המילה הראשונה שהילד שלי אמר הייתה "מחובר". מחובר זו המילה שרמקול הבלוטות׳ הכחול שלנו הכריז בעברית רדיופונית כשחיברנו אליו את הסמארטפון. הילד שלי אוהב מוזיקה, והתרגש בכל פעם ששמע את ההכרזה. אחר צהריים אחד, כשהיה בן תשעה חודשים בערך, הרמתי את השלט של המזגן בדירה שלנו בתל אביב והוא מיד הסיט את המבט מהשלט אל המזגן הלבן הגדול בתקרה, הצביע ואמר: ״מחובר״. ככה נפל לי האסימון, ונזכרתי ברשימה של דברים שהוא קורא להם ״מחובר״: הלוגו של ספוטיפיי, כל פעם שמתנגנת מוזיקה, הטלוויזיה, כל דבר שיש לו שלט, המקבוק של העבודה, הסמארטפון. כל דבר פועל, בעצם, היה מחובר. 

בגיל תשעה חודשים הילד הזה לא ידע שיש בעולם מחשבים, מעגלים חשמליים, מזגנים, או מוזיקה בפורמט דיגיטלי, אבל הוא ידע שיש אינטרנט. כמובן, הוא לא ידע מה משמעות המילה אינטרנט, אבל הוא הבחין בקשר בין "מחובר" ל"אינטרנט" - הוא פגש את המילה אינטרנט בגיל שנתיים כשניסיתי לומר שאני לא מצליח לנגן קוקומלון מכיוון שאין אינטרנט. כשהקליטה ברכבת הייתה אובדת והסרטון היה נעצר הוא היה מביט בתסכול וצועק, ״אינטרנט, יש פה אינטרנט״. לקח לו כמעט שנתיים להבין שהאינטרנט הוא המצב התקין של הדברים, ולא השם של הבעיה. אבל לפני שהוא הבין את האינטרנט הוא חשב שכל הדברים הדיגיטליים הם רשת אחת גדולה, ואני הייתי צריך לפרק את הסבך הזה. להסביר שהשלט של המזגן מפעיל רק את המזגן, על אף שלפעמים גם שלטנו במזגן באמצעות הטלפון; שהמחשב והטלוויזיה הם שני דברים שונים; ושלמען השם יפסיק לגעת בכל טלוויזיה שהוא רואה, כי לא כל מסך הוא מסך מגע (בנושא הזה הוא עדיין לא לגמרי מאמין לי).

בינתיים המילה ״מחובר״ נעלמה, אנחנו עברנו לברלין, התינוק הפך לילד ופיתח תחביב חדש: בהייה ברכבות מהחלון. לפעמים כשאני יוצא מהבית הוא בודק איזה סוג רכבת אני לוקח, אם היא נוסעת במנהרה או על גשר. בברלין קווי רכבת אינם סתם אמצעי תחבורה, הם הארכיטיפים שמגדירים את האופי של שכונות מגורים ואזורים אחרים. הרשת מלאה בשאלונים שיספרו  לך איזה קו רכבת תואם את טיפוס האישיות שלך. התמצאות במערכת הקווים וסוגי הרכבות היא מבחן אינטגרציה ראשון שמהגר חדש לעיר נדרש לעמוד בו: בתקופת המעברים התכופים בין דירות, ראיונות עבודה ומפגשים עם חברים חדשים, הרכבת ממסכת באלגנטיות את המרחקים העצומים בין הרבעים השונים והמשונים. 

אולי זו הסיבה שפסי רכבת הם אחד הדימויים הראשונים שקופצים לעין כשמחפשים באינטרנט את המונח תשתיות. תשתית אינה עוד סוג של טכנולוגיה, תשתית היא שכבה טכנולוגית שמאפשרת לטכנולוגיות אחרות לרוץ עליה ובאמצעותה. תשתית הרכבות בברלין נוצרה לפני למעלה ממאה שלושים שנה, ביחד עם רצף מהלכים פוליטיים שארזו וחיברו בפסי מתכת קבוצת ערים וכפרים לכדי עיר בירה גרמנית ענקית אחת. 

טכנולוגיה משתנה עם הזמן, אבל תשתית היא במידה רבה רגע חד פעמי של פריסה. הרבה תחנות רכבת בברלין מתהדרות בתמונה של התחנה מלפני מאה שנה ויותר. קל לראות איך הרחוב השתנה כולו אבל הגשר בהאקשרמרקט נשאר אותו דבר. בניגוד לתחנות המפוארות של העיר, התחנה ליד הבית שלנו נבנתה בשנות העשרים כתחנה זמנית, לרגל שיפוצי התחנה הסמוכה שנסגרה. מלחמת העולם הפכה את הזמני לקבוע, ובשנות החמישים התחדש הרציף במצבר חשמלי שמסיבה כלשהי דרש כיסוי מכוער של בטון על כל השטח. הוא היה מכוער בתמונות של התחנה משנות השמונים, והוא נותר מכוער גם היום.

הכל התחלף סביב פסי הרכבת, קרונות חדשים הוכנסו לשימוש, גשר העץ הוחלף בפלדה, השיכונים נהרסו והוחלפו במבנים מחופי זכוכית, אבן לבנה חלקה ונגיעות עץ בסגנון שתואם את המאה העשרים ואחת. אבל הפסים עצמם נותרו אותם פסים, משרטטים גבול פיזי קשיח בין רובע קרויצברג לשונברג, בדיוק כפי שהיו הרבה לפני שברלין הייתה ברלין, כשהשכונה שלנו הייתה שטח פתוח בפאתי עיירה לא חשובה במיוחד. העיירות הפכו לשכונות, שהפכו לרובעים, שהתאחדו להם ברפורמת המחוזות האחרונה של העיר אבל המסילה הזאת כבר לא תזוז, וכנראה תגדיר לנצח את הגבול על המפה. 

משהונחה תשתית יהיה קשה מאד להיפטר ממנה, גם אם הטכנולוגיות סביבה ימשיכו להתחלף או להיערם אחת על השנייה. המאפיין התשתיתי הזה בא לידי ביטוי, למשל, ככלי בדימוי קולנועי: כשהגיבור נע בזמן - אחורה או קדימה - אבל נשאר באותה סביבה גיאוגרפית, אותה שכונה או אותו רחוב,  יהיו אלו התשתיות הטכנולוגיות שיסגירו לצופה באיזו תקופה העלילה מתרחשת. אני חושב שכולנו יכולים לדמיין את מאפייני הרחוב הייחודיים בכל עשור במאה האחרונה, במדינה מערבית, קפיטליסטית יותר או פחות. בכל עשור - עד לעשור השני של המאה העשרים ואחת. מעט מאד השתנה בנוף העירוני מאז, אבל החיים שלנו לפני חמש עשרה שנה והיום שונים ללא היכר. היציאה של האייפון והמצאת האפסטור, רשתות חברתיות, אמצעי ניווט ואפליקציות דייטינג שינו את המרחב סביבנו. זוגות כבר לא מכירים בברים, לא צריך מפה - אבל חייבים סמארטפון - כדי להתמצא בעיר זרה, אנשים נכנסים לחנות ברחוב רק כדי לראות מה להזמין אונליין. השינוי הזה השפיע על המצב הפוליטי, על איך אנחנו מדמיינים את העתיד ועד כמה אנחנו אופטימיים או פסימיים לגביו. 

אך ברמת הרחוב, השינוי הזה שקוף. נוסע בזמן שיחזור משנת 2025 אחורה לשנת 2010 יראה מעט מאד הבדלים בתשתיות הפיזיות, בטח בהשוואה לפער בין 2010 ל1995. ההבדלים המרכזיים יהיו שקעי ההטענה לכבלי USB בתחבורה הציבורית, השינוי הקל בדגמי המכוניות והשקט שרכבים חשמליים הביאו איתם לרחוב. מצד שני, ב2010 היו פחות קורקינטים חשמליים על המדרכה, וזו רק אחת מהסיבות שאני די מקנא בנוסע הזה בזמן.

בחמש עשרה שנה המין האנושי עשה קפיצה מרשימה בכל הנוגע לתשתיות הטכנולוגיות, אבל הקפיצה הזאת הותירה חותם מוגבל על הרחוב. אחת הסיבות שהתענגתי על השימוש של הבן שלי בביטוי ״מחובר״ היא שעבורי החיבורים האלו אינם שקופים בכלל. סיבה מרכזית לכך טמונה בעובדה כי ההתמחות המקצועית שלי כמפתח תוכנה היא בתחום תשתיות הענן, שנולד בהדרגה במהלך העשור וחצי האחרון. ענן הוא תחום רחב המורכב ממנעד רחב של טכנולוגיות שונות. אנסה לתאר אותו בקצרה ולהתמקד בהיבט אחד שלטעמי מגדיר יותר מכל את האופי התשתיתי שלו.

בניגוד למפתחים שמייצרים אפליקציות למובייל או לדסקטופ, תוכנה שנועדה לשרת מוצר מסוים בהתאמה גבוהה, תשתיות תוכנה אדישות לחלוטין למה שעובר דרכן, למה שרץ מעליהן. אני אוהב לומר לאנשים שאם מתכנתים אחרים בונים מכוניות, או יותר מדויק, מפעלים שיוצרים מכוניות לפי הטעם של הלקוח, העבודה שלי היא לסלול את הכביש. הריגוש במקצוע שלי מגיע לשיא אם הכל פשוט עובד וכולם עסוקים בלנסוע, בלי שם לב שהכביש שסללת קיים. בניגוד לכבישים, שהם ארטיפקט עשוי אספלט קשיח שמשרת מטרה אחת באופן שחוזר על עצמו במדויק, בתשתיות תוכנה מישהו מידי פעם ישאל אם יש מצב להגמיש קצת את הכביש כדי להשיט עליו אוניות, או נושאת מטוסים, ואולי אפשר שהכביש הזה גם יגיע לירח. לפעמים אנחנו אפילו מצליחים לספק את הרצון המופרע הזה.

האופי השקוף של תשתיות תוכנה לא מחייב את חוסר האפשרות להרגיש אותן. זה הקסם שקורה ברגע כשאתם מרוחים על הספה בסלון מול טלוויזיה חכמה, גוללים באפליקציה של נטפליקס עם היד והתמונה הקטנה מתחלפת בצורה חלקה וקסומה ומראה לכם בדיוק את הרגע שחיפשתם בסרט. ברקע טסו אינספור פקטות של מידע. שרתים שלחו הודעות אחד לשני, אחד מהם ביקש לדעת איזה פריים של וידאו נמצא בשנייה הבאה, שרת אחר היה צריך למשוך את החצי השני של הסרט ששמור באחסון ארוך טווח; תוכנה אחת איבטחה את התקשורת, תוכנה אחרת דאגה שלכל שרת במערכת הזאת יהיו מספר עותקים זהים לחלוטין שימתינו בכוננות למקרה שהשרת הראשי שלהם יקרוס או יקבל עדכון תוכנה. אלו קבוצות רבות של מחשבים וחלקי תוכנה, שעובדים ביחד ובמקביל בכל רגע. במבחן התוצאה, כולנו לוקחים כמובן מאליו את השלמות ההנדסית שנטפליקס הביאה לעולם, וחלקנו עוד מתלוננים אם האפליקציה של דיסני לא עובדת באותה רמה. זה נכון, דיסני צריכים לגייס יותר Platform Engineers.

התשתיות האלה מסנכרנות כלים שפותחו על ידי חברות מסחריות שונות ברחבי העולם ובשיתוף פעולה שלפחות חלק ממנו נעשה בהתנדבות של אנשים שפשוט אוהבים את הטכנולוגיה (ובמרבית המקרים, גם את הקריירה שלהם). הפרטים הם עצומים בהיקפם, ומרבית המהנדסים מסוגלים לתאר רק חלק מוגבל בכל מערכת כזאת. כשמצליחים לראות מול העיניים את הרשת הבלתי נראית הזאת - היא מהפנטת לא פחות מהאקוודוקטים שהזרימו מים לבתים של הרומאים, או מקווי הרכבות שנפרסו באירופה בסוף המאה ה-19. הרשת הזאת פרוסה בחלל סביבנו על גבי רשתות בלתי נראות אחרות של ווייפי, בלוטות׳, ועוד המון פרוטוקולים ומבני תקשורת פחות מוכרים לקהל הרחב, אלפי אנשים ומאות שנים, אינספור אבני בניין שמתחברות לאינספור אבני בניין אחרות, וכשזה עובד - אלפי גלגלי שיניים הופכים ברגע אחד לשעון שמתקתק ללא קול. זה יפייפה, זה מחובר.

המהפכה הזאת חייבת את ההצלחה שלה לקונספט חדש יחסית שהחל לקבל תאוצה לפני כעשור: הקונטיינר. כל התוכנות רצות על מחשבים, קופסאות פיזיות עם יכולות חישוב. אם בעבר הרחוק הדרך היחידה להריץ תוכנה הייתה ישירות על מערכת ההפעלה של המחשב או השרת, התחילו להתפתח טכנולוגיות להפרדה וירטואלית בין התשתיות שעליהן תוכנות רצות. הקונטיינר, רעיון מפתח במהפכת מחשוב הענן, שואב את שמו מתחום תובלת הסחורות - זוהי המילה האנגלית למכולה. קונטיינר הוא מכולה עבור תוכנה, שאפשר להעמיס לתוכה כל ״סחורה״, ולהניע אותה על מה שאפשר להקביל למגוון אמצעי תחבורה, תשתיות פיזיות, כאילו היא עוברת ממחסן, למשאית, לספינה, למשאית חדשה, ואז מגיעה ליעד. 

במקום להריץ תוכנות ישירות על מחשבים ומערכות הפעלה, הן רצות על קונטיינרים. קונטיינר זו תוכנה שמייצרת לאפליקציה שאנו רוצים להריץ תחושה כאילו היא רצה לבד על מחשב שמותאם רק בשבילה. היא מסתירה ממנה את המחשב הפיזי. בהדרגה התחילו להופיע תוכנות לניהול קונטיינרים, קוברנטיס היא הבולטת שבהן, והן מאפשרות לקונטיינרים האלו לרוץ על יותר ממחשב אחד במקביל, ואפילו באזורים שונים בעולם. כמו שהסחורה במכולה לא יודעת אם היא על משאית או רכבת, ככה גם האפליקציה שלנו לא צריכה לדעת אם היא רצה על ווינדוס או מאק. המהפכה הזאת העלימה - מהמשתמשים, אבל גם מחלק גדול מהמפתחים - את כל החלק הפיזי של תוכנות מחשב, שהן בסופו של דבר מכונות פיזיות, מחוברות לחשמל פיזי, במרכזים עצומים, ממוזגים ומאובטחים היטב כשכל מרכז כזה משלם חשבון חשמל של עיירה גדולה וצפופה. לאתרי האינטרנט ולמשתמשים שלהם - זה כבר לא משנה בכלל. למפתחי תוכנה - זה משנה יותר. נוצרו כלי פיתוח ובדיקות חדשים שמינפו את היתרונות של הרצת תוכנה בקונטיינרים וקיצרו את הזמן של פיתוח תוכנה, מקבועי זמן של חודשים או שבועות של עבודה - לימים בודדים או כמה שעות.

אפשר לראות קונטיינרים כעוד חוליה בשרשרת של התפתחות טכנולוגיית המחשבים, התפתחות שתמיד כרוכה בהוספת שכבות של אבסטרקציה וירטואלית על גבי טכנולוגיה קיימת. הטענה שלי היא שקונטיינרים הם רגע תשתיתי חשוב בתוך ההתפתחות הזאת. הם עזרו לנו להתגבר על מהפכה ישנה יותר - מערכות ההפעלה - שפתרו את האתגר הטכנולוגי הגדול של סוף שנות השישים אבל לא התאימו לצרכים של תחילת שנות האלפיים. כשהקונטיינר מופיע, מהפכת מחשוב הענן כבר הייתה בתנופה מלאה והתבססה על מכונות וירטואליות, פתרון טכנולוגי שאפשר להריץ מספר מערכות הפעלה ״מוקטנות״ בתוך מערכת הפעלה ראשית. הפתרון עדיין היה כבד יותר ומוגבל ביכולות שלו. ברגע הזה בהיסטוריה, לא היה מעשי להפטר ממערכות ההפעלה ולהמציא משהו חדש מאפס. במובן הזה, הקונטיינרים לא הובילו את השינוי, הם קידמו אותו - הם חתמו את העידן הטכנולוגי של מערכות ההפעלה, ויצרו תשתית חדשה. 

קונטיינר הפך להיות אבן הלגו הבסיסית של כתיבת קוד בעולם החדש. השינוי הזה הוא שמאפשר לחברות טכנולוגיה ״לרוץ מהר״, וגם אם זה אמנם לא שינה מהותית את הרחובות שלנו - אנחנו השתננו מאוד בעקבותיו. זה המכשיר שנמצא לנו בכיס כשאנחנו יושבים עם חברים. זה איך שאנחנו אוהבים, מחזרים, שומרים על קשר עם חברים, או בכלל מגדירים מה היא חברות. חנויות פיזיות החלו לשרת את הקניות בדיגיטל, התאפשרה הנוכחות המשונה של סניפי דואר בתוך קיוסקים, המסעדות הפכו לתלויות עסקית באפליקציות המשלוחים. אבל יותר מהכל, הרשתות החברתיות שבהן עברנו לחיות יצרו משבר פוליטי מתמשך. לפני המהפכה הזאת, הדימוי של הולך הרגל שעוצר מול חנות מוצרי חשמל ורואה בעשרה מסכים את אותה תוכנית טלוויזיה, היה רלוונטי לתיאור דרכי העיצוב של הפוליטי והחברתי. ואז המסכים עברו מהמרחב הציבורי ומהשדה המשותף למרחב הפרטי - בכף היד. עם ההפרטה הזאת, גם גופי התקשורת והטלוויזיה שאיחדו תודעות התמוססו לכדי פיד מותאם אישית. זה שינה את הפוליטיקה העולמית ללא היכר, וגרם למאות מיליוני אנשים לחשוב על דמוקרטיה בצורה מאד שונה.

האם זה צירוף מקרים שמהפכה כל כך שקופה במרחב הציבורי התאפשרה בזכות הפרדה בין המחשב הפיזי לתוכנה הוירטואלית שרצה עליו? או שמא מדובר באותו תהליך בדיוק: כפי שמהפכת הענן הסתירה את המחשבים הפיזיים, כך התוכנות שרצו מעליהם מיסכו את המהפכה השקופה שהתחוללה בחיים שלנו. אני לא יודע כמה זמן השקיפות הזאת תשרוד. יש תחום אחד שכל המהפכה הזאת הגיעה אליו באיחור גדול: התחום הפיזי. רובוטיקה, רחפנים וכל מיני סוגים אחרים של חומרה - מתקדמים בקצב שונה מזה של התוכנה. התחומים האלה מקבלים עכשיו השקעה מואצת ובשילוב של ההתקדמות בבינה מלאכותית אולי ישפיעו בחזרה על החיים שלנו בעתיד הקרוב, והפעם בצורה לא שקופה בכלל.

עבורי יש משהו מהפנט בשקיפות של האינטרנט, על אף שכלי ההפנוט הוא לא דבר שאפשר לעקוב אחריו עם המבט. מולי ברכבת עכשיו אישה קוראת ספר, בספסל המקביל מישהי מחזיקה טלפון ביד, רק רמז קטן לאוזניות מסגיר שהיא שומעת מוזיקה. מהחלון נשקף רחוב שהוא כמעט זהה לדימוי שלו באינסטגרם. ברלין היא עיר שנעים מאד ללכת ברחובות שלה, וחנויות פיזיות הן עדיין אמצעי צריכה מרכזי כאן. אולי לכן אנשים נשאבים יותר ויותר לערים גדולות, שהרחובות שלהם נראים לרוב כמו הפנטזיה הנוסטלגית שלנו לעולם שהטכנולוגיה עוד לא כבשה לחלוטין. אני נזכר עכשיו בשוק מחנה יהודה בירושלים, שוק שעיקר הקיום שלו הוא לספק דימוי של שוק יותר משהוא זירת מסחר בירקות. האם זה הגורל שמצפה לנו? חיים שנשלטים על ידי רשת שקופה של מידע, בה כל מה שאפשר לראות בעין הוא רק נוסטלגיה למה שהיה פעם ממשי?

אפשר לסכם הגירה כאירוע בו העולם וכל תשתיות של החיים משתנים סביבך מאד מהר. אני היגרתי כבר פעם אחת, אבל כולנו נוסעים בתוך הזמן. לפעמים הזמן נערם בשכבות בקצב אחיד, אבל לפעמים הוא קופץ תשתית אחת קדימה, וברגע אחד כולנו מהגרים יחד איתו, גם אם - למראית עין - נשארנו עומדים על אותה אדמה.