ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
מי יכול לחזות את העתיד?
הפועל 'יכול' כאן אמנם מעורפל בכוונה. אני בכל זאת מנסח מחדש.
למי הכלים? למי הסוכנות?
גם שם העצם כאן, 'סוכנות', מעורפל. אבל עוד נגיע לזה.
אולי אשאל אותך אחרת, כמה סיכוי היית נותן לילדה שתיוולד בעולם של מחר, אם נקודת המוצא שלה נקבעה על ידי צרכי השוק של היום?
על נושאים מהסוג אני מדבר לא מעט עם אבא שלי, הדמוגרף.
מדי פעם, בצחוק, למשל בדייטים ראשונים, הייתי מצהיר שבניגוד לשאר הילדים הרברבנים, אני גדלתי עם אבא שהוא אלוהים באמת. כזה שבאמת יכול לנבא את העתיד, כנוסחה, רק מלהסתכל על המספרים. בעיניו, אני אמן תמהוני אבל בלתי מזיק - מעין מספר סיפורים שמדמיין שיש לו יכולות נבואיות. מצד שני, אמא של אבא, כימאית ואשת מעבדה נוקשה, בטח הייתה אומרת משהו דומה עליו, איש מדע חברה ספקולטיבי. אז אולי אנחנו לא כאלו רחוקים, אני והוא, שנינו מסמני שבילים אפשריים, תחזיות, מסוגות שונות, של מה שאפשר לכנות, באופן רופף, מדע בדיוני. מצד שלישי, אבא - שגם שימש לקטור ללרלוּר הכתוב הזה שלי פה - בטח היה מוחק את הפסקה הזו כולה אלא אם אבהיר שכדמוגרף, הוא בכלל לא ׳חוזה תחזיות׳ כשם שהוא ׳מעלה השערות׳ וגם זה, אך ורק על סמך מודלים שמבוססים על הנחות זהירות. בקיצור, גילול העתיד הוא עסק דביק, וזה עוד לפני שהעסקנים נכנסו לחדר.
אבא שלי הוא בּייבּי בּוּמר קלאסי, בחריצות מופתית העפיל לראש גבעה וקנה בה בית נחמד, עבור פסימיסט מוצהר הוא דווקא די מרוצה מעצמו. ואילו אני נופל על קו התפר המדמם שבין דור X ו־Y ובהתאם, אני מאוכזב לנצח, מתרפק על טרגדיות אישיות, זועם נגד מכונות ומתכנן כבר עכשיו, מראש, להתקיים בימי האחרונים על חשבון הירושה של אבא.
אנחנו מתווכחים הרבה.
לקח לי כמה שנים לגרום לאבא שלי להכיר בחומרתו של משבר האקלים. על זה, למשל, אנחנו כבר לא מתווכחים. תודה באמת. מה שאנחנו כן מתווכחים עליו עדין, הוא איך זה בדיוק יקרה. בזמן שהוא מעדכן את מודל האוכלוסייה המקומית שלו כדי שיכלול סוגיות אקלים, אני תוהה מה הטעם בכלל, אם תוך 15 שנה מעכשיו כולנו ממילא נהיה בתנועה מתמדת על הכדור, במנוס ממזג האוויר. אולי אין לי הרבה מה לתרום למאמץ. אפילו ההברקות המד״ביות היותר רדיקליות שלי מסתברות בסוף כלא יותר מרימיקס עצל של דברים שכבר קראתי בעבר שמתרסק באופן חזיתי אל תוך ההווה. לא נראה לי שאני הראשון שמגלה בשנות ה־20 של המאה ה־21, שאף דמיון לא משתווה לרגעי ההתגלות של הממשי - וון שיט גטס ריל.
האם העתיד באמת עד כדי כך לא וודאי?
עם כל פיסת מידע חדשה מעל דפי הדו"ח העדכני ביותר של הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים נחשף בפנינו, שוב "פתאום", עד כמה הרי ידוע לנו, שעוד לא ידוע לנו, כמה רע הולך להיות. כשאני קורא את הדוחות האלו נדמה לי שאנחנו אכן מצויים לקראת אתחול גדול שכזה, אבל בשידור חוזר, נשפכים שוב לתוך סיר המרק הקדמוני, רק הפעם עם הרבה יותר מדי מלח. יחד עם הבחישה הטורדנית הזו בסיכויי החיים על הכדור, מוטל על הכף גם כל מה שהשכלנו להגדיר מתוכם עד כה; החל מדיסציפלינות ותחומי עיסוק שלמים כמו זואולוגיה ואנתרופולוגיה, דרך השווקים שמקיימים אותם וכלה ביחסינו הבין אישיים והלאומיים. בתוך בלאגן סוחף ואכזרי של מה שעד לפני רגע עדיין היה כיפות קרח, שמאז נמסו לתוך מים אפלים שעוד שניה מבעבעים עד לכדי רתיחה, אנחנו עושים עם הידיים, מנופפים ומפרפרים בתקווה להמשיך לצוף, או לפחות לא לטבוע בטיפשות שלנו. אנחנו מנסים להבין משהו לגבי החיים האלו, ודרך כך, בתקווה, להגדיר מחדש מה הם עוד יוכלו להיות. אבל הסחף כן מקרב ביננו, ביני לבין אבא כלומר. לפחות זה.
בפעם האחרונה שנפגשנו, נסענו לנו בצפון הארץ. הטקסט הזה נהגה בתוך פקק תנועה בזמן גל חום תמוה שפקד את הגליל בשעה 23:00. אני ואבא הסתכלנו קדימה והכרנו באירוניה: השתלבנו בול לתוך תנועת ההתעוררות המפוהקת אל מציאות האקלים האסונית. הוא ואני, המדען־בוּמר והאמן־דוּמר, כסמני קיצון בויכוח מוטה, חוצה תחומים ושייחים, שמבוים כמחלוקת בין־דורית: בצד אחד, גרטה ושאר נערות הפוסטר של #FridaysForFuture, בצד השני, הלטאות הדינוזאוריות של Shell Oil; דור הנכדות והנכדים המנושל שמתמרד נגד סבא־סבתא הציניקנים שלו.
אבל אז אבא שלי קוטע לי את רצף המחשבה המתנצחת ושואל שאלה שכבר מזמן התחילה להתגלגל אצלי בראש:
מי מגדיר את הדורות הללו?
אני תוהה אם דור Z בכלל יודע שלפני דור X בכלל לא היה דור W. אדרבה, X היה הדבר הכי רחוק ממספר סידורי. ״דור ה־X: מעשיות לתרבות מואצת״ היה כותרת של רומן בדיוני מאת דאגלס קופלנד שפורסם ב 1991. כנציג ה־קאוּנטר קאלצ׳ר, תרבות הנגד, של הניינטיז - הבחירה של קופלנד בשם הייתה הצהרתית. הספר מתאר דור שגדל באמריקה במלחמה הקרה ונתקע בעבודות שירות חסרות מעוף אותן מכנה קופלנד "מקג'ובס". ה־אקסרים ברומן למדו בבצפר של החיים וקיבלו אפס מאופס בכל מה שחשוב: אידאולוגיה, פרוספקטים ומוסר. בוחן הפתע היה מבחינתם עלבון, ובתגובה, במקום לנסות, הם הגישו בחזרה דף ריק למעט איקס אחד ענק מרוח על כולו. למרבה האירוניה, דווקא דור הכלום הזה קיבל את כל הבמה התקשורתית. תסביכי ההזנחה והזהותנות המתנערת שלו, שהתאפיינו בנוסחה של מרדנות בחצי־כוח, ערבוב מעורפל של עצלות וחתרנות. הם הונצחו ללא הרף, בטלוויזיה וב־MTV, בסדרות מחברים ועד ביוויס ובאטהד, בלהקות מנירוונה ועד ל־גנגסטה ראפ.
לכן קל להבין למה שמות הדורות שבאו אחרי דור X לא רק שנקראו בצלמו, אלא אף הכפילו את מאפייניו בחזקה: דאבל דאוּן על שלילה עצמית שמנסה להתעלות על דור האב הרוחני בהומור האפל והזלזול העצמי שלה. זו הייתה כרוניקה של מבוכה ידועה מראש. ברור שמי שעולה על הבמה אחרי הדור שהתפאר בקינסוּל (עוד לפני שקינסוּל היה דבר) של כל לוגו ומותג אפשריים, לרבות שמו שלו עצמו, מועד לכישלון מוחץ. אכן, האות Y נראית כמו X בכיווץ רגליים.
לאקסרים המאוחרים שהתבגרו בחצי הראשון של הניינטיז על גראנג׳ אידיאליסטי זרוק, ואז בחצי השני של העשור גלגלו עיניים על רצפי קליפים של דאנס להקות בנים־בנות ואיביזה, בטח זכורה הפרסומת 'GenerationNext' בכיכובן של ה-Spice Girls (קמפיין PepsiCo מ-97). בטח זכור להם גם הלעג שרכשו לאחיות דור ה-Y המעצבנות שלהם, שחגגו על פרסי הניחומים של מפנה המאה: פופ מעושה, מהול בשאיפות מגומגמות. או במילים אחרות: היט־מן 7. האלבום היה עבור כל אח הגדול לחוצץ בין דורי, שסימן איפה נגמר אוסף הדיסקים האמיתי (שתפס את רוב הקיר) ואיפה מתחילה ערימת הבררה של האחות הקטנה והמציקה שמעיזה להילחם איתו על מקום. דור ה׳וואי׳ כמו 'וואי, איך את מעזה!'; כמו ה-why שבלב השאלה ׳למה נולדת?!'.
ילדי דור ה-Z לעומת זאת, מהר מאד הפכו לזוּמרים (Zoomers) על משקל מילולי וכאנטיתיזה מהותית לבומרים. זומרים הם דור שנגזר עליו להיות האחרון בסדר המילניאלי, חיים שמשולים לתכנית הזנק מפוקפקת לסטארטאפים בליווי צמוד של טוטוריאלז ביוטיוב. דור להוט באופן מהונדס כימית. דלוק, אבל לא ברמה שמחוק. דור שהמיר את הדחף של קודמיו לעשיית היסטוריה בסיפוק הפרגמטי יותר של תהילה אינטרנטית, שמשולהבת על ידי תרפיה עצמית באמצעות נינטנדו־סוויץ׳, סימס וסרטוני ASMR, לצד מרשם בלתי נדלה של אדרול וזאנקס לרגעי חירום.
אבא שלי בכלל שאל כי הוא מתעצבן מכל הדיבור הזה על דורות. דמוגרפיה הרי עוסקת בהערכת גידול אוכלוסיות נתונות בתנאים נתונים לפי שיעורי הפריון, לא בזהותנות קולקטיבית. חלוקות חברתיות כוללניות כמו X-Y-Z היו עד כה נחלתן של אושיות תרבות ומשם הושרשו בתודעה דרך פרסומים סוציולוגים. במערב, זאת הייתה גרטרוד שטיין שקראה לראשונה בזמנו למי שהגיעו לבגרות במלחמת העולם הראשונה "הדור האבוד". ומאז, מדי פעם מסומן אירוע מרכזי כלשהו כמכונן שינוי תודעתי דרמטי מספיק כדי לבשר את בואו של דור חדש. ואיפה, אם כך, מתערבבת הדמוגרפיה בכל זה? בכל זאת, ישנם אירועים שנקשרים גם בשינוי דפוסי גידול האוכלוסייה. ואכן, הדוגמה הכי טובה לכך היא מפץ הילודה (הבייבי בום) חסר התקדים של סוף מלחמת העולם השנייה.
בניגוד לאבא, אני דווקא מחבב את הדיבור הדורי. אני בוחש לי פה בטעם רב את קדרת ההגדרות הבינתחומית הזו כי מבחינתי, זוהי לחלוטין ה־דוגמה לאותם רגעים נפלאים בהם ״שפת התרבות״ - זו של המשוררים, הסופרים, האמנים וההוגים הבוהמים - פוגשת את ״שפת המדע״, ולא בלי הומור. מעין רמיקס חוצה תדרים שלשם שינוי דווקא מצדיק הכללות, מכיוון שיש בו כדי לקרב שלל יחידים שהופכים ציבורים שלמים. זהו שיח שנותן מעוף לדימויים ומבעים משותפים, דרכם יכולים ״אנחנו״ - על אף שלל ההבדלים ביננו - להבין את ״עצמנו״ ולאן פנינו אולי מועדות. בפיוז׳ן הססגוני הזה, כאמור, אבא ואני נפגשים.
אלא שלאחרונה התבשיל הדורי נעשה עכור והתיבול שלו עובר את גבול הטעם הטוב. זה מזמן כבר לא סוד, שאת קלחת התרבות והמדע ערבבה לה מהרגע הראשון גם יד השוק (זו שנחבאת לה לפעמים). זהותנות דורית היא הרי פלטפורמה רחבת היקף ונוחה מאד לטיפוח מעשיות שובות לב שבעזרתן ניתן לכרוך ציבור מגוון (אך לכאורה ספציפי דיו) סביב מותג צריכה כזה או אחר. יש מי שלאחרונה הרחיבו את עסקי המיתוג אל עבר העתיד. אט אט מתרחב לו סקטור חדש של "מחלקות לניבוי" (אבא מקרינג׳), המטרה שלהם: למתג את פלח השוק האולטימטיבי של המחר, כבר היום.
מי באמת יכול להגיד לאנליסט משהו על שינויי אקלים?
אחת ה"סוכנות" הקולניות יותר בתעשיית הניבוי החדשה הזו היא פירמת הייעוץ האוסטרלית, מקרינדל. גם לשיטתה הגיע הזמן לאיתחול גדול, אבל מסוג שונה לגמרי. מקרינדל היא זו שאחראית למונח "דור אלפא" (McCrindle & Wolfinger, 2009) שנכון לעכשיו, משמש כתווית הכי הטרנדית לדור שירש את מקומו של Gen Z. כך היא התמצבה ביחס למתחרותיה, כמי שטוענת למומחיות בדורות שטרם עימנו.
באתר החברה, מוצג המייסד מארק מקרינדל כ"עתידן, פרשן חברתי ודמוגרף מבוקש". אבא שלי תמיד חשדן כלפי מומחים פופולריים שמוסיפים לקו״ח על הדרך את התואר 'דמוגרף'. הוא מריח כבר מרחוק את הסכנה שאולי מדובר באידיאולוגים שממציאים הצדקות מספריות לספקולציות שלהם (למי שתהו, ארנון סופר הוא לא חבר). אבא גם נזהר מפני עתידנים. מבחינתו, אלו לא יותר מסופרי מדע בדיוני כושלים שכדי להשתלב בשוק בדרך לא דרך, מיתגו עצמם מחדש כבוגרי פקולטה מדומיינת לראיית הנולד בכך שעשו מנוי לספריה הציבורית. אישית, כאמן פרינג׳י שמחפש גם לעצמו הצדקה, אין לי ביף עם עתידנים כל עוד הם לא מנסים להכתיב את הבאות באופן סמוי, כמו למשל, מקרינדל.
למה באמת כל כך התחבב על מקרינדל האלפבית על פני תוויות תיאוריות (כלומר X, Y, Z, α, β על פני דורות הבומרים, האבודים, וכו')? בדו״ח על דור האלפא של מקרינדל מ-2020 נכתב שהמטרה היא "לספק קנבס ריק עליו יוכל כל דור ליצור את זהותו", אך קשה שלא לחשוד שהקיטלוג האלפביתי מיועד למטרה ההפוכה בדיוק.
בניגוד לדאגלס קופלנד שהביא לנו את X, השימוש החתרני־משהו באותיות עם ארומה של אלגברה הפסיק להוות קריאה להרהור רווי הומור־עצמי שמתריס כנגד עצם ההגדרה הדורית. כעת, האלגברה נועדה לשוות לתחזיות חסרות וודאות בעליל חזות מדעית (למראית עין) ולקעקע אותן ככאלו בתודעה. בה בעת, כתיבת ההיסטוריה ברוורס, עם איכויותיה הפסאודו־מדעיות, מתעלמת מתרחישים בעלי ביסוס מדעי גבוה ואף מטריד ביותר. למשל, שינוי האקלים.
מקרינדל מנסח את הקייס לטובת מעבר לאלפבית היווני כמו פיץ׳ משקיעים: "דור חדש לגמרי ומילניום חדש לגמרי, בעידן חדש לגמרי". עבור רבים, מתן שמות לדורות הציע מעין התרפקות היתולית על צרות משותפות גדולות. זו התרפקות שאפילו הצליחה לחצות פערי מעמדות ויבשות, שהרי עיקרה היה זיהויים של הגורלות, המאבקים והמכנים המשותפים הגדולים ביותר בין חברי אותו דור. לעומת זאת, מקרינדל מעוניינת במשחק הזהויות הזה רק כמחולל אולטימטיבי של קהלי יעד מבעוד מועד: הדור הבא הוא הקהל העתידי, ובו זמנית הוא מוצר עכשווי שמשוּוק לקהל לקוחות צמא לדאטה שיווקי. לכן, כמו במצגת משקיעים, חשוב להציג את הדברים בורוד, חלילה לא מדובר בדור עם נטל משותף אלא בדור של "משדרגים". ולא סתם משדרגים. לשיטתה של מקרינדל מדובר בדור "הכי משופע חומרית ומועצם אי פעם", ילדי האלפא שיובילו את הלהקה. תיאור די מוזר של מי שעומדים להתבגר אל תוך אירוע ההכחדה ההמונית השישי.
בדקתי מה כתוב על דור אלפא בוויקיפדיה. נדהמתי לגלות שבערך המונה 18,900 מילים המונח 'שינוי אקלים' מופיע אך ורק פעמיים (ואחת מהן בסוגריים), בעוד שדו״ח של מקרינדל בקושי טורח, ומזכיר אותו באגביות פעם אחת, רק לקראת הסוף. לטענת ויקיפדיה, מה שיגדיר את דור האלפא זו מגפת הקורונה ושינויי הסדרים שהביאה עמה. כנראה זו גם סיבה חגיגית מספיק לחידוש סדרים אלפביתי בהתאם? אם כן, בהתחשב במה שעתיד לבוא, הייתי אומר שבקושי הרגשנו עד כה את אותותיו המשמעותיים של אותו אתחול גדול. אחרים חושבים אחרת ואף הציעו כחלופה לאלפא את המונח "Gen C": דור Covid או Corona, לא פחות.
מי יכול בבקשה להגיד להם ש־C זה Climate?
עומס התנועה לא משתחרר ואבא שלי מבדר אותי ואת הברברת שלי כדי להעביר את הזמן. את הפוסט שלי בפייסבוק על דור אלפא הוא כבר קרא בזמנו, רק לא הבין ממה אני כל כך מתרגש. חדש לי שיש שטויות בויקיפדיה? מסכן, בסך הכל רצה לשמר את השיחה אבל לי עוד שניה משתחחר ה־אוקי בוּמר.
תגמד את זה כמה שבא לך אבל בסופו של דבר זה מה שאנשים קוראים. ובכלל -
אם משהו לא יזוז פה בדקות הקרובות אני אצפור.
אני לא מומחה לשיווק אבל, שוב, זה האלפבית היווני, מה יכול להיות אלפא אם לא ״אפוקליפסה״? וזה לא בלי אירוניה, כן, כי אתה יודע מה המשמעות המקורית של אפוקליפסה...
אבא נזכר שאמרתי לו על זה משהו פעם, שזה קשור לגילוי או התגלות.
בי-די-יוק: אבל זו לא סתם התגלות! אם המשוואה פה היא של ׳לפני׳ ו׳אחרי׳ אבסולוטיים, ברמה של אתחול מערכתי, אז זו התגלות של סדר חדש של ממש, כזה שמחליף את הקודם וכו׳ וכו׳. אז זו התגלות של ידע חדש הופך עולמות, פּרופּר - גם את זה, אגב קראתי בויקיפדיה ומאז כבר בדקתי את זה בעוד מקומות, לא שזה עזר בהרבה חח. בכל אופן, לא תמוה בעינייך שמבשרי דור האפוקליפסה - סוג של - מדלגים בברושור שלהם בדיוק על אותו גילוי חדש - כלומר, שינויי האקלים, כן - דווקא בגלל שהוא אפוקליפטי פר־אקסלנס? הם איכשהו מייצרים מלא רעש לבן דווקא בכך שקוראים לדבר בשמו, אבל מעבירים הכל דרך איזה מסנן אטימולוגי וורדרד... טוב אז אולי רעש וורוד בעצם, או עשן וורד, הכחשת אקלים זה הרי הכחשת נזקי העישון החדש, לא?
אבא באמת שמנסה לעקוב.
אם זה היה תלוי בהם, הם היו יוצאים עם דור חדש של אנשים על כל דור חדש של סמארטפונים - בעצם, זה כבר פחות או יותר קצב התחלופה של דורות היום וגם הוא רק הולך ומתקצר - ובד בבד קצב הקריסה הסביבתית מזנק אקספוננציאלית. נראה לי הסינגולריות באמת תגיע כשפינת מזג האוויר תשתלט לחלוטין על שידורי החדשות של קשת ודני רופ הבא יחליף את קושמרו. כל דור והדני שלו.
בדיוק כשנראה לי שאיבדתי אותו, הוא נזכר פתאום שאומרים על ישו שהוא האלפא והאומגה ושההתחלה היא הסוף של הכל, ושבמובן הזה, הדור האחרון הוא גם יחד הדור הראשון של משהו אחר, לא? ושאם ממשיכים את הקו היווני העסקני שלי, אז דור ביתא יכול גם להיות דור הביתא־טסטינג. זה יכול להיות הדור שסוף סוף ינסה - ואולי אף יצליח! - ליישם את המודלים שאנשים כמו אבא שלי ממשיכים להציע בניסיון נואש למצוא גואל. ואילו אני מצדי סקפטי שדור שמקבל את השם שלו בהורשה, כמותג מוכן מראש, ידע להתמרד כנגד השוק שברא אותו.
אני בספק שמשהו יזוז בקרוב (לא זוכר אם דיברתי פה על הפקק). אם כבר, ביתא תהיה לאלפא כמו ש־Y היה ל־X: זה, רק ביותר נואש. מעניין אבל שזה הולך להיות הדור הדיאספורי הבינלאומי הראשון מאז נדידת העמים, הוא יחייה בדרכים מהיום שנולד ויבלה את מרבית הזמן בדילוג בין מקלטים עונתיים וערי פּופ־אפ קיקיוניות. בטח אבל גם יהיה להם הומור משלהם, כמו שקראו לדור שנולד בסוף 1900, 'The Greatest Generation' בגלל השפל הגדול, אז ביתא אולי יעשו איזה טייק על זה רק בקטע של דור ההגירה הגדולה־הגדולה ביותר...
אבא דווקא מרוצה מהמחשבה שהנינים שלו יבלו הרבה יותר זמן בחוץ. אני מבטיח לו שנינים, ממני, לא יהיו.
וזהו, זה המייק דרופ. ובכך הלרלרת הבין דורית שלי נגמרת עוד הרבה לפני הפקק.
אנחנו עדיין תקועים, עדיין חוסים מהחום במזגן, אבא מזמזם משהו מהרדיו ובודק את הטלפון. בדיוק נכנס אימייל: חדשות טובות ממירב, דה מרקר סוף סוף רצים עם המחקר האחרון של אבא על משבר האוכלוסין הארצי (ארלוזורוב, 2021). חבל לי שהורידו את הציטוטים על הקשר למשבר האקלים אבל זה כן נאמר במרומז. סבבה סה״כ בתור התחלה.
אני גם די מרוצה מעצמי בסתר. אחרי שנים כחוקר צללים בשירות מיזמים של אחרים, אבא סוף סוף מרחיב את הפעילות שלו להסברה ונדמה לי שטיפה עזרתי לדחוף אותו בכיוון. הרי כבר נתקענו בפקקים שהובילו לשיחות דומות. אז יופי, לפחות אחד מאיתנו פועל למען מטרה ראויה, בדרך הביתה, עד שישתחרר משהו איכשהו, בין נקודת הסוף להתחלה, בזמן שהשני מטעים בגידופי ״ג׳יזס פאקינג קרייסט״.
ארלוזורוב, מ. (2022). "זקנים זאת בעיה לא פתירה - אי אפשר להרוג אותם. ילדים זאת בעיה פתירה - אפשר ללדת פחות" TheMarker Online. https://www.themarker.com/opinion/premium.HIGHLIGHT-1.10254803 (אוחזר בתאריך: 5 לדצמבר, 2023)
747 Insights. (n.d.). Understanding. Gen Z, Millenials, Generation X, and Boomers... Up close and from 35,000 feet. 747 Insights. https://747insights.com/ (access date: October 13, 2021)
Coupland, D. (1991). Generation X: Tales for an Accelerated Culture. (1st ed.). New York: St. Martin’s Press.
Jaeger, H. (1985). Generations in History: Reflections on a Controversial Concept. History and Theory, 24(3), p. 273. https://doi.org/10.2307/2505170
Dorsey, J. (n.d.). Jason Dorsey Official Site: Speaker on Millennials, Gen Z and Generations. https://jasondorsey.com/ (access date: October 13, 2021)
McCrindle, M., & Fell, A. (2020). Understanding Generation Alpha. Norwest NSW: McCrindle Research Pty Ltd. https://mccrindle.com.au/wp-content/uploads/ reports/Understanding-Generation-Alpha-Report-2020.pdf
McCrindle, M., & Wolfinger, E. (2009). The ABC of XYZ: Understanding the Global Generations. Sydney: McCrindle.
McCrindle Research. (n.d.). About. McCrindle. https://mccrindle.com.au/about/ (access date: October 13, 2021)
Mellow, J. R. (1992). Hemingway: A Life Without Consequences. (Lost Generation Trilogy #3) (1st ed.). Boston: Houghton Mifflin.
MetLife. (2013). The MetLife Study of Gen X: The MTV Generation Moves into Mid-Life. The MetLife Mature Market Institute. https://www.yumpu.com/en/ document/view/13474529/the-metlife-study-of-gen-x-the-mtv-generation-moves- into-mid-life (access date: May 26, 2022)
PepsiCo. (2017). The Spice Girls Pepsi Generation Next 30 Second Commercial (1997) Video. YouTube. https://www.youtube.com/watch?v=FAqhEkNqAmY (access date: October 13, 2021)
Shoichet, C. C. E. (2021). Meet “Gen C,” the Covid generation. CNN. https://edition. cnn.com/2021/03/11/us/covid-generation-gen-c/index.html (access date: October 13, )2021
van Bavel, J., & Reher, D. S. (2013). The Baby Boom and Its Causes: What We Know and What We Need to Know. Population and Development Review, 39(2), p. 257– 288.
ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
אשליית האתחול מניחה שיש בידינו את היכולת להתניע את המציאות מחדש, למחוק כשלונות, להדחיק את אתגרי ההווה ולהקים מערכת חדשה וחפה מטעויות; אבל האם קיים מקור למידה משמעותי יותר מאשר טעויות העבר?
אני רוצה לכתוב על המוות שבתוכי, המוות ששתול בהכרתי מאז המלחמה. בלאנשו, בחדות המעורפלת האופיינית לו, הצביע על האופן בו הבלתי נתפס - המוות כתופעה, כעובדת סיומה הוודאי והמוחלט של התודעה ושל התחושה - חודר בכל זאת אל ההכרה של אלו שהתחככו בו.
דרידה מגדיר את מערך המסמנים של האדם כרשת צפה ודינאמית, בה כל מסמן שואב את משמעותו ורשת היחסים שהוא מקיים עם יתר המסמנים. הדיפראנס, כלומר ההבדל, הוא מושג המפתח בו משתמש דרידה לתיאור השוני בין מסמנים - שהוא גם מקור המשמעות שלהם. האם ההבדל הוא אופן של אתחול?
מחשבות על הכמיהה של עולם האמנות הישראלי החוצה: מאובדן ה״בחוץ״ אחרי השבעה באוקטובר עד אסטרטגיות הישרדות למי שנשאר.
כשהם פרצו, שמיים כחולים ועננים מילאו את חלל המוזיאון. בבגדי הסוואה ירוקים, במסכות שחורות חושפות עיניים בוערות, בנשקים שלופים, הם פרצו פנימה והשמיים השתקפו על זגוגיות ממוסגרות.
שבועות ספורים לתוך המלחמה, הבנו יחד שהסוף, במובנים רבים, כבר התממש בצורה מזוויעה כל כך במרחב הממשי, ושהצורך בדמיון יצירתי של התחלה דחוף מאי פעם.