1

הנטייה לחפש קרקע יציבה עומדת ביסוד הווייתנו: היא מעניקה לנו תחושת ודאות ושליטה, ומספקת לנו עוגן להבין את עצמנו בתוך ההשתנות המתמדת של החיים. בעת הנוכחית, המאופיינת בשינויים טכנולוגים מהירים, ניידות מוגברת, שיבושים אקלימים וקריסה של מערכות חברתיות - הצורך באותה קרקע יציבה הופך לקריטי, דחוף מאי פעם. בה בעת, אותו סחרור מודרני בדיוק הוא שהזין בעשורים האחרונים עמדה תיאורטית כמעט מנוגדת: מחשבה מונחית תנועה. 

מחשבה מונחית תנועה, או פילוסופיה של התנועה, היא זרם בפילוסופיה העכשווית שבבסיסו הרעיון שהעולם לא מורכב מישויות סטאטיות, אלא מהתהוות אימננטית בלתי פוסקת שמטשטשת את הגבולות והחלוקות בין הדברים. הוגיה שואבים השראה מהפילוסופיה התהליכית וכן ממחשבתם של ז׳יל דלז ופליקס גואטרי, ובמידה רבה ממשיכים מסורת פילוסופית עתיקה שראשיתה עוד בהרקליטוס, בעלת מקבילות רעיוניות גם מחוץ למחשבה המערבית, למשל בבודהיזם. בגלגולה העכשווי, מחשבה מונחית תנועה חולשת על זירות דיסציפלינריות שונות במטרה לפתח כלים לנתח ולחשוב על אי-היציבות שמאפיינת את החיים במאה העשרים ואחת. זו אינה תיאוריה שמכוונת ליצירת נרטיב אלטרנטיבי להבין דרכו את הרגע הנוכחי, אלא מערך של שאלות ומתודולוגיות שמבקשות לחשוף שכבות נוספות של חוויה ומשמעות, במטרה לאפשר לנו להתבונן בממדים של החוויה הסובייקטיבית שלרוב אנו נוטים להתעלם מהם; תחושות, עוצמות, תנועות שלא מצייתות למילים, ועם זאת נוכחות בכל חוויה ומפגש בעולם. לחשוב באופן מונחה תנועה אמור לאפשר לנו הבנה רחבה יותר של עצמנו, מבלי להיות כבולים לנרטיב מסוים או סדר מקובע מצד אחד, ומבלי לאבד לחלוטין את מובן העצמיות שלנו מצד שני. 

קשה להמעיט באתגר לו נדרשת מחשבה מונחית תנועה. ראשית, תנועה הינה התרחשות שמבטאת מעבר, חצייה, אי-היקבעות. הכלים הנגישים לנו להבין ולתת פשר לחוויה שלנו בעולם - וביניהם ייצוג, המשגה, הבחנה ותיחום - דורשים מאיתנו לתפוס אירוע, להקפיא אותו ברגע אחד בזמן. כלומר, עצם הניסיון לתפוס תנועה חוטא למהותה, ומאפשר לה לחמוק מידינו ולהיוותר במסתוריותה. שנית, לחשוב במונחים של תנועה מחייב אותנו להיאבק בנטייה המושרשת בנו להניח יסוד קבוע שממנו היא בוקעת. לפי תומאס נייל (Nail), אפילו אבות הפילוסופיה התהליכית (ברגסון ו-ויטהד), ממנה התפתחה הפילוסופיה של התנועה, נכנעו לנטייה זו. 

כדי להתמודד עם האתגרים שלעיל, רבים מההוגים וההוגות העוסקים היום במחשבה מונחית תנועה מבססים את שיטותיהם על שינוי פרדיגמטי; לעומת דמותו המסורתית של הסובייקט האנושי כ'היות' (Being) המושלך לעולם ומתקשר עם אחרים בו, במחשבת התנועה הסובייקט מובן במונחים של התהוות מתמדת (Becoming). הסובייקטיביות האינדווידואלית מפסיקה להיתפס כגילום של גרעין פנימי, ייחודי, שמתממש דרך הפעולות, הנטיות, דפוסי המחשבה והרגלי ההתנהגות - והופכת לביטוי דינמי של הקשרים והמפגשים שאנו מקיימים עם ישויות זולתנו, אנושיות ולא-אנושיות, אורגניות ומלאכותיות. אין סובייקט הקודם לקשר, הוא תמיד כבר חלק מקשר, נתון בחיכוך מתמיד עם העולם ולכן מצוי בהשתנות מתמדת. 

לחשוב מתוך קשר מייצר תשתית אונטולוגית חדשה – Relationality,  באופן שמאפשר גישה אחרת לשאלות האפיסטמיות, הפנומנולוגיות והאתיות שמעסיקות את המחשבה הפילוסופית מימיה הראשונים. עם זאת, על אף הרדיקליות שבה נדמה שהמחשבה הרילשיונלית ממשיכה להתקיים באותו שדה אידיאלי בו השתקעה המחשבה הפילוסופית המסורתית, באופן שמרחיק אותה ממציאות החיים הממשית. לאור כל זאת, אבקש לשאול: האם מעבר לתיאורטיזציה יצירתית, יש בפילוסופיה של התנועה תשתית ביקורתית מספקת להבין בעזרתה את הרגע הנוכחי? ואם למקם את השאלה באופן מדויק יותר, בזמן ובמקום שמתוכם מילים אלו נכתבות: האם ניתן להיעזר בפילוסופיה של התנועה כדי להתמודד עם תחושה עמוקה, קולקטיבית, של עמידה במקום?

2 

בשנתיים האחרונות, מורגש פער קשה ליישוב בין תחושת התקיעות וחוסר התוחלת שליוותה רבים בחברה הישראלית, לבין התעקשותם להמשיך לפעול ולמחות. כיצד אפשר להסביר את הבחירה להמשיך לצאת לכיכרות, הגשרים והצמתים, לצעוק ״עכשיו!״ ו״די למלחמה!״, ולהיווכח פעם אחר פעם עד כמה מתרוקנות המילים האלה ממשמעותן כשהן נאמרות שוב ושוב ושוב? אנחנו ממשיכים, על אף שיודעים כמה זניחה הזעקה, עד כמה חלולים המעשים. הכוח אוזל ועדיין אנחנו פועלים, ופעולות קורות. כשנדמה שהפעולות חסרות תוחלת, האם אנו עדיין פועלים? אם כן, למה? ואם לא, מה אנחנו באמת עושים כאשר אנו חושבים שאנו פועלים? מה קורה בין אקט הפעולה ובין רישומה הממשי על העולם? 

תחושת חוסר התוחלת לא מערערת על עצם ההתכוונות, אך בהחלט מעידה על כך שדבר מה שאינו כשורה מתרחש במעבר מן התכוונות למעשה, שאפשרות השינוי הגלומה בפעולה אינה מתממשת. הקושי ליישב את הפער הזה מעצים את תחושת אי הודאות וחוסר השליטה על חיינו. זהו מצב שהפילוסוף בריאן מסומי (Massumi) מכנה "תזוזה ללא טרנספורמציה" (Massumi 2021, 8). מצב בו יש תנועה, אבל היא ריקה, חלולה. לא משנה.

מסומי, שהגותו צומחת מתוך המחשבה הדלזיאנית הממקמת את הגוף במרכז הדרמה הסובייקטיבית, מניח שכגוף חי אנחנו בהכרח בתנועה, מעורבים במציאות, מתעצבים באופן דינמי מתוך המפגשים שלנו עמה, ומותירים עליה את עקבותינו. המאפיין היסודי של גוף, כל גוף - אך בהקשר הנוכחי, הגוף האנושי - הוא היכולת להשפיע על סביבתו ולהיות מושפע על ידה, לחולל בה שינוי ולעבור שינויים בעצמו.

עם זאת, טוען מסומי, השינוי שטומנת בחובה התנועה אינו מובטח. אחת הסיבות המרכזיות לכך קשורה לטענתו בדבר הדומיננטיות של מודל ההתמקמות (Positionality Model), כבסיס להגדרה שלנו כאינדיבידואלים בתוך השדות הנורמטיביים בהם אנו מתקיימים. במודל זה, הגוף מתפקד כמפה חיה שמקודדת את השכבות המרובות של החוויה הסובייקטיבית בעולם - הזיכרונות, המפגשים ההרגלים והנטיות - לכדי ״עצמי״ תחום וברור. עם זאת, מסומי טוען, כשאנו חושבים את עצמנו דרך המיקום שלנו בשדה הנורמטיבי, הפעולות והמחוות שמופקות מהגוף הממוקם אינן מבטאות בהכרח התערבות אקטיבית במציאות, אלא משמשות לעיגון אותם המיקומים הנורמטיביים שלנו במרחב. כלומר, הגוף נע ופועל - אך לא באופן שמחולל שינוי במציאות (Massumi 2021, 3).

התיאור שמציע מסומי מחייב אותי להידרש לשאלה האם, בהתעקשותי ללכת שבוע אחר שבוע להפגין, אני בכלל מכוונת לשינוי המציאות - או שמא מטרתי להוכיח לאחרים ולי שאני מממשת את תפיסת העצמי שלי כאזרחית מוסרית, חפצת חיים ושלום, המחויבת לערכים של סולידריות ואחריות חברתית? האם התנועה היא טרנספורמטיבית, או רק פרפורמטיבית? 

בנוסף, תחת מודל ההתמקמות אנחנו נוטים לתפוס את התנועה ככפופה לרצוננו, מתעצבת בהתאם לצרכינו ומיועדת להשגת מטרותינו. במידה והתנועה לא השיגה את היעד שהוגדר לה - היא נתפסת על ידינו כחסרת תוחלת. מעבר לתחושת התסכול הנגרמת מכשלונה של התנועה להשיג את מטרתה, עצם ההנחה שאנו אלה שקובעים אותה, מערערת על תחושת השליטה שלנו בחיינו, ופוגמת בתחושת היכולת שלנו להתערב באופן משמעותי במציאות הקיימת ולחולל שינוי.  

מסומי טוען כי תנועה אינה מעבר של הגוף בין מיקומים שונים במרחב, אלא היא התרחשות דינמית בה הגוף אינו נתון תחת מערכת משמוע קבועה. בהיות הגוף בתנועה הוא נמצא במצב של אי-היקבעות, מתקיים במרחב של בין לבין. מצב זה מתאפיין באפשרות לייצר חיבורים בין שלל החוויות שרשומות בגוף, באופן שמחולל משמעויות חדשות, לא צפויות ולאו דווקא מתבקשות של החוויה העצמית בעולם. אי-ההיקבעות של הגוף אינה שאיפה או מטרה סופית, כי אם פוטנציאל הנוכח בגוף. במובן הזה, לחשוב את הגוף בתנועה זה להכיר בכך שלצד המופעים הקונקרטיים שלו, הוא נושא בכל רגע את האפשרות להתארגן אחרת, להתקיים במצב שונה מהאופן בו הוא מתקיים כרגע, בכל כאן ועכשיו. 

ביחס לתחושת חוסר התוחלת של הפעולות שאנו עושים בעולם, ניתן לקחת ממסומי את ההכרה בכך שהפעולות שלנו כוללות הרבה יותר מהתוצרים הקונקרטיים שאנו מודעים להם. גם אם נדמה שפעולה כזו או אחרת אינה משיגה את יעדה, היא עדיין מטביעה חותמה על העולם, גם אם באופן שחורג מעבר לגבולות התפיסה שלנו כרגע. 

3

עם זאת, ועל אף ההבטחה הגלומה בדיונו במושג התנועה, נדמה שמסומי נותר עם את אותה בעייתיות מובנית שמלווה את מחשבת התנועה מאז דלז, אשר נעוצה בהמרת תפיסת הסובייקט מהיות (Being) - יישות תחומה, לכידה וקוהרנטית - לסובייקט מתהווה (Becoming). במצב עניינים כזה, לא ברור מה מביא לארגון אחד ולא אחר של החוויה הסובייקטיבית. כמו כן, עולות השאלות: מי או מה הוא הסוכן של התנועה? והאם יש לסוכנות האנושית כוח להשפיע על תנועת המציאות?  

הפילוסופית והתיאורטיקנית רוזי בריידוטי (Braidotti) טוענת שעל אף שדלז מיטיב לזהות את תהליך הקידוד והמשמוע המופנם בתוכנו, בהצעתו לשוטט בתוך העושר הכאוטי ולייצר חיבורים לא מתבקשים בין המשתנים שמרכיבים את החוויה העצמית שלנו בעולם, הוא נמנע מלתת מובן ברור של מה היא פעולה פוליטית בעולם. כך, הוא מעקר את האפשרות להוביל לשינוי משמעותי בתנאי המציאות הקיימים (Braidotti 1993, 46).  

כמו מסומי, גם בריידוטי מתבססת על הגותו של דלז, ובפרט על הדגש למימדים הוירטואלים השזורים בתוך החוויה הסובייקטיבית. בשונה ממסומי, בריידוטי דנה בכוחו של הסובייקט האנושי לפעול באופן מודע ולארגן מחדש את שלל המשתנים שמרכיבים את הרגע הנוכחי לכדי התערבות טרנספורמטיבית במציאות. אם עבור מסומי הפוטנציאל הטמון באי-היקבעות הוא היכולת של הגוף להתקיים מחוץ לטווח של המנגנונים הממשמעים - הרי שבריידוטי טוענת שהכרה במימדים הוירטואלים מחייבת קבלת אחריות עליהם. בהכרה בקיומם וקבלת אחריות עליהם מתאפשר, לשיטתה של בריידוטי, מימוש עצמי שלם יותר של הסובייקטיביות האינדווידואלית. במילים אחרות, התשוקה למימוש עצמי מלא לא מסתכמת בהשתחררות ממנגנון ממשמע ודכאני כזה או אחר, אלא מתאפשרת כתוצאה מהכרה בעוד ועוד קשרים שמהם מורכבת החוויה הסובייקטיבית. זאת מכיוון שאצל בריידוטי סובייקטיביות מובנת כאוסף הקשרים שמקיים הפרט עם אחרים בעולם, אנושיים ולא אנושיים, בעבר, בהווה ובעתיד. כלומר, הסובייקט הוא גילום דינמי של כלל המפגשים והקשרים עם העולם, וככזה נתון באופן מתמיד בהתהוות והשתנות. על אף היותו בהשתנות מתמדת, הסובייקט של בריידוטי מודע להיותו נתון בתוך מסגרות ידע וערכים, כבול במערכת הקשרים אחת ולא אחרת. השאיפה אינה להשתחרר מהם כי אם להכיר בעיוורון שהם משיתים על הסובייקט, ומכאן  לתור אחר עוד ועוד קשרים, בהם הוא מושקע מבלי שהוא מודע לכך. החיפוש אחר הוירטואלי מנותב, בשיטתה של בריידוטי, לחיפוש אחר הקשרים הנשכחים שמהווים חלק בלתי נפרד מהסובייקטיביות של השוכח. 

כדי לפתח את הדברים היא פונה לדון במונחים של תנועה, לא של הגוף אלא דרך הגוף. בשונה ממסומי שממקם את התנועה כמאפיין של הגוף החי, בריידוטי מגדירה תנועה כמאפיין של אנרגיית החיים – אותה היא מכנה זואי (Zoé) - אנרגיה חייתית א-פרסונלית הזורמת דרך כל גוף חי ומחברת בין הגופים השונים (Braidotti 2012, 92). בתפיסה זו, הסובייקט מובן כשותף אחד מיני רבים בפרויקט המשותף של חיים. במובן הזה בריידוטי אמנם מפקיעה מהגוף האינדיבידואלי את בעלותו על חייו, אך לא מוותרת על תפקידו כצומת בעלת השפעה ממשית על טיב הזרימה של אנרגיית החיים שחוצה ומחברת כל חי. במסגרת זו, על הסובייקט לזהות את הצמתים החסומים שמונעים מאנרגיית החיים לזרום באופן מיטיב. הסובייקט לא רק מצוי בתנועה, הוא כלי עבור תנועה של אנרגיה - יש משהו בלתי-פוסק ופועם שנע  דרכו. 

ניתוח רפלקסיבי אודות תרומתו הפרטיקולרית של הסובייקט לטיב הזרימה של אותם כוחות חיים א-פרסונליים החוצים אותו, כרוך בניסיון לזהות אילו מהקשרים בהם הוא שותף מעצימים זרימה זו ואילו מצמצמים אותה. המטרה אינה לברור את הקשרים המיטיבים ולגדוע את השליליים, כי אם לזהות את הנטיות, הדפוסים וההרגלים שמובילים אותו להכיר בקשרים מסוימים, ולהתנכר ואף להתעלם מאחרים. ברמה האתית, מרגע שהסובייקט מבין את עצמו כיצור רילשיונלי, המתהווה מתוך תלות הדדית באחרים זולתו, הוא יפעל להכיר בעוד קשרים בהם הוא מושקע, לטפח ולשמר אותם. כלומר - הסובייקט יכיר באחריות שיש לו על אחרים, דווקא מתוך הצורך בשימור עצמי. 

ההקשה האתית-פוזיטיבית שעושה בריידוטי הקימה עליה, ייתכן שבצדק, לא מעט מבקרים - שמזהים בהגותה מימד עמוק של אופטימיזם מוניסטי-ויטאלי. תומאס נייל, למשל, טוען שהאופן שבו היא משתמשת ברעיון הויטאליות של דלז חוטא למקור. בעוד שעבור דלז ויטאליות מזוהה עם תנועה והשתנות, ואינה מבטאת בהכרח מחוייבות למימוש של חיים (Deleuze 1990, 269), בריידוטי מטעינה אותה במובן של כוח פוזיטיבי הכמה לשימור והעצמת אנרגיית החיים, ובכך מתעלמת מהיבטים קשים והרסניים של ויטאליות (Nail 2023, 251). 

כמו כן, התשוקה לשמר את כוח החיים מניחה בתוכה תפיסת עתיד. בריידוטי נדרשת במפורש לסוגייה זו כשהיא טוענת שעלינו לעבוד עם התנאים שמרכיבים את הרגע הנוכחי, כחומר ממנו יכולות להתהוות אפשרויות של עתיד-בר קיימא (Braidotti 2009, 45). ברגע זה בזמן, לנוכח המוות והחורבן האינסופי שהביאה איתה המלחמה, המגמות בזירה המקומית והגלובלית ואי היציבות האקלימית ששורה מעל ומבעבעת מתחת: האם ניתן להשתמש ברצינות במונח ״עתיד בר-קיימא״?

זאת ועוד, כיצד עלינו לגשר בין תחושת האחריות שבריידוטי משרטטת, לבין ההידרדרות בכוחו של הפרט לפעול במרחב הציבורי, ולחולל בו שינוי עמוק? הבנה ראויה של תנאי המציאות הנוכחיים, כפי שבריידוטי דורשת מאיתנו, תביא אותנו למסקנה שברגע הזה בזמן - פעולותינו ככל הנראה חסרות משקל. תחושת חוסר התוחלת אינה קשורה רק בכישלון הפעולה לממש את יעודה, אלא בהכרה מפוכחת של מצבנו ברגע הנוכחי. אם מקומה של האחריות כתנאי למימוש סובייקטיבי מלא נותר בעינו, הרי שאנחנו נכשלים פעם אחר פעם לממש את חובת האחריות שלנו לאחרים בעולמנו. כיצד עלינו להמשיך מכאן? 

4

לחשוב על עצמי ברגע הנוכחי פירושו להתעמת עם תחושת חוסר התוחלת של ניסיונותיי לתרום ליצירת שינוי. לחשוב על עצמי ברגע הנוכחי, פירושו להכיר בכישלון המובנה לממש את אחריותי על הזולת; בקושי לדמיין עתיד בר-קיימא; בקושי לעבוד עם התנאים הקיימים באופן טרנספורמטיבי.  

התובנות הללו כשלעצמן מרפות ידיים ויוצרות סדק בהגדרה שיוצאת מהמחשבה הרילשיונלית, לפיה כאדם בעולם אני בהכרח מעורבת במציאות, בהכרח משפיעה עליה, בהכרח משנה אותה. ועם זאת אני מוצאת שניתן, בעזרת פילוסופיית התנועה, לחשוב אותן אחרת, ככלי ניווט איתו ניתן להבין טוב יותר מי אני בעולם, מהו כוחי ומהן מגבלותיי. התעמתות עם המגבלות, עם הקושי להוביל שינוי ממשי, היא טרנספורמטיבית במובן שהיא משמרת אותנו במצב מתמיד של אי-נחת ומכאן גם בעירנות ובקשב לתנאים הקיימים, בתוכם אני פועלת, שמונעים את מימושו של פוטנציאל השינוי הטמון בכל פעולה ומעשה להתממש - ולמצוא משאבים לנוע עוד, בכל פעם מחדש.

ההתנגדות העקבית והאקטיבית למלחמה הפכה למרחב ריטואלי: לצד החזרתיות המתישה שאפיינה אותה, היציאה, שבוע אחר שבוע, גילמה גם הזמנה לחשוב כל פעם בצורה קצת אחרת על המטרות שבשמן אני פועלת, על התאמת המטרות לדרישות המציאות, שבעצמן משתנות כל הזמן. היא גם דרשה ממני לזהות את נקודות העיוורון שלי, את אתרי הקיבעון שמקשים עליי להיפתח לאפשרויות בלתי צפויות של שינוי, שמחוללים תזוזות ריקות ממשמעות, ובמקביל לחזק את מחוייבותי למימוש הפוטנציאל לשינוי הטמון בכל מעשה ותנועה. 

מקורות

Braidotti, Rosi. 1993. “Discontinuous Becomings. Deleuze on the Becoming-Woman of Philosophy.” Journal of the British Society for Phenomenology 24 (1): 44–55. https://doi.org/10.1080/00071773.1993.11644270.

———. 2012. Nomadic Theory: The Portable Rosi Braidotti. New York: Columbia University Press.

———. 2009. “On Putting the Active Back into Activism.” New Formations 68 (68). https://doi.org/10.3898/newf.68.03.2009.

Deleuze, Gilles. 1990. The Logic of Sense. Edited by Mark Lester and Charles Stivale. Columbia University Press.

Massumi, Brian. 2021 [2002]. Parables for the Virtual: Movement, Affect, Sensation. Durham and London: Duke University Press.

Nail, Thomas, and Audronė Žukauskaitė (eds.) S. E. Wilmer. 2023. “What’s the Matter with Life?” In Life in the Posthuman Condition: Critical Responses to the Anthropocene. Edinburgh University Press.

Nail, Thomas. 2022. "What Is the Philosophy of Movement?". Mobility Humanities 1(1)