם נדמה כמתבטל, כאילו איננו חשוב כלל, שכן לא ההעברה כתהליך היא העיקר אלא עצם הגעתו של המסר כעובדה מוגמרת. אותה סצנה ארוכה וקשה באיליאדה בה פריאמוס יוצא אל מסע הפדיון של גופת בנו, מלווה בהרמס כאמור, למעשה מוטרמת על ידי המסר שמעבירה איריס מזאוס אל פריאמוס – צא להביא את גופתו של הקטור. איריס, שלשמה מוצמדים במהלך הסיפור באורח קבע תיאורים של מהירותה (מהירה כרוח, מהירת הרגל, המבשרת המהירה וכ"ו), מגיעה אל ארמונו של פריאמוס, מבשרת לו את עידודו של זאוס לצאת לדרך ועל הליווי שיזכה לו מאת הרמס, ומייד לאחר מכן, "אִירִיס מְהִירַת־הָרֶגֶל דִּבְּרָה דְבָרֶיהָ וַתָּעַל".
באיריס מתגבש מודל אחר של שליחות ותיווך. לא תנועה הנפרשת בדרך אלא הופעה רגעית, לא מסע של ליווי אלא התגלות של מסר. כאשר היא נשלחת באיליאדה אל פריאמוס, המסר אינו מתעכב ואינו נושא עמו עקבות של מעבר; היא מופיעה בארמון, מוסרת את דברי זאוס כלשונם ונעלמת, כמעט מבלי להשאיר סימן. ההתרחשות מתמצה בהפצעה, בברק רגעי של הופעה אלוהית, ובמיידיות שנעלמת כלעומת שבאה. החזרה המדויקת של הדברים מפי איריס מעניקה למסירה את כוחה – לא משום שעברה מסלול אלא דווקא משום שהופיעה מחדש, כהנכחה פתאומית של קול שמימי בעולם האנושי. אם הרמס מגלם את הממד התהליכי של התמסורת, את המהלך שבו דבר עובר ומותיר אחריו עקבות של ביניים, הרי שאיריס מגלמת את הממד של ההתגלות: נוכחות מיידית של מסר, שאין לה מסלול אלא את עצם הופעתה. במובן זה איריס מסמלת את האידיאל (הכוזב) של תקשורת מיידית, טהורה, בלתי-אמצעית, כלומר נטולת אמצע. בדמותה מצויה ההבטחה של כל טכנולוגיית תקשורת חדשה: לייצר חוויה שלמה ומיידית ללא שיהוי או הפרעה.
מקורה המשפחתי של הקטה לוט בערפל. יש המכתירים את הטיטאן פרסס ואת האלה אסטריה כהוריה, אחרים טוענים כי זאוס הוא אביה האמיתי, ואילו מסורות נוספות מייחסות את לידתה לניקס, אלת הלילה, או אף לדמטר. חוסר הבהירות הזה אינו גורע ממעמדה אלא להפך – הוא מציב אותה כאלה עתיקה ובכירה, שנשארה על כנה גם לאחר טיהור העולם מן הטיטאנים והתחזקות שלטונו של זאוס. אף שזכתה להערכה רבה מזאוס עצמו, מעולם לא שכנה באולימפוס ולא היה לה מקום מוגדר בין אלי הפנתיאון. כבר ביסודות סיפורה ניכרת כפילות: שייכת אל שושלות קדומות אך לעולם לא משויכת להן באופן חד־משמעי, מוכרת כחלק מן הסדר האלוהי ובו בזמן זרה לו, לא בפנים אך גם לא בחוץ. כאמור הקטה, "הפועלת מרחוק", מזוהה בראש ובראשונה עם מרחבי מעבר: צמתים, שערים, סיפים ומפתנים. מקומות אלה, שבהם הדרך נקטעת ונפתחת מחדש, נעשים תחת פטרונותה מוקדים טעונים של חיבור ופיצול כאחד. היא אינה מגלמת מסירה מיידית או הופעה פתאומית, אלא את המצב שבתווך – על פרשת דרכים, בה מצבי תעייה, תהייה והשהייה מקבלים תוקף משל עצמם. כמי שמזוהה גם עם סודות, לחשים וכשפים, היא מדגישה את הממד הבלתי וודאי של המעבר, של היפוך מצב, את נקודת החיבור – שהיא גם נקודת הפיצול – בין הידוע והבלתי-נודע.
את אופן הימצאותה הייחודי של הקטה על אם הדרך ניתן להדגים באמצעות הסיפור, המיוחס להסיודוס, על חטיפתה של פרספונה: האדס, אל השאול, פרץ באלימות ובעורמה אל עולם החיים ולקח איתו את בתה של האלה דמטר, פרספונה, שבה חשק. ברגע החטיפה פרספונה זעקה לעזרה אל אביה, זאוס, אך זעקתה לא נשמעה על ידי אף אחד פרט לשניים: אל השמש הליוס, שממרום מושבו מעל לארץ משקיף על כל המתרחש בה, והקטה ששכנה במערה. דמטר הכואבת את היעלמות בתה, חיפשה אחריה במשך תשעה ימים, עד שבלילה התשיעי הופיעה הקטה עם לפיד בידה ועדכנה את דמטר ששמעה את הזעקה, אך לא ראתה מי אחראי לפשע ולאן נלקחה. יחד דמטר והקטה פונות אל הליוס ומקבלות ממנו את המידע על זהות החוטף וגורלה העגום של פרספונה, שנגזר עליה לחיות לנצח לצד האדס כמלכתו בממלכת השאול.
בעוד הסיפור מציג את הליוס כעד כל־יכול, היושב במרומי השמים וצופה בכל הנעשה – מעין עין קבועה, ניטרלית כמעט, שמצלמת את המציאות ומסוגלת לדווח עליה באופן מלא – הופעתה של הקטה שונה בתכלית. היא לא רואה את המעשה, אלא שומעת אותו. השמיעה שלה איננה נובעת מיתרון של גובה או שליטה, אלא ממקומה הייחודי במבנה העולם: היא יושבת במערה, שהיא עצמה מרחב סיפי וכפול – פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת – בין הציוויליזציה לטבע, בין פנים לחוץ. דווקא מהמקום הזה, החצוי והמעברי, מצליחה הקטה לקלוט את הזעקה של פרספונה. לא את כל התמונה, לא את פרטי המעשה, אלא את התדר הגולמי, את הקריאה עצמה כשהיא מהדהדת בין עולמות: בין החיים לבין המתים, בין האדמה לבין השאול. כאשר היא פוגשת את דמטר לאחר החטיפה, הקטה לא מופיעה בדמות של מלווה חמושה או שומרת דרך, איננה מגוננת ואף אינה מציעה פתרון ברור. היא גם לא מתפקדת כשליחה המביאה מסר מוגמר ממקום אחד לאחר. הופעתה מתרחשת באיחור, כשהיא נושאת לפיד בידה, לא כסמל של פתרון אלא כמעין אות של השתתפות בחיפוש. היא מוסרת לאם את המעט ששמעה – קול זעקתה של פרספונה – אך המידע חלקי מאוד, כמעט מתסכל, משום שאינו מקרב את דמטר להבנת המעשה. ובכל זאת, דווקא בחלקיות הזו מתבררת מהותה של הקטה: היא לא סוגרת את הפער אלא מצביעה עליו, לא מבטלת את ההיעדר אלא מציבה את דמטר מולו. עדותה החלקית פותחת פתח למהלך נוסף: במקום לסיים את הסיפור היא מאפשרת לו להמשיך, במקום לספק תשובה היא מסמנת את הצורך להמשיך ולחפש. כך הופכת הקטה לדמות המעבירה את דמטר אל השלב הבא במסע, לא בזכות ידיעה שלמה אלא דרך עצם נוכחותה בסף – מי שמציבה את האם על קו פרשת הדרכים ומפנה אותה הלאה, אל הליוס, שממקומו הגבוה יכול לספק את המידע החסר.
בסיפור חטיפת פרספונה נחשפת כאן תפיסה אחרת של תיווך, כזו שנבדלת מן המודלים שמציבים הרמס ואיריס. אצל הרמס, התנועה כרוכה תמיד בדרך: רצף שיש לעבור בו, מסלול שבו נע השליח הלוך ושוב, מלא השהיות ותחבולות אך עם יעד ברור בקצהו. הוא מגלם את ההיגיון של המסירה – מסע במונחים של התחלה וסוף, מעבר מנקודת מוצא אל נקודת יעד. איריס, לעומת זאת, מגלמת את ההבזק הרגעי: דברי זאוס נשנים מפיה כלשונם, המילה האלוהית מופיעה מיידית בעולם האנושי, ואין לה עקבות של מסלול. כאן התיווך איננו תהליך אלא התגלות, נוכחות שאין לה המשך מלבד הופעתה. שניהם מייצגים אפוא מודל של תיווך טלאולוגי, כזה שמוצאו ותכליתו קבועים מראש: אצל הרמס כהולכה לאורך דרך, אצל איריס כהגחה חד־פעמית של מסר שלם.
לעומתם, הקטה מציבה מודל אחר לגמרי. היא לא פועלת מתוך יעד קבוע או מסלול סדור, אלא מגלמת את עצם ההימצאות במרחב ביניים. עדותה החלקית – שמיעה ללא ראייה, קליטת זעקה בלי ידיעה מלאה של המעשה – ממחישה לוגיקה אחרת של תנועה: לא קו רציף בין נקודת מוצא לנקודת יעד, אלא ריבוי פתוח של הסתעפויות. היא דמות של צומת ולא של דרך, של שהות ולאו דווקא של הגעה. בכך היא מציעה מדיאליות מסוג שונה, כזו שאינה מכוונת לתוצאה מוגדרת אלא מתמקדת בעצם המעבר כמרחב חי, שבו כל פיצול הוא אירוע וכל עיכוב פותח אפשרות חדשה. שורשיה הגניאולוגיים, כבעלת ייחוס טיטאני שלא נטמע לחלוטין בסדר האולימפי, מעצימים את הממד הזה: היא שייכת ובו בזמן חיצונית, בת קדומה שנותרה כשריד לצד אלי האולימפוס, ונוכחותה תמיד לימינלית. לכן היא לא מבטיחה את שלמות המסירה כמו הרמס, ואיננה מתמצה בהבזק כמו איריס. היא מגלמת את עצם האפשרות לשהות על הסף, להשהות הכרעה, ולהתנסות במעבריות כערך בפני עצמו. מכאן גם מיקומה כפטרונית הצמתים והמפתנים – אלת מי שעומדים בנקודת פיצול ואינם יודעים את הדרך, שמאפשרת להם להחזיק מעמד בתוך חוסר הוודאות.
הקטה נותרה, במידה רבה, בשוליים של הדמיון התרבותי המערבי לאחר דעיכת האימפריה הרומית ועליית הנצרות. בעוד הרמס, ואפילו איריס, המשיכו לככב כדמויות שנוכחותן שזורה באפוסים הגדולים ובמחזורי הסיפורים הקאנוניים, הוסטה הקטה בהדרגה אל המרחב האפל והחידתי. שמה נקשר בכישוף ובמאגיה, בטקסים ליליים ובפולחנים חבויים, במקומות שבהם נפרץ הגבול בין עולמות. הופעתה בשוליים, במקומות שבהם הידוע מתערבב בבלתי־מוכר, העניקה לה גוון קריפטי שהרחיק אותה ממרכז התודעה הקולקטיבית המבקשת סדר ובהירות (הקטה מופיעה מספר פעמים במחזות של שייקספיר וזכור במיוחד תפקידה בטרגדיה של מקבת, שם היא מופיעה כאדוניתן של שלוש המכשפות). אפשר לראות בקריפטיות הזו חלק אינהרנטי מן התיווך שהיא מגלמת: הימצאות על הסף, הצבעה על הפיצול והבלתי־מוכרע, ופתיחה של הדרך מבלי להבטיח יעד. כך נעשתה הקטה לאלת הספים של הדמיון עצמו – זו שמופיעה בשולי המיתולוגיה אך מזכירה את התנאים שמאפשרים את קיומה.
הקריאה המחודשת בדמותה של הקטה מבקשת אפוא לזמן אותה מחדש אל מרחב ההגות העכשווי, לא כקוריוז מיתי, אלא כמודל תאורטי שדרכו ניתן להרחיב את השיח על מהותם של מדיה ותיווך. הקטה מזכירה לנו שהתיווך עצמו מסוגל ללבוש צורות רבות ולכונן באופנים שונים את דרכי התקשורת וההבנה. אם הרמס ואיריס מייצגים אופנים מוכרים של תנועה – האחד כתהליך בדרך, השנייה כהופעה רגעית – הרי שהקטה מפנה את המבט אל ההתמדה של הלימינלי: אל נוכחותם המתמדת של צמתים ומפתנים, של המתנות והסתעפויות, של אפשרויות ניתוב מחדש בזמן ובמרחב.
Krämer, Sybille. 2015. Medium, Messenger, Transmission: An Approach to Media Philosophy. Berlin: De Gruyter.
Peraki-Kyriakidou, Eleni. 2017. “Iris as Messenger and Her Journey: Speech in Space and Time.” In Time and Space in Ancient Myth, Religion and Culture, edited by Anton Bierl, Menelaos Christopoulos, and Athina Papachrysostomou, 63–78. Berlin and Boston: De Gruyter. https://doi.org/10.1515/9783110535150-005.
הומרוס. 1987. אודיסיאה. תרגום שאול טשרניחובסקי. תל אביב: עם עובד.
מיפוי הוא צורה של הבנה. אך במה מתייחדת מודאליות המיפוי ביחס לצורות הבנה אחרות? כיצד מיפוי יכול לגשת אל הבלתי-ניתן להבנה?
האם ניתן להיעזר בפילוסופיה של התנועה כדי להתמודד עם תחושה עמוקה, קולקטיבית, של עמידה במקום?
איך תראה תנועה של יוצרים שנכפה עליהם המצב האל-ביתי החדש, בין אם נידונו לחיי נוודות, גלות, או הישארות ספוגה באובדן?
וויטגנשטין והאדריכלים המודרניים ביקשו לסלק את הקישוט, ואיתו את המטאפיזיקה, מעולמם. דווקא הקישוט המפואר, המוגזם והעודף הוא מסמן של האנושי, הארצי, גם אם הוא מוקדש כלפי מעלה.
איך אפשר לכתוב את הבלתי ניתן לכתיבה? תנועה מופשטת, הינף של יד, מבט; גוף חי, רגע שחולף ולא יחזור?
משהונחה תשתית יהיה קשה מאד להיפטר ממנה, גם אם הטכנולוגיות סביבה ימשיכו להתחלף או להיערם אחת על השנייה.
הגיליון הנוכחי של סף מבקש להלך בין השבילים והמחסומים, בין המפגש לבין המרחק, שבין תשתית לתנועה.