אלעד נבו

אחרית

אלעד נבו
דימוי - יפעת שטיינמץ-הרסט, מי קולחין, אקריליק על בד, 2023
פרוזה קצרה

-.

כשהם פרצו, שמיים כחולים ועננים מילאו את חלל המוזיאון. בבגדי הסוואה ירוקים, במסכות שחורות חושפות עיניים בוערות, בנשקים שלופים, הם פרצו פנימה והשמיים השתקפו על זגוגיות ממוסגרות; דימוי נושק לדימוי, עננים מרחפים על פני קנבס מזוגג. החיים שנאחזנו בהם נבקעו, כמו יד ששומטת מפתח.

#.

לא היינו מתורגלים, אבל התכוננו לבואם. לא ידענו מתי, לא ידענו מאין, אך חיכינו שיגיע היום והשקט ייפרץ. ידענו שהם לא ימשיכו לחיות רק ברשת נסתרת, שיש רגליים בחוץ שדורשות לדרוס ולהידרס. הן מעטות, אך נחושות. ידענו שהם יגיעו אל כל מקום בו נמצאת רוח חיים. ראינו את זה קורה, בשאר המקומות החלו להעלות דיווחים לרשת;אחרת. אנשים מעלים תמונות, אבל אנחנו שמענו רק מילים – רעש, אש, אבק, מסמרים, חומר, הרס היה, היו, דרסו, ירו, אנסו – זה מה שנשלח. ידענו שהם בדרך. הם שבו לדרוש נקמת בשר ודם.

^.

אני מפלס דרך בין תצוגות ומחפש מסתור. כבר יודע בלי לספור כמה צעדים עליי ללכת בין מיצג למיצג. מאז ההתקה, אותה גאולה מזוקקת, הכל כאן עומד. הגענו הנה קבוצה קטנה של נמלטים מהאור, מחפשים מקלט בין מיצגים דוממים. בהתחלה שמרנו על מיצגי הקול שהגיעו ממרחבים שונים בחלל – אמא לוחשת ומספרת ברצף את סיפור הילדים שברחו; קול טיפות נוטפות עד שנשמע פיצוץ מפתיע; מוזיקת בארוק אלקטרונית. בהתחלה אהבנו אותם, הם נתנו תחושה של בית. אך ככל שהזמן עבר הרגשנו לכודים בלולאה בלתי נגמרת. ניתקנו אותם. כל שנותר הן המילים שלנו שמתנגשות בקירות וחוזרות כהד, והֵיכָלוֹת של חומר. 

∑.

כבר חשבנו שהצלחנו לברוח מכל זה, אך כולנו עדיין עקודים על ההר. יש דברים שלא ניתן לשים מאחור; גם אם קודש הקודשים יועתק. 

זה התחיל כשהחלטנו לסגת מההר. חכמים התירו את הסבך. כולם חשבו שנמצא פתרון ושכעת אפשר להניח את החרבות. הם הקימו שרת. כדי לקדש אותו הכניסו קודים מקודדים בשמות האל הנסתרים. שם הויה, שם ע"ב, קודדו אלקים לאהיה וקידשו את המרחב הוירטואלי. הם פנו לטובים ביותר. ראש המחלקה לאמנויות המסך באקדמית בצלאל הקים את המבנה, מלאכת מחשבת. הלשכות, השערים, המזבח, הארון והמנורה, נבנו כולם על פי חזון יחזקאל. אז נאספו הכהנים ונכנסו אל השרת, אחרי טבילה במים וירטואליים. חוות של פרים, כבשים ושעירים הוקמו וסיפקו את הקורבנות המוקרבים תדיר. עד שבסוכות הראשון נחנך הבית. לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', הכריזו כולם בקול, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, זימרו כולם בהתרגשות.

לממשל זה היה נוח – אזור עימות אחד הוסר מהמפה. המתנגדים מבית זלזלו במהלך, והמשיכו לעלות ההרה ברגליים דורסות. ובינתיים, קורבנות ציבור שבו והוקרבו אחרי אלפיים שנות גלות. מי שאכל נבלות, פגם בברית, עבד זרים – הקריב חטאות והתוודה. ביום כיפור – שעיר נזרק לעזאזל, הושלך מחוץ לשרת. יותר ויותר עולים לרגל פקדו את האתר. בפורים – מחצית השקל בביטקוין, בשבועות – ביכורי השדה. המנוחה והנחלה. לאט לאט התחולל המעבר, ההר נזנח והשרת הנבחר קודש. 

*.

זה עבד, התמרת הגוף והנפש. קורבנות שהוחלפו בתפילות שבו בדמות חלקיקים אלקטרוניים, מבצעים עוד התמרה מבשר לרוח. עוד ועוד אנשים הגיעו למעמדי ההקרבה, נסחפים בשירה המהפנטת של הלוויים, באקסטזה הבלתי ניתנת לכימות שפשתה במרחב. עיניים נעשו לאוקלוס - לולאת נחושת המתמירה חומר ברוח. ולמרבה הפלא, ככל שאדם היה פעיל יותר במרחב המקודש, כך היה זקוק לפחות אוכל, שתייה, שינה והפרשות במרחב המחולן, המרחב הממשי שאיבד את ממשותו. הגופים הונחו במרכזי-ענק בעיירות מרוחקות ושומרים תורנים מקיפים אותם בנשקיהם, מנהלים תורנויות מעבר - מגוף של חול לשרת של קודש. בחג הפסח השני לחניכת המקדש כבר עמד העם כולו חבורות-חבורות וסעדו את לבם ברחבי הרשת. גופם זרוק בפינות חדרים, כיסוי לבן מכסה עיניהם אל עולם שנגאל. 

ירושלים של מטה ננטשה, הותרה לידיהם של מבקשיה הארציים. הם התקבצו שם בהמוניהם, חוגגים את הניצחון הבלתי מעורער, את נטישת האויב ותבוסתו. הרי להם ההוכחה – לא היינו בעיניהם אלא חבורת תבוסתנים. ההמתנה השתלמה. ברחנו, עזבנו את העולם. כעת הוא בידם. כל שנותר לנו, בעיניהם, הן אשליות מנוונות. 

β.

הליכה ברחוב הפכה התרסה כלפי שמיא, מרידה ברוח הזמן. כלבים, חתולים, שועלים ועופות דורסים מילאו את הרחובות. יציאה מהבית הרגישה כמו הליכה במשחק מחשב ששיחקנו כילדים, בוחנים את החלל הריק מהתרחשות, בועטים בחפצים ישנים, מביטים בהשתקפות מחלונות שהתאבקו, מרימים חפצים שאיבדו צלם. חיפשנו זה את זה. רחש הליכה, מבט פוגש מבט, גוף נופל על גוף בלי מילים. לא יכולנו לשאת יותר את המתיקות הסכרינית המרוחקת, את ריח הקטורת שעלה באפינו וסימא את עינינו ברשת המקודשת. את א' פגשתי בגן שעשועים, מתנדנד מעלה מטה; את ה' פגשתי במכולת נטושה; את פ' ראיתי מלטף כלב מתמסר. כולנו חיפשנו מקום. רצינו לחזור לחיים, לגעת בם, להפסיק לנוס מהאין-סופיות הבלתי מוגבלת שכולם ברחו אליה. סיפרתי להם על המוזיאון. ביקרתי שם באחד מימי השוטטות. זה הרגיש הכי קרוב לממשי. מיצגים רחשו חיים, בוערים כמו אל מוקרב על מזבח. 

ء.

אני התמקמתי ליד מגדל שמירה מיניאטורי מקרטון, כפתורים וצ'ופצ'יקים כסופים של פחיות קולה. פ' מצא פינה ליד תצוגה של שמלות ערבסקות שזורות שקיות ניילון של סופרמרקטים חרדיים. לידו, אבני מדרך עם הדפסים צבעוניים לדמויות מצוירות של כהנים גדולים ומפה בגודל קיר מאבני חושן ושיערות כבשים, פרים ועזים. א' הקימה לעצמה פינה ליד שטיח מטר על מטר עם דשא פראי שצומח על קולאז' עיתונים, ציורים מעוצבי AI עם תמלול של ההנחיות וראשי קלקר בפנים נטולי הבעה, בתי תפילין מפוחמים, וקלפי קודש ששרוטים בהם שמות משתמש חסומים לשימוש. 

תרגלנו שגרה. מטיילים, משחקים, חיים. ציירנו, כתבנו, נגענו בקיום. לא היינו צריכים יותר מזה. חיינו בעולם מקביל, זיכרון לעולם שהיה פעם. הרשיתי לעצמי לעקור רק מיצג אחד ממקומו. פסלון חתול שחור קטן שאחזתי בידי ולא הרפיתי. העולם היה פעור והלב היה חתוך, ובחוץ רשתות נחרכות, שועלים בוערי-זנב. 

).

לא עבר זמן רב והמאבק הומר גם הוא. חגיגות כיבוש ההר הספיקו לכמה חודשים. אך ללא החיכוך, משהו שם כבר לא עבד, ההר הלך ואיבד מממשותו. מי שקיבלו לידם את ירושלים של מטה מאסו בה, קצו בה, כבר לא מצאו בה עניין כשהותר הסבך. המאבק הארצי כבר לא הספיק, אז החלו לנסות לפרוץ את השרת; הקימו מיליציות מקוונות, זרקו פסוקים מקודדים, ביקשו לפרוץ את חומות ההגנה. גם בתיהם התמלאו בלוחמים עטויי אוקולוס פרושים אפרקדן, והארץ התרוקנה מנפש חיה. השמות המקודשים עצרו בעדם, אך לא ניתן היה לחסל את המאבק המזויין. גדודי שומרים בסיסמאות הוצבו בפתחים, מבקשים להגן מפני חדירה. תומת המרחב הלכה ונפוגה. מוות החל פושה בחלקיקים. ריח ניחוח המשיך לעלות באפי המאמינים, אך הטעם המר מילא את הפיות. 

אשליית הקץ תמיד נגמרת ביקיצת כאב. 

א. 

האחרית היא תמיד ראשית, זה ברור. 

לרגע נחשב העולם מחדש, לרגע מרגוע. קץ הימים – הם מקבלים את ההר, אנחנו את הבית. אבל החומה נפרצה. שרת הקודש עולה בלהבות. וכעת הם שבים ברגליים דורסות, הם מבקשים את החומר. הדלת נפרצת ופתאום שמיים כחולים בעננים משתקפים בזגוגיות. לרגע אנחנו מרגישים עצמנו כמבצר האחרון, עד ששומרי החומות ימצאו את דרכם המקודדת חזרה לארץ. אנחנו חייבים להחזיק מעמד. צריכים לכותת עכשיו זמירי יצירות לחרבות. א' יכנס לשרת, יזמין כוחות הצלה, יכווין אותם אלינו. אנחנו נחזיק מעמד. ניאחז בממשי שסביבנו, נתחבל תחבולות. בית שלישי לא יחרב. עכשיו העננים נעים על זגוגיות היצירות התלויות. אני מביט בהן ונרגע. הפורצים מסתובבים בהיכלי המוזיאון בנשקים שלופים. אני מתגנב בשקט ומדליק את רעש מיצגי הקול, שיבלבלו אותם קצת. יש כאן חיים, רק צריך להיאחז בהם חזק. לרגע אני מגניב מבט החוצה, פיסת כחול טלואה בלבן, ענן משתקף על זגוגית מול ענן תלוי בשמיים. פריחות אדומות נשרפות בלחש. עכשיו זה קורה.

עוד בגיליון:

משוועים אל ההתחלה

ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות. 

Read More
בראשית

בראשית ברא טמטום ואת הָכָא והָתָם, מסילה והר, ובור בעומק העולם כולו 

Read More
כיצד אשליית הדף החלק מונעת מאיתנו ללמוד

אשליית האתחול מניחה שיש בידינו את היכולת להתניע את המציאות מחדש, למחוק כשלונות, להדחיק את אתגרי ההווה ולהקים מערכת חדשה וחפה מטעויות; אבל האם קיים מקור למידה משמעותי יותר מאשר טעויות העבר?

Read More
פרגמנטים

מתוך "הודעות מארץ רחוקה", אוקטובר-נובמבר 2023, הוצאת נצח

Read More
וחי בהם: מסה על ההדדיות

אני רוצה לכתוב על המוות שבתוכי, המוות ששתול בהכרתי מאז המלחמה. בלאנשו, בחדות המעורפלת האופיינית לו, הצביע על האופן בו הבלתי נתפס - המוות כתופעה, כעובדת סיומה הוודאי והמוחלט של התודעה ושל התחושה - חודר בכל זאת אל ההכרה של אלו שהתחככו בו.

Read More
לא מתחיל ב-אלף: רמזים לדור הבא

אבא ובן בסיעור מוחות לילי מוכה חום, בחיפוש אחר פשר הדורות ואחרי מי שמנסה להמשיג את דורות העתיד רק כדי לשלוט בהווה. תהיות ראשוניות על מחר שכבר הוכרע.

Read More
ההבדל כשבר וכחיבור

דרידה מגדיר את מערך המסמנים של האדם כרשת צפה ודינאמית, בה כל מסמן שואב את משמעותו ורשת היחסים שהוא מקיים עם יתר המסמנים. הדיפראנס, כלומר ההבדל, הוא מושג המפתח בו משתמש דרידה לתיאור השוני בין מסמנים - שהוא גם מקור המשמעות שלהם. האם ההבדל הוא אופן של אתחול?

Read More
להתעורר בבוקר ולגלות שאת SITE SPECIFIC

מחשבות על הכמיהה של עולם האמנות הישראלי החוצה: מאובדן ה״בחוץ״ אחרי השבעה באוקטובר עד אסטרטגיות הישרדות למי שנשאר.

Read More
מאמר מערכת

שבועות ספורים לתוך המלחמה, הבנו יחד שהסוף, במובנים רבים, כבר התממש בצורה מזוויעה כל כך במרחב הממשי, ושהצורך בדמיון יצירתי של התחלה דחוף מאי פעם.

Read More