ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
לאורך שנותי כתלמידה בבית הספר סיגלתי לי הרגל קלוקל: עם תחילת השיעור הייתי פותחת עמוד חדש במחברת, מציבה לידי את העטים הצבעוניים ומכינה את עצמי לעבודת מופת קליגרפית של סיכום השיעור. הייתי משקיעה בעיצוב הכותרת, משלבת בין כתב מסולסל לעטי סימון זרחניים, רושמת את התאריך בקפידה ומתחילה לסכם את הנאמר. החלק העליון של העמוד אכן התנהל לו על מי מנוחות, כשהדיו פגש את החזון והכתב נותר מאורגן ומרווח. אך ככל שהשיעור נמשך הייתי מאבדת את הקשב, הכתב היה הולך ומאבד מצורתו המקורית ולדף היו מתווספות מריחות ומחיקות. הפער הבלתי נסבל שבין האסתטיקה שבדמיון שלי לבין העמוד שמולי היה מוביל אותי לויתור על הסיכום במקרה הטוב ולתלישת העמוד במקרים אחרים. הייתי מוצאת את עצמי מתמקדת שוב בעיצוב הכותרת, כשהשיעור כבר היה בעיצומו, לעיתים לקראת סופו. כך נהגתי שיעור אחר שיעור במשך לפחות עשור משנות לימודיי, עד שלבסוף נותרתי עם מחברות שסועות וריקות. החיפוש אחר פרפקציה, כך יתברר לי אחר כך, מאפיין תופעה אנושית רחבה יותר: התמכרות קולקטיבית לדף החלק. נקרא לה - אשליית האתחול.
אשליית האתחול מניחה שיש בידינו את היכולת להתניע את המציאות באופן שיסייע במחיקה של כשלונות ואתגרי ההווה, על ידי הקמתה של מערכת חדשה וחפה מהן. אנחנו חולמים על רילוקיישן שישחרר אותנו מלחצי המקום, על גירושים שיקלו מעולה של מערכת יחסים לא מוצלחת, על החלפת מקצוע או ביצוע של שינוי מראה קיצוני שינסכו בנו ביטחון. התחלה חדשה.
נטיה נאיבית זו אל עבר הדף החלק, מאפיינת לא רק פרטים אלא גם ארגונים ומנגנונים, והיא מושרשת באופן עמוק בתרבות הישראלית. נתבונן לרגע במערכת החינוך הישראלית כולה (אותה מערכת ממש בה תלשתי דפים לאורך שנים): הנוף החינוכי בישראל מעוצב מחדש אחת לכמה שנים בעזרת סדרה של רפורמות, המגובות באמביציות, תקציבי עתק, כוונות טובות וגם אג'נדה פוליטית. הרפורמות האלו מנסות להגדיר מחדש את ההתנהגות הראויה, ופותחות את הגרסה שלהן לאותם "דפים חלקים" חדשות לבקרים. לרוב, במרכז הרפורמה עומדת הנטיה של מי שעומד בראשה בנוגע למטרת הלמידה: האם ענייננו בהעברה קפדנית של קוריקולום של "אמת" מדור לדור? או בהעברה דווקא של הכישורים לחקור את האמת, שתלך ותשתנה? שר חינוך אחד מקדם שינון, משמעת וסטנדרטיזציה, ואילו זה שאחריו - מעביר את הדגש ללמידה בסביבה עתירת מידע. השר הבא בתור מתמקד בהישגיות ומדידה, והוא מוחלף על ידי אחר המבקש לצמצם את המבחנים. כך מיטלטלות להן מורות, מנהלות ותלמידות ממדיניות אחת למדיניות אחרת, עד שהדירקטיבות החדשות מאבדות ממשמעותן וזוכות לדחייה ויחס ציני מצד הסגל.
הרפורמות החינוכיות הללו - יעילותן נמוכה ממש כמו יעילות הלמידה ממחברת שסועה. הן מתבססות על גישה טהרנית המקדשת חפות מכתמים ומתיימרת לפענח אחת ולתמיד את הנכון והלא נכון. היא משרישה במערכת כולה סטנדרט דיכוטומי של הצלחה - מצויינות או כישלון, גאווה או בושה.
השאיפה העיקשת לדפים חלקים, לרפורמות, היא פרדוקסלית במיוחד בתוך הקונטקסט החינוכי והלימודי, מכיוון שהיא מעגנת בתוכה חוסר הבנה של טבעה התהליכי של הלמידה. תהליך למידה מהותי עניינו בהמשכיות, אינטרוספקציה ונכונות לבוא במגע עם המורכבויות של ההתנסות שלנו. בתהליך כזה, כל שכבה מתמקמת ומתבססת מעל השכבה שמתחתיה. היא מכירה בעבר ובכך שהתפתחות היא מהלך לא-לינארי, מבולגן וכאוב.
הרצון להתחיל מחדש מונע מאיתנו את היכולת ללמוד לקחים משמעותיים מתוך חוסר הנוחות העכשווית. אנחנו זונחים את הצורך לבאר, להעמיק ולהתמודד עם חוסר ההצלחות והטראומות שלנו, ונכשלים במתן מענה מהותי. במקום התהליך ההדרגתי והאיטי, אנחנו מנסים להשיג כיסוי מלאכותי של המציאות בצורה שמקלה על הסימפטומים זמנית, אך מתעלמת משורש הבעיה; ובכל מקרה אין עניינה בריפוי אלא בגדיעה.
✶
מאז השבעה באוקטובר הוטחה מדינת ישראל אל עבר אתחול כפוי. לא אנחנו יזמנו אותו ובוודאי לא בחרנו בו, אך עבור רבים הוא מסתמן לפתע כהזדמנות יחידה במינה ועקובה מדם לשינוי מן היסוד של הסטטוס הבטחוני, הפוליטי, החברתי והחינוכי בישראל. רפורמה דחופה שאינה בהזמנה. תנופת עשייה וכוונות שינוי מורגשת בכל התחומים ובכל הארץ, וכדוגמה קונקרטית - מנהלת "תקומה" שהקימה ממשלת ישראל למען שיקום יישובי עוטף עזה, שמה לעצמה למטרה להפוך את האזור למשגשג ו"אטרקטיבי" מבחינה חברתית וכלכלית. בין יעדיה עומדת בנייה מחדש של מערכת החינוך של יישובי העוטף, כך שתהפוך - דווקא היא - למובילה בישראל ובעולם.
שאיפה זו, שלכאורה טומנת בחובה אופטימיות, מכסה על חוסר נכונות להתמודד עם המורכבויות האדירות שעודן עומדות ביסוד המשבר הלאומי הנוכחי: ה"תסבוכת" הבטחונית אשר נתפסת כבעיה ללא מוצא בסל הכלים הגיאופוליטי הקיים, האקלים הפוליטי השסוע והרעיל שמאופיין בשאיפה להכנעה ונקמה ולא ברצון לצמיחה ושגשוג, הפערים החברתיים האדירים בין קבוצות האוכלוסיה השונות והחינוך הישראלי שהוכתר כ"לא רלוונטי" כבר לפני עשורים ומוסיף וצולל מאז כמעט בכל קנה מידה.
מאפיינים אלו כולם מושרשים בעומק התרבות החינוכית הישראלית, המאופיינת בהכחשת האחר וקידוש הלחימה, בהתבוננות משטיחה ומפרידה על מגוון השחקנים והאירועים המרכיבים את החברה הישראלית, ובאותה תפיסה טהרנית של למידה שאינה מעודדת התפתחות - אלא מתמקדת בסימונם של הצלחה וכישלון. מאפיינים אלו כולם באים לידי ביטוי לא רק בשנות הגן ובית הספר - אלא כרכיבים יסודיים של החברה הישראלית הלוחמנית, המקוטבת והמעמדית. הם מאפיינים גם את ההתנהלות הפוליטית שלא מאפשרת שיח מורכב המבוסס על לקחי העבר, אלא חותרת לשיח לעומתי שבו כל צד מסומן כצודק או טועה.
אנחנו כלואים במעגל אינסופי של חיכוך ועימות שאינם ברי הכרעה, בזמן שאשליית האתחול דוחפת אותנו לקוות שהזעזוע הנוכחי הוא עמוק מספיק כדי שהפעם - לשם שינוי - נוכל לפתור את בעיותינו הישנות. מדוע, למרות חוסר היעילות המובהקת של המעשה, אנו ממשיכים לתלות תקוות בתלישת הדף הכעור, ופתיחת הדף החלק? מדוע אנחנו ממשיכים ליפול בקסמיה של אשליית האתחול? האם זיכרוננו כה קצר?
בליבה של אותה ״אשליית אתחול״ שוכנת כמיהה אנושית עתיקה - הפנטזיה על שליטה. היא משקפת את שאיפתנו להתעלות מעל סופיותנו, ושולחת אותנו לתור, פעם אחר פעם, אחרי נקודת ההתחלה, בניסיון להימלט (סימבולית לכל היותר) מכבלי הזמן. אנחנו מנסים להכניע את הזמן, לכבול אותו ברצף לינארי מדיד ונשלט של סיבה ותוצאה. אנחנו משתכנעים שיש ביכולתנו ללחוץ על כפתור ההשמדה של הנסיבות הבלתי נסבלות, ולבחור מחדש בנתיב אחר. הרצון העמוק למנוחה, להקלה, נשען במידה רבה על האמונה כי למרות אתגרי וכשלונות עבר, העתיד יכול להיות שונה לטובה. אנחנו מבקשים ליצור התחלה חדשה שבה לא נידרש להתמודד עם השלכותיו הכואבות של העבר. כך נוכל, בהינף חרב אשר תקטע את רצף הזמן, למצוא את עצמנו בנקודה שבה הכאב הנוכחי כבר אינו מהווה בעיה, וההרמוניה היא בת השגה.
המדע והדת התיימרו לאחוז באמת כזו במשך אלפי שנים, וכיום - אנחנו ממשיכים לבקש ולהיאחז בהתבוננות בעולם דרך מערכת ידע מנומקת ושלמה. המודל החינוכי החדש והרענן, או הערך המוביל שמקודם באינטנסיביות מעתה והלאה, מסייעים לנו ברציונליזציה של המציאות, בהכנסת סדר (הגם שמדומיין) אל תוך הכאוטיות של המערכת. כך, הרפורמה מופנמת בתור חלק בלתי נפרד מהסדר הרצוי. תפיסה זו של המציאות כנתונה לרפורמות חותכות, משליכה אותנו אל תוך עולם מדעי-כנסייתי, שבו אנחנו מתחייבים להטיח אמת חצופה וניצחת על מנת לזכות באמון הקהל. אמת כזו לרוב משטיחה את השיח ונוטה להיות חד צדדית ואף ליפול לקלישאות. היא קוראת לנו להתעלם מהמורכבות, מהתהליך, מהמגוון והעושר שממלאים בפועל את הסיטואציה, ולהסב את המבט מייצוגם הטבעי של דברים אל עבר פרדיגמת הידע החדשה. להשתכנע שהכל תחת שליטה. אבל מה אם לא השתכנענו?
✶
רוזי בריידוטי, פילוסופית עכשווית ותיאורטיקנית פמיניסטית, מתנגדת לתפיסה של ציר הזמן כנתון להשפעה בהתאם לידע של סובייקט זה או אחר. בהגותה היא מותחת גבול מול הנרטיב הלינארי של היווצרות הידע ומערערת על רעיון ההגבלה והקיטוע של העבר. לגישתה, היווצרות הידע מתקיימת כתהליך מורכב ודינאמי, הכולל תפיסות רבות המשפיעות על המציאות, גם אם אינן במרכז הבמה. היא מזמינה אותנו לנטוש את התפיסה הפאן-אנושית הכוללנית ולהתחבר להתבוננות רב-מימדית, צנועה אך ביקורתית על הכוחות השונים המרכיבים את מפת הידע.
בריידוטי משתמשת במוטיב הנוודות (Nomadity) כדי לבסס תפיסה של פלואידיות מחשבתית וקיומיות. רעיון הנוודות קורא תיגר על הזהות והידע הסטטיים, ומעודד אימוץ מתמיד ומתמשך של ידע שהוא תוצאה של שינוי המצב הקיים. התנהלות לומדת ומתפתחת זו מזמינה מעורבות פרו-אקטיבית אל מול המורכבויות המשתקפות במציאות, מתוך הערכה של המגוון והשונות שהן מקיימות. אצל בריידוטי, נוודות היא מטאפורה לגמישות הנחוצה לנו על מנת להתנהל אל מול שינויים וזעזועים בחברה מורכבת, תוך לקיחת אחריות על המצב הקיים. במילותיה: “This nomadic exodus from disciplinary ‘homes’ shifts the point of reference away from the authority of the past and onto accountability for the present.”
בריידוטי מציעה שינוי רדיקלי בתפיסתנו את תהליך יצירת הידע כך שיכלול קבוצות ונרטיבים אשר לרוב יש לנו נטיה להשתיק. היא מכנה את התהליך הזה "קרטוגרפיה ביקורתית" - במובן של התבוננות רחבה וממפה על המציאות. היא מדגישה את הצורך לקיים תהליך פתוח ומתמשך, תוך ביקורתיות מתמדת על הגורמים שמונעים אותו: A cartography is a theoretically-based and politically-informed account of the present that aims at tracking the production of knowledge and subjectivity and to expose power both as entrapment (potestas) and as empowerment (potentia). (Braidotti, 2019)
על מנת למפות את המציאות באופן רחב ומורכב ככל הניתן, בריידוטי מבקשת לאמץ שיח רב-ממדי המאשש, ולא שולל, מגוון רחב של עמדות וזהויות מתוך אמפתיה. אמפתיה אינה רק תכונה אנושית חשובה שמסייעת לנו לראות את האחר, אלא עמדה הכרחית בבואנו לאמץ תפיסה של ידע מורכב ודינאמי, ידע שלא יכול להתבסס על נקודת מבט בודדת. היא מוסיפה ושוברת את המאפיינים המסורתיים של העיסוק בידע ובמדע דרך הקריאה לקחת בחשבון בתהליך רכישת הידע גם את הגוף הפיזי וההקשרים התרבותיים של הפרטים והקהילות הלוקחים בו חלק, לרבות החוויות שעיצבו אותם בעבר.
לכן, לזיכרון יש תפקיד חשוב בתפיסתה של בריידוטי את הידע והזהות המתהווה, אך היחס של בריידוטי לזיכרון אינו היחס המסורתי הרואה באירועי העבר אלמנט סטטי שעלינו לכלוא בתיבת זכוכית של שימור והנצחה. היא טוענת שעלינו לפרש ולדמיין מחדש את הזיכרון שלנו על אודות מי שהיינו, גם כשאנחנו נעים אל תוך הקשר ופרשנות חדשים של המציאות. זו התבוננות דינאמית, צומחת ומסתגלת, תוך היכרות עם מי שאנחנו כעת. כך - וזו הנקודה החשובה ביותר לענייננו - אירועי העבר הופכים מנטל שצריך להתנער ממנו לכלים משמעותיים לצמיחה, מקורות ידע, משאבים יקרי-ערך עבור הגוף המתחדש. אירועי העבר לא משתמרים כעדויות סטטיות למי שהיינו פעם, לפני הדף החלק, אלא מאפשרים את הטרנספורמציה הרצויה, עם מבט הפונה לעתיד.
לפי גישתה של בריידוטי, ההתהוות האנושית הטבעית אינה נתונה להמשגה, קיטוע והפרדה - שיסודן לרוב בפוליטיקה ושליטה. כלומר, איננו יכולים באמת להחיל החלפה מלאה של המציאות במסגרת "רפורמה" כזו או אחרת, מכיוון שהתהוותה של המציאות היא מתמדת, מונעת על ידי רשת של מוקדי השפעה עצמאיים המגיבים זה לזה, ובכל מקרה אינה נתונה לשינוי לפי השקפתו של גורם יחיד - גם אם ניתנה לו הסמכות לחשוב כך. בהשראת בריידוטי, אציע להחליף את גישת ה"אתחול", את הדף החלק, בגישת ההתהוות.
גישה זו ראויה להשתקף בתפיסת השינוי וההתפתחות החינוכית מרמת המנגנון הלאומי, דרך המוסדות החינוכיים ועד לתלמידים. עלינו להכיר בקהילות השונות שמרכיבות את המפה החינוכית הישראלית ולשאוף שלא להכפיף אותן תחת תפיסה אחידה המשתנה חדשות לבקרים, אלא לאפשר להן להתהוות פנימית ולבצע אינטראקציה חיצונית, באופן שמתבסס על הידע המקומי. מערכת חינוכית כזו, ברוח הגותה של בריידוטי, תאפשר לקהילות לנסח בעצמן את מהותן החינוכית מתוך זהותן המתהווה, באקלים שמאופיין באוטונומיה ובקבלה של מגוון הקולות במובן הרדיקלי ביותר העולה על הדעת. ה"רפורמה" הסמויה פה היא בויתור על השאיפה להחיל רפורמה על המערכת כולה, ולאפשר התהוות טבעית, מקומית, רלוונטית ומתפתחת.
ביישמנו אותה, עלינו לחדול מלהכריז על כל מהלך כניצחון או כישלון, וכן להימנע מ״שיטוח הקרקע״ בכל מצב בו נדמה שאנחנו מתמודדים עם בעיה קשה מדי לפתרון. ארגונים שיכירו בחולשותיהם מבלי להכריז על שינוי פנים, יוכלו לבסס התפתחות בריאה יותר ולבסס הרגלים של אינטרוספקציה וגמישות. מנגנונים לאומיים שידעו להתבונן בפני כישלונות ופערים יטעו בציבור ערך של יושרה ודרך של שיקום.
בהקשר המקומי הנוכחי, אל לנו לשגות ולחשוב שהמציאות המורכבת והמדממת מציעה הבטחה לאתחול אופטימי. המציאות לאחר השבעה באוקטובר עדיין מכילה בתוכה את אותם הכשלים ואותן המורכבויות. לא נוכל להעלים את ה"בעיה" הבטחונית, האקלים הפוליטי והשסעים החברתיים יוותרו גם כאשר תשכך המלחמה ואילו הזעם והפחד בחברה הישראלית ימשיכו להקשות עלינו לבסס חינוך אחר במהותו. עלינו להכיר בסדקים האלו בקרקע המציאות, סדקים שנפערו במלוא חומרתם, ולגשת לטפל בהם כדי לצמוח מתוכם. עלינו לנקות את הפצעים ולחבוש אותם היטב לפני שנוכל באמת להתחדש ולהבריא - בחינוך כמו בחיים. אם נדע ליישם את כל אלו, תילקח מאיתנו נשימת האוויר הרעננה של דף חדש, אבל אולי, סוף סוף, נתקדם אל עבר מחברת מלאה.
מקורות
מלמד, ע. (2020). חינוך הומני בעידן דיגיטלי פוסט-מודרני: מה שהיה , מה שהווה ומתי כבר יהיה. הוצאת ניב.
Braidotti, R. (2002). Metamorphoses: Towards a Materialist Theory of Becoming. Polity Press
Braidotti, R. (2006). Transpositions: On Nomadic Ethics. Polity
Braidotti, R. (2013). The Posthuman. Polity
Braidotti, R. (2019). A Theoretical Framework for the Critical Posthumanities. Theory, Culture and Society. 2019, Vol. 36 (6). pg. 31-61 https://doi.org/10.1177/0263276418771486
Cuban, L. (1990). Reforming Again, Again, and Again. Educational Researcher, 19(1), 3–13. https://doi.org/10.2307/1176529
Fullan, M. (2011). Choosing the wrong drivers for whole system reform, Center for Strategic Education Seminar Series Paper, No. 204
Kuhn, T. S. (1962). The Structure of Scientific Revolutions. University of Chicago Press
ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
אני רוצה לכתוב על המוות שבתוכי, המוות ששתול בהכרתי מאז המלחמה. בלאנשו, בחדות המעורפלת האופיינית לו, הצביע על האופן בו הבלתי נתפס - המוות כתופעה, כעובדת סיומה הוודאי והמוחלט של התודעה ושל התחושה - חודר בכל זאת אל ההכרה של אלו שהתחככו בו.
אבא ובן בסיעור מוחות לילי מוכה חום, בחיפוש אחר פשר הדורות ואחרי מי שמנסה להמשיג את דורות העתיד רק כדי לשלוט בהווה. תהיות ראשוניות על מחר שכבר הוכרע.
דרידה מגדיר את מערך המסמנים של האדם כרשת צפה ודינאמית, בה כל מסמן שואב את משמעותו ורשת היחסים שהוא מקיים עם יתר המסמנים. הדיפראנס, כלומר ההבדל, הוא מושג המפתח בו משתמש דרידה לתיאור השוני בין מסמנים - שהוא גם מקור המשמעות שלהם. האם ההבדל הוא אופן של אתחול?
מחשבות על הכמיהה של עולם האמנות הישראלי החוצה: מאובדן ה״בחוץ״ אחרי השבעה באוקטובר עד אסטרטגיות הישרדות למי שנשאר.
כשהם פרצו, שמיים כחולים ועננים מילאו את חלל המוזיאון. בבגדי הסוואה ירוקים, במסכות שחורות חושפות עיניים בוערות, בנשקים שלופים, הם פרצו פנימה והשמיים השתקפו על זגוגיות ממוסגרות.
שבועות ספורים לתוך המלחמה, הבנו יחד שהסוף, במובנים רבים, כבר התממש בצורה מזוויעה כל כך במרחב הממשי, ושהצורך בדמיון יצירתי של התחלה דחוף מאי פעם.