“Maps are a way of organizing wonder”
- Peter Steinhart, Names on a Map (1986) 

מפות, טוען חוקר המדיה ברנהרדט זיגרט (Siegert), אינן רק כלי עזר טכניים־אינסטרומנטליים אלא גם ארטיפקטים תרבותיים מרתקים, כאלו שנושאים בתוכם רמזים אודות תפיסות עולם, דמיונות קוסמולוגיים, כמיהות דתיות, הבניות כוח ונורמות חברתיות. מפות ימי־ביניימיות, לדוגמה, משקפות בתוכן את התיאולוגיה הנוצרית – כאשר ירושלים המקודשת נמצאת במרכזן – בעוד מפות של אימפריות קולוניאליסטיות מציגות היררכיה בין המרכז האירופי לבין הפריפריה, בה שוכן ״האחר״. מפות, אם כן, הן נקודת כניסה מרתקות להבנת התרבות האנושית - האופנים השונים שבהם אנחנו מחלקים, מתחמים, ממיינים, ואף מבינים את העולם. אבל אבחנותיו של זיגרט מרחיקות לכת עוד יותר:  מפה, עבורו, לא רק משקפת תרבות, אלא מכוננת אותה.

כדי להבין את עמדתו של זיגרט, עלינו לשאול תחילה מהי מפה, ומהו מרחב הפעולה שלה? אבקש כאן להציע תגובה לא אינטואיטיבית לשאלה זו: בעוד שאנו נוטים לחשוב על מפה כאובייקט פיזי – נייר מנויילן, גלובוס, או אפליקציה סלולרית – הרי שאובייקט זה הוא למעשה פועל יוצא של מודליות הכרתית ייחודית המטרימה אותו. המפה, כארטיפקט חומרי, משקפת קודם כל אופן מסוים של הבנה – דרך מסוימת להנגיש את העולם אל ההכרה. מדובר בהבנה שהינה דיאגרמטית – כזו אשר מעבדת את המציאות ההטרוגנית לכדי היצג ויזואלי-גרפי שטוח, דו-ממדי והומוגני, בו מתוארים רבדי המציאות ומערכות היחסים המתקיימות ביניהם, באופן גס, מונוליטי, רבוד, מלאכותי וסדור.  

המיפוי הדיאגרמטי ממיין, מסדר ומגדיר את החוויה הראשונית – הבלתי־סדורה, העודפת והמורכבת – של העולם, וכך הוא עושה את העולם למובן, ומאפשר התמצאות ופעולה בתוכו. קשר זה בין פעולת המיפוי ההכרתי ועצם ההבנה האנושית מודגש על ידי חוקרת המדיה סיביל קריימר, שטוענת שמיפוי דיאגרמטי נמצא למעשה בראשית הרציונליזציה האנושית. הבנה, לטענתה, היא הפעולה ההכרתית שבאמצעותה אנו מעניקים צורה – גרפית, סדורה ולוגית – למה שהינו חסר צורה. 

ג'.ר.ר. טולקין אמר פעם על כתיבת טרילוגיית שר הטבעות "I wisely started out with a map".  המפה, כך העיד טולקין מאוחר יותר, שימשה עבורו כלי ויזואלי עבור התווית הפריסה המרחבית של הארץ התיכונה, ויותר מכך - היא שימשה כ׳מפה קוגניטיבית׳, ציר הכרתי שדרכו הוא ברא ועיצב את הנרטיב הסבוך של שר הטבעות. אפשר לטעון, בהמשך לקריימר ובעקבות טולקין, שגם אנחנו מתחילים את המחשבה שלנו במקרים רבים עם מפה, בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לא. 

ראשוניות המיפוי בהכרה האנושית מקבלת ביטוי במגוון רחב של שדות: מחקרים נוירולוגיים הצביעו על הקשר הישיר בין פעולת ההיפוקמפוס לבין יכולות המיפוי המרחבי; הסטרוקטורליזם לדורותיו הדגיש את המבניות הדיאגרמטית המונחת בבסיס התרבות האנושית; גישות פנומנולוגיות עמדו על הזיקה ההדוקה שבין תפיסה אנושית לתיחום מרחבי סכמטי; ולבסוף, פילוסופיות של טכנולוגיה הראו כיצד המחשבה הטכנולוגית של האדם – הממפה את המרחב, את הדברים שבו ואת יחסי הגומלין ביניהם – עשויה להקדים ואף לייסד את מחשבתו התרבותית והשפתית. האדם, אם כן, הינו במובנים רבים החיה הממפה: זו שלא חיה רק במרחב של חוויה ראשונית (כמו יתר החיות), אלא גם מתעלה מעל חוויה זו וממפה אותה בהכרתה.

אך מפה אינה רק תיאוריה, כלי דרכו אנחנו מבינים את העולם, אלא גם פרקטיקה - כלי שבאמצעותו אנחנו פועלים בעולם, ואף משנים אותו לצרכינו. מראשית התרבות ועד היום שימשו מפות הן כמודלים מחשבתיים והן כתכניות־אב עבור האינטראקציה של האדם עם העולם – אינטראקציה שהתאפיינה בביות העולם אל תוך סדרים טכניים, סכמטיים ודיאגרמטיים (באמצעות גידור, סלילה, חרישה, נטיעה, בנייה ועוד). אם כן, מיפוי הוא מאפיין תודעתי שמייחד את החיה האנושית, וגם סימן ההיכר של אופן נוכחותה הייחודי בעולם. לראייה, הדרך הפשוטה ביותר לזהות בטבע את טביעת הרגל של האדם היא לחפש מרחבים המחולקים באופן סכמטי לקווים ישרים. 

עתה אפשר לשוב אל טענתו של זיגרט - המפה לא רק משקפת תרבות, אלא יוצרת אותה. כלומר, כיסוד תשתיתי של המחשבה האנושית, מפה משמשת כפיגומים שעליה התרבות ניצבת. אפשר להיווכח, בהתאם, כיצד התרבות מגלמת בתוכה תמיד קטגוריות להבנת העולם (קוסמולוגיות, מיתולוגיות, סיווגי בעלי־חיים או מקומות) המשולבות באופן מובהק במפות ובסכמות ויזואליות של מרחב. מאבן השמש האצטקית, השוזרת יחד את גרמי השמיים עם סדרים פוליטיים וטקסיים, דרך מפות ימי־ביניימיות נוצריות, המשלבות בין גיאוגרפיה, תיאולוגיה ודמיון אפוקליפטי ועד לדיאגרמות קוסמולוגיות עתידניות המלוות את תנועת המחשבה והפוליטיקה הדתית־אוטופית של ה״קוסמיזם הרוסי״ – מערכי הדמיון התרבותיים שלנו שזורים באופן הדוק באופן שבו אנו מתחמים ומחלקים את העולם.

יותר מכך, עבור זיגרט, מיפוי טכני של העולם ומערכי התרבות האנושיים לא נבדלים זה מזה, שכן שניהם מייצגים מלכתחילה ממדים הכרתיים שונים של אותה פעולה יסודית. זיגרט דן, למשל, באופן שבו הנוכחות המובנת מאליה של דלתות – שתפקידן לתחם חלל – למעשה מהדהד, מאפשר ומטמיע את ההבדלה התרבותית בין "פנים" ו"חוץ". באופן דומה, זיגרט מראה שפרקטיקות טכניות־מרחביות כגון חרישה, עיבוד הקרקע ובנייה, מגלמות ואף מכוננות קטגוריות תרבותיות יסודיות: "טבעי" מול "אנושי", "פראיות" מול "ביות", "אנחנו" מול "הם". כך זיגרט ממחיש למעשה את האופן שבו הפעולות הטכניות של מיפוי וארגון העולם אינן כלי עזר ניטרליים, אלא שזורות לעומק המבנים התרבותיים והחברתיים, על שלל גווניהם ודרכי היווצרותם. 

קוסמולוגיה ודיאגרמטיקה

ג׳ונתן ז. סמית׳ - אחד התיאורטיקנים המבריקים ביותר של הדת במאה ה20 - כתב:

Religion is the quest, within the bounds of the human, historical condition, for the power to manipulate and negotiate one's 'situation' so as to have 'space' in which to meaningfully dwell. What we study when we study religion is the variety of attempts to map, construct and inhabit such positions of power through the use of myths, rituals and experiences of transformation.

 Jonathan Z. Smith, No Place to Stand (2020)

עבור סמית׳, הדת היא פרוייקט של ״התמקמות עצמית״, באמצעותו האדם ״מקבל מקום״ בעולם. כפי שמדגים הציטוט לעיל, פרויקט זה מתנסח אצל סמית׳ במונחים מרחביים מובהקים ("attempts to map", ״so as to have space״). למעשה, ההקבלה בין פעולת ההתמקמות-העצמית של הדת ובין מונחים טופוגרפיים ניצבת בלב הגותו של סמית׳, שעסקה, יותר מכל, באופן שבו המאמינים הדתיים מתווים באופן המשכי מפות של משמעות המעניקות להם סדר ואוריינטציה בעולם. גם אם סמית׳ לא פיתח עד הסוף את הכיוון הזה בעצמו, מחשבתו מזמינה אותנו לבחון את  האופן שבו מודליות המיפוי הסכמטית והדיאגרמטית נמצאת בשורש הדמיון הדתי. 

חזרה להגותם המכוננת של חוקרי הדת מארי דאגלס ומירצ׳ה אליאדה ממחישה נקודה זו היטב. אליאדה הראה כי הקוסמולוגיה הדתית תמיד כוללת בתוכה היבט טופולוגי, שכן היא פורשת רשת מרחבית על העולם ומחלקת אותו בין נקודת מרכז (בה שוכן המקודש) ובין מעגליים פריפריאליים שהולכים ומתרחקים ממנו באופן קונצנטרי. דאגלס, מצידה, הראתה שהקוסמולוגיה הדתית מגלמת בתוכה תמיד מערכת מיון וטיפולוגיה המחלקת את רבדי העולם לקטגוריות נפרדות על פי קריטריונים שונים - "קדוש"/"טמא", "פנים"/"חוץ", "שלם"/"חלקי", "גבול"/"טרנסרגרסיה". יחד, הטופולוגיה (Topology) של אליאדה (ציר y) והטיפולוגיה (Typology) של דאגלס (ציר x) מעמידים את הדמיון הקוסמולוגי של הדת כפרויקט מיפוי דיאגרמטי מובהק.  

בהתאם, ניתן להיווכח כיצד בקוסמולוגיות הדתיות נוכחים מאפיינים דיאגרמטיים מובהקים. הספרות הקבלית, שנים עשר היכלי הטירה במיסטיקה הנוצרית, מנדלת הקלאצ׳קרה הבודהיסטית, ארבעת הג׳האנות או מנדלות הינדואיסטיות – כולן עונות להגדרת הדיאגרמה שצוינה לעיל: הן מעבדות את המציאות ההטרוגנית לכדי היצג ויזואלי־גרפי שטוח והומוגני, שבו רבדי העולם ומערכות היחסים ביניהם מתוארים באופן גס, מונוליטי וסדור. כך הן מתחמות ומארגנות את הקוסמוס עבור המאמין, מייצרות הבדלות יסוד – בין כאוס וסדר, קדושה וטומאה, שמיים וארץ, דרגות תודעה, עונות השנה ואף גרמי השמיים – ומאפשרות אוריינטציה ופעולה בעולם. אם כן, מערכי הדמיון הדתי נפרשים לא אחת כצורות דיאגרמטיות של מחשבה, שבאמצעותן האדם מבקש להעניק לעולם תבנית ולמקם את עצמו בתוכו. 

מבט מלמעלה ואיחוד הניגודים

מיפוי הינו צורה של הבנה. מבחינה זו, סיביל קריימר מראה שהמודליות המחשבתית של מיפוי הינה למעשה חלק ממגוון רחב יותר של צורות הבנה שונות הקיימות ברפרטואר המחשבתי של האדם, לרבות הבנה שפתית וחוויה פנומנולוגית ישירה. אך במה מתייחדת מודליות המיפוי ביחס לצורות הבנה אחרות, ובפרט ביחס להבנה שפתית? בעוד ישנן תשובות אפשריות שונות לשאלה זו, אני מאמין שהתבוננות במקרה של סמליות דתית דיאגרמטית, ותפקידה בחיים הדתיים יכולה לספק זווית אחת, מעניינת וחשובה.

הבנה שפתית־תחבירית נושאת בתוכה, בהכללה, חוט אפיסטמי מצומצם. גם כאשר ניתן לטוות יחד חוטים שפתיים רבים של מורכבות, יסודותיה של השפה עצמה מגלמים בתוכם הכללה מונוליטית וחד־ממדית: דבר הוא כך – או כך. לעומת זאת, המודליות המחשבתית של מיפוי דיאגרמטי יכולה לשאת בתוכה רבדים רבים יותר של מורכבויות אפיסטמיות. במקום לטעון "הקוסמוס הוא X" ולהצטמצם למילה הנבחרת לתיאור הקוסמוס, המפה הקוסמולוגית-דיאגרמטית מציגה את הקוסמוס בבת-אחת כמארג מורכב של יחידות שונות בעלות איכויות שונות, המקיימות מערך יחסים סבוך זה עם זה. הבו-זמניות הויזואלית, כשהיא פועלת בשירות קוסמולוגיה דתית, משכינה יחד רבדים טופולוגיים (שמיים וארץ), חומריים, זמניים (זמן מקודש וזמן עולמי), אנתרופולוגיים וחווייתיים (דרגות של תודעה), וכך מאפשרת הבנה מורכבת וסבוכה של העולם. 

חשוב מכך, המפה הדיאגרמטית מסוגלת לעשות משהו שהשפה מתקשה בו: להכיל בתוכה ניגודים פרדוקסליים. ניקח לדוגמה את השרי ינטרה, מנדלה ידועה הלקוחה מהמסורת הטנטרית ההינדואיסטית. תפקידה, מלבד ייצוג הקוסמוס ואיכויותיו השונות, הוא לגלם את הניגודים השונים והסותרים שמתקיימים בו לתפיסת הטנטרה: זכרי/נקבי, חומר/רוח, טרנסצנדנטיות/אימננטיות, סטטיות/תנועה, כאוס/סדר, עצמי/עולם, שחרור/חיי היום-יום (דוגמה מוכרת יותר לדיאגרמה שתפקידה לאחד ניגודים הינה כמובן סמל היין-יאנג). דיאגרמת השרי ינטרה מצויה בלב התרגול הרוחני של הטנטרה והיא משמשת ככלי ריטואלי באמצעותו המאמין מבקש לשכון במצב תודעתי נעלה, בו הסתירות של העולם לא נפתרות או נעלמות, אלא שוכנות יחד. 

אם כן, המפה הדיאגרמטית משמשת בעת ובעונה אחת ככלי להתמקמות בעולם, וגם כאמצעי המעניק מבט מלמעלה - המאפשר להכיל וליישב את הסתירות והמורכבויות של העולם בהבנה האנושית. 

מפה לעולם הבא

המקרה של השרי ינטרה חושף בפנינו דבר מהותי נוסף: המפה הדיאגרמטית של הקוסמולוגיה הדתית אינה רק דגם סטטי של העולם, אלא משחקת גם תפקיד מהותי במסלול המתמשך של הישועה הדתית. בהשאלה מהאנתרופולוג קליפורד גירץ, ניתן לומר שדיאגרמות דתיות הינן בה בעת מפות של העולם - כלומר משקפות דגם של הקוסמוס - וגם מפות בשביל העולם - כלומר הן משמשות את המאמין להתמצאות ופעולה המשכית, ונמצאות בלב התרגול הרוחני שלו.  

בהתאם, ניתן לראות איך המסלול הרוחני מתואר לעיתים קרובות במונחים טופוגרפיים: תנועה מן הפריפריה אל ״המרכז״/״המקור״ (בו שוכן המקודש), עלייה ברבדי התודעה, מעבר מן החושך אל האור, מן החוץ אל הפנים (כמו לדוגמה בהתכנסות מדיטטיבית), או מהפנים אל החוץ (כמו במקרה של היציאה מן המערה האפלטונית). דימויים מרחביים אלו מצויים בלב הרפרטואר הסמלי של דתות העולם, ומשמשים אמצעי מרכזי שבאמצעותו המאמינים מבינים ומנסחים את מסלולם הרוחני. 

יותר מכך -  מערכות התרגול הריטואלי של דתות שונות רוויות באקטים טופוגרפיים מובהקים: עלייה לרגל, יצירת גאוגרפיה מקודשת, אדריכלות מקדשית, ואף פולחנים המכיילים את הגוף והחפצים המקודשים בהתאם לתפיסות מרחביות נתונות. פעולות אלו מראות כיצד ההגשמה הדתית מתבטאת, במקרים רבים, כפרויקט המשכי של מתן צורה סכמטית למרחבי המחיה של האדם. 

אך היחס בין מיפוי, דיאגרמטיקה וישועה דתית עמוק עוד יותר: במסורות דתיות רבות, תהליך הבריאה מתואר כתהליך בו האל מעניק צורה לחסר הצורה, ומייסד סדר מתוך התוהו. מדובר בפעולת מיפוי מובהקת, בה האל משיים, מתחם ומחלק את תופעות העולם. אותו רגע היולי של מתן צורה לא נפסק ברגע הבריאה, אלא משמש כפרדיגמה עבור החיים הדתיים בכללותם, המתגלמים כמסע מתמשך שבו - באמצעות עשייה פולחנית, מדיטטיבית וטקסית - הכאוס הבראשיתי מוכפף אל הסדר הדתי. הסנטימנט הדתי ואקט המיפוי לא רק משתקפים זה בזה, אלא שניהם מלכתחילה מגלמים סנטימנט זהה - מתן צורה לחסר הצורה. 

בנוסף, בדמיון הדתי, תהליך מתן הצורה שוזר בין רגע הבריאה ההיולי לרגע ההווה, ונפרש הלאה אל תוך האופק האסכטולוגי העתיד להתגשם. במילים אחרות, כמפות של מימוש רוחני, המפות הדתיות לא מסתפקות במידול העולם הזה וחוצות לא פעם גם אל העולם הבא, העתיד לבוא. הן משרטטות מימדים רוחניים וא־חומריים, מצבים תודעתיים של אחדות או איחוד הניגודים וסדר סופי של הקוסמוס, וכך משמשות ככלי של דמיון משיחי, המאפשר למאמין למפות הן את היקום הידוע והן את חזון הישועה. לעיתים המסע הרוחני אף מתואר כחשיפה הדרגתית של "המפה האולטימטיבית" – מפת־עומק שתעניק אחת ולתמיד מפתח להבנת העולם, בין אם בצורת ארכיטיפים ראשוניים, תחביר אלוהי, שמות האלוהים או סדר קוסמי מוחלט. 

אם המודליות המחשבתית של מיפוי מבקשת בעיקרה לתת צורה לחסר הצורה, הרי שבקונטקסט הדתי היא מבטאת את הכמיהה הנצחית לצורה הסופית והברורה של הדברים כולם – הרגע שבו יובס הכאוס התהומי, ויכבש אחת ולתמיד על ידי הסדר הדתי.