בראשית ברא טמטום ואת הָכָא והָתָם, מסילה והר, ובור בעומק העולם כולו
ההתחלה היא דבר מדומיין.
במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי - אשר חוצב במציאות את ההתחלה, האמצע והסוף - הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
אבל, גם אם מדומיין, קיטוע המציאות משחק תפקיד מהותי בחיי האדם. אפשר להגזים ולומר שהוא זה שמייחד את החיה האנושית מיתר החיות; הרי רק האדם מקטע את המציאות, קובע בה התחלות וסופים (כמו שאמר פעם אלן ווטס, סימן ההיכר של החיה האנושית הינו קווים ישרים). אם כן, המתנה השמיימית, המרימה את האדם מהעפר ומבדילה אותו מיתר הברואים, קשורה באופן הדוק ליכולת שלו לא רק לחיות במציאות, אלא גם להתבונן עליה, לאמוד אותה ולקטע אותה.
יתרה מזאת - קיטוע העולם ניצב בלב ובבסיס הפעולה הסמלית של האדם. מאז ומעולם עסקו המערכים הסמליים של תרבויות העולם בקביעת התחלה, אמצע וסוף (במרחב הגיאוגרפי, ביקום, בתהליכי ההתבגרות, בזרימת ההיסטוריה וכו׳). כך, אלו קיבעו את גבולות הגזרה הקוגניטיביים והתרבותיים של האדם, לתוכם הוא יכל להמשיך ולהתוות אינספור קיטועים ומחוות הכרתיות ותרבותיות נוספות. ניתן לומר שקיטוע העולם הינו פעולה הכרתית פונדמנטלית, המעניקה אוריינטציה לפעולה שלנו בעולם.
✶
בתוך פעולת קיטוע העולם, לדמיון הקובע את ההתחלה של דבר מה נודע תפקיד ייחודי. לדמיון זה יש יכולת גנרטיבית לברוא עולמות ולאפשר את הפעולה של האדם בתוכם. כולנו הרי פועלים מכוח התחלה סמלית כלשהי (של שנת המס, תקופת הבגרות, הסמסטר ועוד). למעשה, אין התרחשות הכרתית או חברתית שאינה מכוננת מראש על ידי אותו דמיון בורא עולמות של ההתחלה.
אם נחשוב על האופן בו אנחנו חוצבים בדמיוננו את ההתחלה, ניווכח שאנחנו עושים זאת לעיתים עם הפנים קדימה, ולעיתים עם הפנים אחורה. עם הפנים אחורה, אנחנו מדמיינים את ההתחלה רק לאחר מעשה במטרה להעניק הגיון - אד הוק - לתנועת ההווה. לדוגמה, את תחילת ״המודרנה״, ״ההארה״ או ״העת הניאוליתית״ שרטטנו זמן רב לאחר תחילתם. ההתחלה, אם כן, מגיעה לעיתים רק בסוף.
עם הפנים קדימה, אנחנו מדמיינים את ההתחלה כדבר שעדיין לא התרחש, שעתיד להגיע. דמיון זה של ההתחלה העתידית מגלם בתוכו את הרצון של האדם לכייל מחדש את העולמות התרבותיים, האישיים והחברתיים שלו, להביא בהם משהו לסופו ולהתחיל בהם את החדש. דמיון זה ניצב בלב העולם הסמלי, כמגדלור המכווין את תנועת ההווה, ומגלם הן את תפיסת הראוי של תרבות נתונה והן את ההבטחה שלה לעולם נכון יותר. אם כן, דמיון ההתחלה שאנו רוקמים עם הפנים קדימה הינו דמיון יצרני, המשחק תפקיד מהותי בהמשך ההתגלמות והטרנספורמציה של העולמות הפיזיים, הסמליים, ההכרתיים, החברתיים והתרבותיים של האדם.
✶
אך לפעולת הדמיון של ההתחלה (בין אם זו מתבצעת עם הפנים אחורה או עם הפנים קדימה), ישנה מהות נוספת, עמוקה ואבסטרקטית יותר; היא קושרת בין העולם הזה ובין מה שנמצא מעבר לו.
דמיון ההתחלה הנרקם עם הפנים אחורה מתגלם לעיתים, לא רק בקיטוע לאחר-מעשה של תנועת העולם (המקבע את ההווה בתוך ה׳מודרנה׳ או ׳יום העבודה׳, לדוגמה), אלא גם בעיגון עמוק של המציאות במסגרת ההתחלה הראשונית, המצויה מעבר לגבולות העולם הזה.
דמיון זה מבקש לשרטט את המקור האולטימטיבי, את התחלת ההתחלות, לפניה אין עוד כל התחלה. על כן, יש לו תפקיד תיאולוגי חשוב (ויצרני לא פחות) כמי שמנסח את חייו של האדם - כאן בהווה - בצל מה שגדול ממנו, מה שיכול היה להתחיל את הכל.
דמיון ההתחלה הנרקם עם הפנים קדימה נישא, גם הוא, אל מעבר לגבולות העולם. בצורתו זו, הוא מתגלם ככמיהה המיסטית לשוב אל אותו מקור בסוף הימים. מדובר בכמיהה העתידית לגאולה, לביאת המשיח, לאחרית הימים, או לממלכת האל. דמיון ההתחלה עם הפנים קדימה משחק, גם הוא, תפקיד תיאולוגי חשוב כמי שנושא בתוכו נבואה עמוקה בדבר איחוי שברי העולם הזה, במסגרת שלמות העולם הבא.
אך הוא נושא לא רק את פעולת הנבואה אלא גם את הפעולה של זימונה. כלומר, הוא מנסח מחדש את ההווה כתנועה אל עבר אותה השלמות ומזמין אותנו להזרים אור משלמות זו אל סדקי היום-יום של ההווה. גם אם העתיד אינו מגיע, עצם דמיונו מזמן את ארגון ההווה ביחס אליו.
✶
העולם הישן עסק באופן תדיר בהתווית דמיון ההתחלה ובניסיון לכוון את חיי האדם בהתאם אליו. שני הכלים שאפשרו את הטמעת דמיון ההתחלה בחיי האדם היו המיתוס והטקס. בעוד שהמיתוס אפשר לדמיין ולשרטט הן את ההתחלה ההיולית (המכוננת את הקוסמוס) והן את ההתחלה העתידית (המתעתדת לאחות אותו), הטקס עזר לאדם להתמקם באופן מחזורי על הציר הנע בין שתי נקודות אלו. יחד, המיתוס והטקס אפשרו לאדם להתחבר אל תנועת הקוסמוס המקוטע וכיוצא בכך - אל מה שגדול ממנו. הם אפשרו לאדם לחיות בצל ההבטחה הגלומה בהתחלה העתידית ובניסיון התמידי לזמן אותה לתוך ההווה.
אבל המיתוס והטקס לא קיטעו רק את תנועת הקוסמוס בכללותו, אלא גם את יתר המרחבים החברתיים, ההכרתיים והפוליטיים של האדם. כפי שהראה חוקר הדתות מירצ׳ה אליאדה, קיטוע הקוסמוס שימש כדגם, לאורו ניתן היה להמשיך ולקטע באופן מחזורי את החיים בכללותם. המיתוס והטקס סייעו לאדם להביא דברים לסופם ולזמן את ההתחלה (של החיים, של האביב, של הבגרות, של השותפות, של הטהרה, של ההתנזרות, וכו׳). כלומר, הם הוציאו לפועל את הכוח היצרני של דמיון ההתחלה ועזרו לחולל טרנספורמציה מתמשכת של חיי החברה וההכרה.
✶
מנגד, העולם החדש הוא עולם ללא קיטוע. כפי שניבאו נביאי הפוסט-מודרנה מזמן: תחת שצף הסמלים והמשמעויות של המודרנה, העולמות הסמליים של העולם הישן הולכים ומתבקעים עתה מבפנים, עד לחוסר יכולת לספק קיטוע של מהלך העולם, או אוריינטציה פנימית וקולקטיבית בתוכו. משהוסרו הקביים הסמליים והתרבותיים של קיטוע המציאות - והאדם אינו נושא עוד את עיניו לא אל ההתחלה של העבר, ולא אל ההתחלה של העתיד - נותר לו רק להסתחרר בהווה נצחי, הנמשך קדימה באמצעות תנועת ההון והמידע הדיגיטלי (אשר אינם יודעים עוד לא התחלה, לא אמצע ולא סוף).
חוסר היכולת לשים סוף ולקבוע התחלה (הן במרחב ההכרתי והן במרחב הקולקטיבי) מתבטאים בפריחה חסרת תקדים של משברים בקרקע המציאות העכשווית (משברים של אקלים, של כלכלה, של תודעה, של הצפת מדיה, של מחלות נפש, של טמטום, של אלימות, של התמצבות הברבריות והגזענות בלב השיח התרבותי העכשווי ושל סדק בקוהרנטיות המחשבתית, הקומונלית והפרטית). דמיון ההתחלה שימש בעבר כמגדלור הערכי לאורו נעה החברה וכמנוע המניע אותה אל עבר יצירה וטרנספורמציה. בהיעדרו, לא נותר לחברה ולהכרה האנושית אלא לקמול. בעוד שבעולם הישן דברים נשברו (הגיעו לסיומם), ובה בעת קיבלו גם מענה מיידי בדמות תחיה מחודשת (התחלה), בתקופה שלנו - הדברים רק נשברים.
✶
משבר רודף משבר - ואנו משוועים אל ההתחלה.
אבל ההתחלה היא יצירה של דמיון ועלינו מוטלת המשימה לחזור ולדמיין אותה. עלינו לברוא מרחבים סמליים שחולמים ומזמנים אותה, שבכוחם לשים סוף ולאפשר התחלה וכך גם להעניק לנו אוריינטציה (קולקטיבית והכרתית) מחודשת בתקופה שבה היא נצרכת יותר ויותר. מדובר בהזמנה לקחת חלק באקט מוקסם ומיסטי של דמיון, שבכוחו לברוא ולרפא עולמות. כך נוכל למקם את ההווה הנצחי חזרה על ציר, שעליו ניתן יהיה לקדם יצירה, טרנספורמציה ועתיד. המזור של ההווה הנצחי מצוי - באופן לא מפתיע - בכמיהה אל מה שמעבר לו, בכמיהה אל ההבטחה המגולמת בהתחלה העתידית.
השיבה אל דמיון ההתחלה מגלמת בתוכה גם הזמנה עמוקה (וסודית) יותר - לשוב אל עיגון המציאות העולמית במה שגדול ממנה. מדובר בהזמנה לשוב ולכמוה אל השלמות וכך גם להזרים ממנה אור אל סדקי ההווה השבור.
אשליית האתחול מניחה שיש בידינו את היכולת להתניע את המציאות מחדש, למחוק כשלונות, להדחיק את אתגרי ההווה ולהקים מערכת חדשה וחפה מטעויות; אבל האם קיים מקור למידה משמעותי יותר מאשר טעויות העבר?
אני רוצה לכתוב על המוות שבתוכי, המוות ששתול בהכרתי מאז המלחמה. בלאנשו, בחדות המעורפלת האופיינית לו, הצביע על האופן בו הבלתי נתפס - המוות כתופעה, כעובדת סיומה הוודאי והמוחלט של התודעה ושל התחושה - חודר בכל זאת אל ההכרה של אלו שהתחככו בו.
אבא ובן בסיעור מוחות לילי מוכה חום, בחיפוש אחר פשר הדורות ואחרי מי שמנסה להמשיג את דורות העתיד רק כדי לשלוט בהווה. תהיות ראשוניות על מחר שכבר הוכרע.
דרידה מגדיר את מערך המסמנים של האדם כרשת צפה ודינאמית, בה כל מסמן שואב את משמעותו ורשת היחסים שהוא מקיים עם יתר המסמנים. הדיפראנס, כלומר ההבדל, הוא מושג המפתח בו משתמש דרידה לתיאור השוני בין מסמנים - שהוא גם מקור המשמעות שלהם. האם ההבדל הוא אופן של אתחול?
מחשבות על הכמיהה של עולם האמנות הישראלי החוצה: מאובדן ה״בחוץ״ אחרי השבעה באוקטובר עד אסטרטגיות הישרדות למי שנשאר.
כשהם פרצו, שמיים כחולים ועננים מילאו את חלל המוזיאון. בבגדי הסוואה ירוקים, במסכות שחורות חושפות עיניים בוערות, בנשקים שלופים, הם פרצו פנימה והשמיים השתקפו על זגוגיות ממוסגרות.
שבועות ספורים לתוך המלחמה, הבנו יחד שהסוף, במובנים רבים, כבר התממש בצורה מזוויעה כל כך במרחב הממשי, ושהצורך בדמיון יצירתי של התחלה דחוף מאי פעם.