א. 

ארבעה ספרים קראתי בזמן גיוסי כלוחם מילואים במלחמה האחרונה ובאחד מהם כתב מוריס בלאנשו על האדם חסר השם - "איש צעיר", שהיה הוא עצמו שנים רבות קודם לכן - ועל התחמקותו ברגע האחרון מהוצאה להורג על ידי הנאצים. מרגע ההימנעות האקראית מן המוות הבטוח, "השתררה הרגשת קלילות שלא אדע לפענח: חופשי מן החיים? האינסוף שנבקע? לא אושר, לא אומללות. לא העדר מורא ואולי כבר הצעד אל מעבר. אני יודע, אני מתאר לי כי אותה הרגשה שאין לפרשה שינתה את מה שנותר לו מן הקיום. כאילו מכאן ואילך לא יכול המוות שמחוץ לו אלא להתנגש במוות שבתוכו. 'אני חי. לא, אתה מת'". 

אני רוצה לכתוב על המוות שבתוכי, המוות ששתול בהכרתי מאז המלחמה. בלאנשו, בחדות המעורפלת האופיינית לו, הצביע על האופן בו הבלתי נתפס - המוות כתופעה, כעובדת סיומה הוודאי והמוחלט של התודעה ושל התחושה - חודר בכל זאת אל ההכרה של אלו שהתחככו בו. מוות "מבחוץ" מוצא את בן דמותו, מוות שבפנים, ומעתה ואילך שוררת אינטימיות מוזרה, מתנגשת, בין אפשרות המוות ובין החיות הנתונה בספק של המצוי בטראומה. האם ניתן לעשות את התהליך ההפוך? זאת אומרת, כיצד נאחוז - אנו המתמודדים עם אותה הרגשת קלילות בה לא בחרנו - במוות שקנה שביתה בתודעתנו, ונאלץ אותו לפגוש במוות שבחוץ מתוך תנאינו שלנו, כלומר: כיצד, למען השם, נכתוב על המוות שבתוכנו?

ניסיון ראשון: באחד הימים התרחש אירוע רב נפגעים בחטיבה, במהלך הלחימה במחנה הפליטים שאטי. קיבלתי את הדיווח הראשוני בקשר על עלייה על מטען והנפגעים הרבים שבאו בעקבותיו. אחד מן ההרוגים בתקרית פונה תחת אש אל מתחם המבצעים הקדמי שבו שהינו, כמה מאות מטרים צפונית לנקודה בה מת. צפיתי ברכב הפינוי מגיע במהירות אל הכניסה למתחם אך ממשיך ברגע האחרון הלאה, לא מתעכב אצלנו אלא דוהר חזרה אל קו הגבול ואל האמבולנסים הרבים שהמתינו שם. 

הפנייה שלא נלקחה, זאת שהייתה אמורה להביא את גופת ההרוג אלינו, הוחלפה בנסיעה ישירה, פחות או יותר, אל הקבר - והותירה אותי עם גלי ההדף של ההתנגשות במוות. גלי הדף, כמו באותם פיצוצים איומים של רחובות שלמים במרחק צעדים ספורים מאיתנו, חולפים דרך הגוף ומותירים בו תחושת אובדן לא ממוקדת, כזו שסוחטת ממנו אוויר ובהלת מוות ללא פציעה ממשית. מותו של החייל - שתווך לי מרחוק במשפטים קצרים ומבולבלים ברשת הקשר המקוטעת, מתחילת פציעתו ועד סוף פינויו - נחווה על ידי דווקא בנקודת הפספוס של המפגש עם גופתו, נקודה בזמן העומדת מאז זקופה במחשבותי כמו חלוק נחל עקשן מול נהר שוצף. 

ניסיון שני: הבוקר בעזה שבו מעטה האבק והפיח המקולל שעוטף את הכל התפזר לכמה רגעים וראיתי שתי להקות זרזירים שחורות מתמרנות באופן מהפנט בשמיים, נעות ומסתחררות יחד, רק כדי להיווכח שמדובר במנשרים שהוצנחו ממטוסים בקריאה לתושבים שעוד נותרו לברוח פן יהרגו בקרבות. האיכות ההוליוודית, כמעט, של הקתרזיס המהופך והמהיר שנע מצפייה מוקסמת בטבע להתפכחות מהירה אל זוועות האדם, נדמית אולי כמבטאת את הניגודיות החדה שאמורה לאפיין מלחמה. בין אור לחושך, טובים ורעים, מוות וחיים. אך האמת היא שהמציאות קרובה יותר לתיאורו של בלאנשו: "לא אושר, לא אומללות" - המודעות אל ההקשר בו נמצאתי על האדמה הרוויה בדם והרס אל מול היופי הלא צפוי בשמיים, שיטחה כל אפשרות להתרומם אל חוויה שבה באמת מורגש משהו, שבה נחצה הסף אל ההתרגשות. 

ובכל זאת, הרגשה שמשנה את המשך הקיום. היא שם מאז, ואין בי אדישות מתעלמת או אפאטיות סטואית אליה. אני חושב על כך שהזרזירים והמנשרים נעים את אותה תנועה בשמיים, מרכיבים את אותו יופי, נפרדים רק במה שלא יהיה שמבדיל בין חפצים לחיות. כיצורים חדשים - להקת זרזירים שהיא דפי נייר המבשרים הכחדה, חיה שהיא חפץ, חי-מת - הם מצביעים על דבר דומה לזה שביטא גם פספוס המפגש עם גופת הלוחם: המוות שבחוץ רושם את עצמו בנקודות היעדרותו, מתגלה במקומות בהם הוא קיים דווקא כרושם מרוחק המהדהד את הטרגדיה, ועלי להחרות ולהחזיק אחר תנועות עפרונו. 

ב. 

בספר נוסף שקראתי בזמן הלחימה ניסה ז'אן-לוק ננסי לכתוב על הגוף. ליתר דיוק - לגעת, באמצעות הכתיבה, בגוף. ננסי, שניגש לכתיבת הספר לאחר ניתוח השתלת לב, פתח את הספר בהצהרה כי מי שלא עבר חוויה שגרמה לו לדעת, "לדעת בגופו", ש"לב יכול להיות נזרק או נדחה" - נחשב לבעל ידע "מפונק", כזה שאינו יכול להיות חתום על יצירה העוסקת בגוף. בלאנשו זיהה את הזמן, את ההתרחשות ההיסטורית של הטראומה שממשיכה לפעום במימד הזמן, כסביבת העבודה שבו המוות נפגש עם עצמו שבתוך האדם. בכך שננסי משווה בין הקיים בספרו (הגוף כמושג, ולכן גם המוות כקטגוריה) ובין הקיים אצלו (גופו הפרטי, ולכן גם המוות הפנימי) - הוא, לעומת בלאנשו, מבחין בגוף האנושי בתור המארח והתנאי לפגישה הזו. 

בקצה פעולת הכתיבה נמצאת נגיעה, ומוקד הנגיעה הזו הוא בגוף: בגוף הכותב, בגוף הקורא, ובאותה מידה גם בגוף הנכתב - המצוי בממד אותו מתארת ויוצרת הכתיבה. הכתיבה מותחת קו בין הגופים השונים האלו, מחברת את הווייתם ומאחדת את מידת ממשותם. בזמן שאני כותב, גופי קיים כמו גופו של זה שיקרא אותי וכמו גופו של האדם שאותו קורא יעלה במחשבתו, מתוך המילים. ובכל זאת, נתעקש: מהם גבולות הגופים, ההבדל הקיומי בין גוף למשנהו - שאין מי שמבהיר אותם, שמביא לידי ביטוי את תחילתם וסופם, כמו המוות? 

כתיבה על המוות, או כפי שהבנתי: בעקבות המוות, היא פעולה גופנית החוקרת את גבולותיה העצמיים. אך ברגע שמתחילים לבצע אותה, מתחוור כי המימד הגופני של המוות הפנימי מורכב לא רק מהמוות האישי - הפקעת הסבוכה של חרדה, ציפייה והדחקה של ידיעת סופו של הגוף - אלא, ואולי בעיקר, מהגופניות של אלו שחולקים איתנו את המציאות. אנשים סביבי חוו את המלחמה - לא את המלחמה היומיומית של אזעקות וריצות למקלט, של אי וודאות ושל דיכאון משתק, אלא את המלחמה של הירי, הפיצוצים, הדם וההרג הממשי - אנשים חוו את המלחמה הזאת דרכי, דרך הגוף שלי. דמיונם של אלו שלא היו באיזורי הלחימה מתכנס אל גופם של הלוחמים והקורבנות ואלו נושאים אותם (דרך השעמום, העייפות, הלכלוך וההמתנות האין סופיות המרכיבים גם הם את המלחמה המציאותית) ככליא ברק מהלך של דמיון אינסופי. 

גבולותיו של האני, של הגוף ושל התודעה השוכנת בדמו, נפרצים שוב ושוב בזמן לחימה. גם דרך השאיבה העוצמתית, הבלתי נשלטת, אל המרקם הצפוף של הלוחמים יחד שגורמת לתחושות ורגשות לעבור ולהתפשט דרך אותו מרקם כמו צליל ארוך ומהדהד. יש זוועות שלא חווית, רק ראית נשקפות מעיני הלוחמים שאיתך או שמעת מפיהם, והן נישאות על ידך מעתה. המוות שבתוך קבוצת הלוחמים, המוות ממנו התחמקת, או שהתחמק ממנו חברך, ונותר בתוכך כרושם על ציר הזמן כפי שתיאר בלאנשו או בעומק הגוף כפי שכתב ננסי, מתנגש במוות שניבט מכל בית הרוס ובור פעור ברחוב. אני חי? לא, אנחנו מתים. 

היכן מתחיל המוות שבחוץ ונגמר המוות שבפנים, אם כך? הגוף, הגוף הפרוץ ומפוזר בין הלוחמים ובין המדמיינים, מתי הוא פוגש את מותו שלו ומתי את מותו של האחר? זוהי ככל הנראה השאלה היסודית של הטראומה, או, לכל הפחות, של אפשרות ההחלמה ממנה. ובכל זאת, המוות משמש גם כמענה, ולא רק כגורם הקושיה לשאלה הזו. הוא עונה לא באמצעות הצגתו העצמית, הטרגדיה כלשעצמה - מפגנים של זוועה טהורה או ברבריות אכזרית אינם מותירים מקום לשאלה או מענה - אלא, כאמור, בעקבות שהוא מותיר, בהד שנשמע אחריו. 

עקבותיו של המוות הם הפצעים, עדויות הגופים על תנועות הרישום של האירוע. וננסי כותב: "הדם שזורם מהפצעים שלנו זורם נורא, ורק נורא, כמו שזרמה והתפרקה הרוח טיפה-טיפה מהפצעים של ישו. אין גביע קדוש שיאסוף את הדם הזה. מכאן ואילך הפצע אינו אלא פצע - והגוף כולו אינו אלא פצע". הטרגדיה אליה מכוון ננסי בהצבעה על חסרונו של הגביע הקדוש היא באובדן האפשרות לאגום את הטראומה, לאצור ולתת הקשר למה ששכן בגוף והמוות הכריח להופיע. הפצע המדמם, ללא גביע קדוש, משתלט על הגוף והופך את יחסיהם - מגוף בו שוכן הפצע לפצע ששוכן היכן שנמצא פעם הגוף. 

הגוף כולו מרגע פציעתו אינו אלא פצע, ולכן חדל מלהיות גוף במובן אליו כיוונה היד הכותבת אותו. בכתיבתי על הפצע, על הדם, אני מחלל את הגופים שחלקו את הווית המלחמה איתי, מפריד כל אחד ואחד אל תיאורי פציעתו. מנסה, במילותיו של ננסי, לשרטט במילים את הגביע הקדוש לכל גוף פצוע כדי להעניק לו גבול. אך השאלה, שאלת המוות, עודנה מכוונת את הידיים הכותבות: איך לכתוב על פצע או על דם שהותיר מוות שקיים רק כהדף, כהדהוד חוויתו של לוחם אחר או של פנייה שלא נלקחה? כבלבול משתק בין חפץ ובין חיה או כחורים פעורים בבניין דירות? במילים אחרות, כיצד הולכים באמצעות הכתיבה במעלה נהר הדם אל פצע חסר גוף, אל פגיעה שהותיר המוות דווקא בהפניית עורפו?

ג. 

את "דרוש הקיווי" של הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) לא קראתי בזמן המלחמה הזאת אלא במלחמה אחרת, מסוג שונה. הרמח"ל חוזר ומשרטט שוב ושוב את הקו, הטמון במילה תקווה, המחבר בין הארץ לשמיים, בין האדם לאלוהים, בין הגוף לנשמתו ("מי שאינו מקווה, מיד מת"). כל קו שנמתח מנקודה אחת לשנייה הוא תקווה, יציאה לדרך של חיבור שאין בה ביטחון מוחלט בהצלחתה. פעולת הקיווי היא פעולת הרישום של פריצה והמשכה מתוך אמונה, זאת אומרת, אולי: פעולה של כתיבה. הקו הוא מה שיכול להימצא במרווח הדק, הריק, בין אצבעותיו של האדם לאלו של אלוהים בציורו של מיכאלאנג'לו. הסימן המאפשר לבלתי אפשרי להתממש, מעניק לו את הכבש המתאים כדי לרדת - או לעלות - ולתפוס צורה במציאות: "השפע נשקף מלמעלה וממתין לתקוה שתצמח מלמטה מן הארץ". המקווה הוא המאמין באפשרותו של הבלתי נתפס ללבוש צורה ובתפקיד המפתח ששמור לתקוותו האישית בתהליך: "הקיווי הנה הוא סוד ההתפשטות, קו המשפט, מה שאין כן העיגול הוא דבר סתום מכל צד. וזה 'לישועתך קויתי' - לעשות קווים". 

כפל הפנים שנוצר כעת למילה הכתובה "מקווה" - כאגן הטיהור הפאסיבי או כפועל האמונה האקטיבי, מעיד על טווח המשמעות הרחב של הקו, שמתאחד בנקודת המפגש בין חיים למוות: המעבר הרדיקלי שמזמנת בריכת המקווה הוא של לידה מחדש אחרי מוות סימבולי במים, ופעולת הטובל היא פעולה של תקווה בכך שיציאתו ממוות לחיים תתרחש. ללא הטובל המתכוון בתקוותו, בריכת המים היא בסך הכל בריכת מים, כפי שללא דם הגביע הקדוש הוא בסך הכל כוס גדולה. 

למרות היופי המיידי והכובש שטמון במילות הדרוש, הרמחל מציע "לעשות קווים" - לקוות - כאמצעי כללי מאוד, שמתאים למצבים מעורפלים רבים. תחייה מחדש, פרנסה או גידול ירקות - לתיאוריית הקווים יש פוטנציאל טוב להיות תורה אוורירית וגמישה, כזו שמתאימה את עצמה לכל מצב בו אדם רוצה דבר מה שאינו יכול עדיין לפגוש במציאות, ומציעה לו מצב ביניים נפשי במקום מתכון להתנהלות יעילה. ואני, לא כתיבה חסרת תכלית על כאב ומרפא ביקשתי, אלא לתמלל את רושם המוות - את המוות שהתנחל אצלי דרך גופים שונים משלי, וזה שעבר ממני אל אחרים - כדי לפגוש בו מתוך תנאיי שלי, ולא מתוך אלו של בן דמותו הבלתי נסבל, המוות מבחוץ. 

אך כעת, בעוד שרושם המוות מתגבש לאיטו בתוכי, אל עבר קיומו כזיכרון באמצעות כתיבה ושיחה עליו, אני חושב על דברי הרמח"ל כהצעה נקייה מאוד - כזו שמניחה בפניך פיגומים מוכנים, אך נמנעת מקביעת תוכניות הבנייה. הפיגומים כוללים שלושה מרכיבים: עיגול, קו ואמונה. העיגול מייצג את הקיום הנפרד, המונדי, של כל אובייקט וסובייקט במציאות - הנפרדות הבסיסית שהיוותה את הבסיס לאינדיבידואציה ולרושם ההתקדמות הכללית של המערב. הרמח"ל קורא על הנפרדות הזו תיגר באמצעות הקווים, החודרים והמחברים, שפועלים באמצעות האמונה. אין לרמח"ל כוונה לפוצץ את הבלונים, להרוס את שלטון העיגולים. הוא מציע נקודות של מפגש, שמסוגלות בתורן לשרטט את הבלתי נתפס: עיגולים חדשים.

באופן טבעי, הימים שחלפו מאז התחלתי לכתוב את הטקסט הנוכחי גרמו לרושם המוות הפוצע, הדחוף, ממנו ואליו כתבתי, לקבל מאפיינים של עיגול - זיכרון משתבלל שמהדק את קיומו סביב עצמו וסירובו להיענות לי הולך וגדל. הקווים שהולכים ונמתחים בין הדברים, גם בין המילים הנכתבות כאן, קוראים תיגר על העיגול. העיגול של הרמח"ל הוא הגוף השלם שממנו נרתע ננסי, או התודעה שלא חוותה הצלה של הרגע האחרון, שבה מתנגש המוות שמחוץ אצל בלאנשו. כולם "סתומים מכל צד", חסרים את אפשרות ההתייחסות אל המוות כאירוע שלא השאיר עדיין רושם. הקו חודר אל העיגול באותה דרך חשופה, אירוטית, שבה אצבעו של תומא נכנסת אל פצעו של ישו בציורו של קאראווג'ו. הדם של ננסי הוא הקו של הרמח"ל ודריסת רגלו של המוות בתודעה של בלאנשו שחמק מכיתת היורים: הפגימה המוחלטת שמותירה אחריה נתיב, שמאפשרת את חיות הכתיבה. לצורך הישועה הבה נעשה קווים, מזמין הרמח"ל, נרשום את קווי המתאר של מה שטרם תואר. 

ד.  

שני הספרים הנותרים שקראתי בזמן הלחימה עסקו בחוסר תוחלת, ואין בי כוחות לכתוב את משמעותם.