הרים רחוקים משתקפים
באבני החן של עיניה –
השפירית

(קוביאשי איסה)

בראשית דצמבר קראתי את ״הדרך לוונציה״, ספר הפרוזה החדש של רותי דירקטור, שיצא לאור חודשים ספורים לאחר פרישתה מתפקיד האוצרת לאמנות עכשווית של מוזיאון תל אביב. במוקד הספר תשע נשים, ודרכן - תשע זוויות מבט על עולם האמנות הישראלי. הנשים הן אספנית, אוצרת, חובבת אמנות, גלריסטית, אסיסטנטית של אמן, בת זוג של אמן, מבקרת אמנות וצמד אמניות היוצרות יחד, שקורותיהן ומעשיהן שבים ומתחברים אל העיר ונציה - כמקום של מפגשים מקריים ומשני חיים, כסמל ליופי והדר מוחלטים באי-ישראליותם, וכמובן - כנקודת הציון הנכספת מכל בקריירות של אמנים, משכנה של הביאנלה לאמנות.

הקריאה בספר חודשיים לאחר השבעה באוקטובר הייתה אסקפיסטית ומאווררת. אלו 399 עמודים מלאים בדמויות כמעט ארכיטיפיות שקל להלביש עליהן פנים והוויה של אנשים ממשיים, כולנו מכירים אחת כזאת ואחד כזה. יש בו שפע מצבים רגשיים מוכרים, דינמיקות כוח של שדה קטן, הרבה מאוד art speak ולא פחות הומור. לאורך הקריאה, לא הפסקתי לחשוב על האופן בו דירקטור כתבה בצורה דיסקרפטיבית, כעובדה פשוטה ובלתי-נמנעת, על נושא שבימינו דורש בחינה עמוקה מחדש: הכמיהה של עולם האמנות הישראלי החוצה (אל ונציה, ובכלל).

הפרספקטיבה שלי על הכמיהה החוצה בתולדות האמנות הישראלית היא מוגבלת, אך מובן לי שהמבט לחו״ל לא חדש, ובוודאי לא ייחודי רק לשדה האמנות. האדרת הניחוח הזר טבועה ברוחו של כל ישראלי, בדיוק כמו שטבוע בו שם העיר או הכפר המרוחק - בין אם בתוניס או בבלרוס - בו נולדו סבתו, אביו, או הוא עצמו. הישראליות של רובנו מהולה בתרבויות אחרות, הקיום ״כאן״ מוגדר ומוזן דרך מה שאנחנו לוקחים מ״שם״. הרוח תצא לחפש את עצמה בהודו (ואולי תלך עוד יותר לאיבוד); את יצר ההרפתקנות נשביע על אדמת פרו; את החופש המזוקק נחוש על החולות הלבנים של תאילנד, בעוד שחשבון הבנק ימשיך ויזכיר: ״קחו אותי אל אמריקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות״. גם לאמנות הישראלית היעדים שלה: מי בוונציה ומי בברוקלין, מי בפנטזיה הפריזאית ומי באסקפיזם הברלינאי. מיתוסים היסטוריים ותנאים חומריים קונקרטיים רק חיזקו את הצורך של האמנים הישראלים לרעות בשדות זרים: מ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״, דרך מנטליות סוציאליסטית שמענישה ייחודיות ותשוקה לתהילה, וכלה במציאות פוליטית מצערת, שמעדיפה עוד ישיבה תורנית על פני Kunsthalle (ב)ראשון. 

במשך חמש עשרה שנים יפות, הכלכלה הדשנה הביאה איתה עולם שטוח. חו״ל קיבל אותנו בזרועות פתוחות והגיב באהדה לכוח הקנייה הישראלי. השפע לא פסח גם על עולם האמנות: אמנים מפה מוצגים שם, אמנים משם מוצגים פה, הגלריות והמיזמים העירוניים רוקדים טנגו מפוקפק ועתיק-יומין עם שוק הנדל״ן. יוזמות אמנות מקומיות מטרגטות אספנים בחו״ל ובמקביל, גלריות חדשות מציגות את האמנים המבטיחים של ירידי העולם במרכז תל אביב. ישראל, שהייתה בדיליי עצום ביחס לעולם בתקופות קודמות (למשל - בזמן האינתיפאדה השנייה), פתאום נעה בסנכרון מלא עם רוח הזמן. סוף סוף. 

זרמי העומק שיקפו מציאות אחרת. האמנים הישראלים המצליחים בחו״ל בעשורים האחרונים הם אמניות. מדובר בהישג פמיניסטי מרשים, ובכל זאת קשה שלא לחשוב שחלק מהסיבה היא שלגברים יש פחות ופחות מקום בעולם גלובלי שמאוהב בזהויות מדוכאות. במקביל, יותר ויותר אמנים היססו ואף סרבו להגיע לארץ, בין אם כדי להופיע בבארבי או להציג בתערוכות. לא שיש להם באופן אישי בעיה עם ישראל, אבל לקהל שלהם יש, למקורות המימון גם, וחבל להסתבך. 

ואז הגיע אוקטובר 2023. אחריו, כל ישראל, כולל שדה האמנות שלה, נראית בעיני ״העולם״ כמו גבר לבן חמוש. את אישה? זה לא משנה. לסבית? זה עדיין לא משנה. אתה גבר לא לבן? בכל מובן אתני אפשרי פרט ליהדותך אתה בעצם ״ערבי״? נשמע לוהט, ובכל זאת - לא משנה. את, צדיקה בסדום, עוסקת מתוך הכרה בעמדתך הפריבילגית בתיעוד עוולות הכיבוש? יפה מאוד, אבל שמענו מספיק לבינתיים, נשקול את מועמדותך בשנה הבאה, ממליצים לך לחתום על העצומה שלנו. 

אמת, העמדה הטרייה של ״העולם״ לא הופכת את הגלריות ורשתות האספנים של ניו יורק, פריז וסיאול לפחות מושכות, וגם לא הופכת את תקציבי התרבות הממשלתיים האירופאיים לפחות מעוררי קנאה. בכל זאת, מתבקשת השאלה: אם הם לא רוצים אותנו, למה אנחנו ממשיכים - במזוכיזם פתטי - לחזר אחריהם? 

באופן אישי, אני לא פועלת בשום מרחב מקצועי בינלאומי ולכן אין לי אובדן-מעגלים ישיר לבכות, על אף שאני משתתפת בצערם של רבים מחבריי. עבור אלו מהם שחיו ולמדו בארה״ב ובאירופה, קשרים קולגיאליים התפוררו בן רגע, אנשים שהיו עבורם שותפים וידידים התגלו במקרה הטוב בתור בורים שנפלו לפח הvirtue signaling, ובמקרה הרע - בתור שונאים אכזריים. בלי הרבה להפסיד, אני מעוניינת לנסות ולהעמיד ניתוח של האפשרויות העומדות לפתחנו כרגע, ניסוח של המצפן החדש. אני כותבת את הדברים בעיקר עבור עצמי, אבל מקווה שהם יביאו ערך ליוצרות ויוצרים אחרים שמתחבטים כרגע בשאלות דומות. 

✶

בחדות אופיינית, בן הזוג שלי אמר לי בערך שבוע לתוך המלחמה: ״אם את רוצה לעסוק באמנות ותרבות בלי דאגות, אנחנו נצטרך לעבור למדינה אחרת. אם את רוצה שנשאר פה, במדינה במלחמה, זה אומר שנשארים כדי להילחם״. אלו האפשרויות שעומדות בפני יוצרים כרגע: אוטונומיה או קשר. פה, או שם - זאת השאלה הגדולה. 

למי שבוחר באוטונומיה, הדרך לא השתנתה יותר מדי. עדיין אפשר לעלות על מטוס ולנסות את מזלך ביעד מרוחק. ייתכן שהזהות הישראלית תטושטש, ייתכן שהזדמנויות מסוימות ייסגרו - אבל תמיד מגיע משהו למי ששורד ונשאר בסביבה. חלק מהאמנים ייספגו אל האקדמיה, חלק יתפתחו דרך עבודה מסחרית או מכירות, וחלק פשוט יחפשו חלקת אלוהים קטנה ושקטה, עם עלות מחייה הגיונית, בה המונח ״צבע אדום״ נמצא באותו השדה הסמנטי עם המילים ״קדמיום״ ו״ורמיליון״, ולא עם המילים ״נפילה״ ו״הרוגים״. אין לי מילת ביקורת על הבוחרים באוטונמיה, אני מאחלת להם הצלחה וביטחון. אלו שנשארים, לעומתם, צריכים to face the music, להסתכל בעיניים פקוחות על מספר עובדות שאי אפשר לברוח מהן. 

עובדה ראשונה: שוק האמנות הישראלי עד המלחמה היה שוק קטן וסגור למדי. יש בו מיעוט הזדמנויות, מיעוט קונים, ומחירים קשיחים. גם במקרה של האמנים הישראלים שיש להם שוק משני בבתי המכירות הפומביות העולמיים - עבודותיהם יוצעו בארץ בסכומים נמוכים בהרבה. מחירי תחילת-קריירה של ציירת אמריקאית בת 27 בוגרת תואר ראשון שסומנה כ-It girl התורנית על ידי אחת המגה-גלריות העולמיות יהיו גבוהים (ואפילו גבוהים בהרבה) ממחירי סוף-קריירה של מרבית האמנים הישראלים, כולל המצליחים והמפורסמים שבהם. 

עובדה שניה: כרגע, אין שום סיבה להניח שהמצב הזה ישתנה לטובה. ראשית, כי הפיכתו של הישראלי למוקצה הופכת גם את האמן הישראלי למוקצה, באופן שמכווץ הזדמנויות גלובליות - ולא מרחיב אותן, במיוחד כשאותם שווקים משניים שציינתי מנווטים בעיקר על ידי אשפי סטוריטלינג שבונים את האג׳נדות שלהם על בסיס קרבה לאספנים ספציפיים, מגמות גיאו-פוליטיות מדוברות וטרנדים תרבותיים חמים. למה לנסות לבנות נרטיב ושוק לאמן ישראלי מעורר מחלוקת, כשיש כל כך הרבה אמנים ממוצאים אחרים שיורדים לאספנים חלק בגרון? 

שנית, מכיוון שהסתבר לאורך העשורים האחרונים שאפילו מתעשרי ההייטק לא הופכים לאספנים בן לילה, וחלק נכבד מהם אפילו סולד באופן פעיל מיצירתיות לא תועלתנית. כך, הקטר של המשק הוא לאו דווקא קטר עבור שוק האמנות, בקושי קרון. תרבות האספנות, על שלל מפגני הראווה המעודנים שלה, לא נדבקת לכל אדם שגייס או הרוויח כמה מיליונים, בטח לא בשנותיו המוקדמות, אם לא חונך להערכת אמנות מהבית. נוסיף לזה את הוולטיליות של הקיום בישראל, ואת השאלות: האם לבנות פה בית? האם הבית עדיין יעמוד בעוד מספר שנים? ונקבל עוד פחות עניין בצבירת נכסים יקרים ומאתגרים לתחזוקה. בצירוף החשיבה התועלתנית של ״אנשי הכסף״, כשאין סיבה לצפות לזינוק משמעותי בשווי - אם לשפוט לפי המחירים הקשיחים לאורך השנים- קשה להסתכל על אמנות ישראלית בתור asset class, מכשיר השקעה, שאפשר לבנות על מכירה שלו במידת הצורך כאילו היה מנייה של Apple.

לבסוף, חינוך מוגבל לאמנות ולתרבות חומרית, שהולך ומצטמצם נוכח תפיסות העולם ההישרדותיות והדתיות של מי ששולט בתקציבי ובתכניות החינוך בממשלתנו האומללה, מקטין את הסיכוי שיצמח כאן דור עתיד עם מערכת ערכים שונה; ועוד לא אמרתי מילה על משבר האקלים. 

גם בתנאים המאתגרים האלו, יהיה מיעוט שיצליח ״לפרוץ״. כלומר, להגיע למצב בו הוא יכול להרשות לעצמו לשכור גם דירה וגם סטודיו בלי רגשות אשם, לא בדיוק הצלחה מנקרת עיניים. מה יישאר למרבית היוצרים הישראלים? ובכן, מה שתמיד היה להם: הכאן ועכשיו, והקהילה.   

✶

נתחיל מהקהילה. כוונתי בקהילה היא למערכת לוקאלית ואינקלוסיבית ופתוחה, שעומדת בניגוד לעולם אמנות - אמנם גלובלי, אך בה בעת אקסקלוסיבי וסגור. באוריינטציה אל הקהילה טמונה דחייה מודעת של כמה מיתוסים מכוננים סביב דמותו של האמן. האמן המורם מעם, הבלתי-נגיש, אפוף ההילה המסתורית, שמימוש חזונו הגרנדיוזי כרוך בסבל מנטלי של כל המעורבים החפים מפשע - הוא אולי מותג מצויין, אבל חבר-קהילה בינוני. בסביבה קהילתית, עולה קרנם של אמנים-מחנכים, אמנים קולבורטיביים, אמנים שמוכנים ורוצים להיות במגע ובדיאלוג עם ילדים, נוער, יוצרים חובבים, גימלאים פטפטנים, ה״ציבור״.  

ברוח הזאת, כותב האמן והאוצר עוז זלוף ל״בית לאמנות ישראלית״ (במאמר תחת הכותרת ״לשנות את סיפור העל של מוסד האמנות״,  2023): ״במלונות [בהם שוהים מפוני עוטף-עזה] צריך להקים מתנ"סים. בנושא אחר, או באותו נושא, כל מוסדות האמנות צריכים להיות מתנ"סים – לא עכשיו, אלא מאז ולתמיד. שנים אני חולם לנהל מתנ"ס ולקבוע אותו כמוסד תרבות פורץ דרך״. בתקופת המלחמה, העשייה הקהילתית מתעוררת במרכזי תרבות ומוזיאונים ברחבי הארץ ברוח המתנ״סים, אבל בינתיים משיכה להיתפס כהידרשות זמנית לתקופת משבר. זלוף ממחיש את הדיסוננס: ״תחום החינוך במוזיאונים הוא מרכז הפעילות כעת, ועדיין קוראים למוסדות 'חללי תצוגה'. תחשבו מוזיאון – כשחושבים מוזיאון חושבים על אולמות תצוגה ותמונות, עבודות אמנות ולא על עבודת האמנות במובנה החברתי״. 

דבריו מזכירים לי את השיר All The Rowboats של רג׳ינה ספקטור, שמגולל זווית מורבידית על המתרחש במוזיאון: All the galleries, the museums / Here's your ticket, welcome to the tombs. מבחינת זלוף, המצב הנוכחי בארץ הוא דווקא הזדמנות לשנות את סיפור העל של מוסדות האמנות ולקדם סיפור בו חינוך, קהילה ושיח הם המוקד של המוסדות, ולא תכנית שוליים שנלווית לתצוגה. ההיגיון הוא חברתי, כמובן, אבל גם כלכלי: מתוך הקהילה - יצמח הקהל; מי שפקד גלריות ומוזיאונים כילד ונער, יפקוד אותם גם כמבוגר. 

עם זאת, החיבור בין אמנות וקהילה הוא מאתגר בגלל המהירות שבה אנחנו קושרים בין ״קהילה״ לבין ״פופולריות״, בין ״ציבוריות״ לבין ״נגישות״. מאפייני יסוד באמנות עכשווית, ואולי ספציפית באמנים עכשוויים - בריחה מהסברים מפורשים, שאיפה אל אסתטיקות שוליים, ורומן עם הביזאר - ממקמים את היצירה במודע מחוץ להישג ידו של ״הקהל הרחב״. מנגד, הפנייה המכוונת אל הקהל הרחב בשם החינוך, הגיוון וההכללה, נופלת מהר למדי לקשת הקונוטציות שבין קראפט חובבני (חוג במתנ״ס, סדנה לילדים בהשראת תערוכה במוזיאון) למסחריות רעילה (תערוכות פופ-אפ בחסות חברת נדל״ן, קוסאמה במוזיאון תל אביב). איך עושים את זה ״נכון״? 

כנראה שאין נוסחה אחת, אבל אסמן מקור השראה, שלקוח דווקא מעולם המחול: גאגא (Gaga), שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין במסגרת פעילותו ארוכת השנים ככוריאוגרף הראשי של להקת המחול בת שבע. בשפת הגאגא יש דואליות מעניינת: היא כלי עבודה אמנותי (עבור רקדנים) ובמקביל - לב פועם של קהילה בתנועה (עבור אנשים). האינקלוסיביות של הסטודיו גבוהה, אבל לא מוחלטת: הרומן עם הביזאר נשמר, אבל גם סחית מוחלטת יכולה לקחת בו חלק. גאגא יכולה להיות לכל אחד, אבל לא לכולם (for anybody, but not for everybody). 

יש גם קסם מיוחד בידיעה שבאותו הסטודיו בו תרגלת גאגא בתור אדם פשוט, יעלה מופע ביום אחר בשבוע. בסך הכל כמה התאמות של התאורה ושל סידורי הישיבה, וההילה של אמנויות הבמה פתאום מפציעה במלואה; אותה הרקדנית שמלמדת בבוקר - נגישה, חייכנית, במכנסי ספורט וחולצה גזורה - תיראה פתאום מהפנטת ועל-אנושית. כך, החומה שבין ה״אמן״ ו״הקהילה״ נסדקת אבל לא נשברת; מתקיים דרכה חלחול מעשיר - ולא מיזוג מלא. חלל התצוגה וחלל העשייה הקהילתית מתקיימים על אותה פיסת קרקע, בנפרד וביחד. הם משנים צורה כל הזמן - מתהווים באופן זמני ואז נמסים אל מצבם החדש. זה מוביל אותי לעמוד התווך השני שנותר לנו: הכאן ועכשיו. 

קבלתם המלאה של ה״כאן״ וה״עכשיו״, היא דחייתם של ה״שם״ וה״מחר״. השארת החותם וההיכתבות לתוך דפי ההיסטוריה לא יכולים להיות יעד ריאלי עבור מרבית היוצרים הישראלים, עם כל הצער שבדבר. בויתור על שינוי פני ההיסטוריה, ההישג החשוב ביותר עבור האמן הופך להיות הרגע קצר-הטווח בו היצירה מתהווה, ומשפיעה על יוצריה ועל צופיה. בין אם הרגע הזה נמשך שעות, ימים, או מספר שנים בתודעה הציבורית - נהיה קשה יותר ויותר לברוח מהטמפורליות. כך, אוריינטציה מלאה של האמן אל הכאן והעכשיו מוציאה מהשיחה את חיי האלמוות, שאפשר לטעון שממילא לא השתלבו עם התרבות האפמרלית והפאר-טאצ׳ית הישראלית. אין לנו קתדרלות בארוק וארמונות רוקוקו, וגם אם היו - לא היינו מצליחים לשמור עליהם טוב במיוחד. גם הvita וגם הars הם brevis כאן במזרח התיכון, ועדיף לנו להנות כל עוד אפשר. אם לחזור לדוגמת הגאגא, והמחול בכלל, זמניותה של התנועה לא מורידה מהעונג בביצועה או בצפייה בה, וגם לא מורידה מהיכולת של התנועה - כמעשה יצירתי ספונטני - לעורר מערבולת קטנה של רגישות ויופי, במציאות בה שניהם מצרכים נדירים וחיוניים. 

בכאן ובעכשיו מתקיימת תופעה נוספת: מעשה היצירה ומעשה ההתבוננות עולים בחשיבותם על האובייקט. איב קליין אמר שהציורים שלו הם האפר של האמנות שלו, והתכוון בכך שהתהליך היצירתי עולה בחשיבותו על הארטיפקט שנשאר בסיומו. האמן הממוקם בכאן ובעכשיו יכול ליצור אובייקטים פיזיים, הוא אינו כבול למדיומים שמתאדים אל האוויר ברגע שהתרחשו (כמו סאונד ופרפורמנס, לדוגמה), אבל יעמוד בפניו גבול ברור: לא להפריז בפטישיזציה של אותם האובייקטים. עתידם אפשרי, אך לא מובטח. קשה מאוד לקיים שוק אמנות משגשג בלי פטישיזציה, אבל האם היה לנו אי פעם סיכוי לקיים שוק אמנות מקומי משגשג? 

כעת, ערכים חדשים עולים לקדמת הבמה. הצורך הקיומי בדיאלוג מחליף את התשוקה הנרקיסיסטית לביטוי עצמי מזוקק; הצורך בקהילה מחליף את הכמיהה לנתק; חשיבותו של התהליך עולה בסדרי גודל על חשיבותו של האובייקט; והשאלה ״עם מי אפשר לשחק עכשיו?״ הופכת למעניינת הרבה יותר מהשאלה ״איך לזכות בתהילת עולם?״. 

✶

אסיים במשהו להתנחם בו, צ׳ייסר של אופטימיות מהולה בפטאליזם: ההסתגלות אל ה״כאן והעכשיו״ וההשקעה בקהילה (ובמיוחד בקהילה היוצרת עצמה), עשויות להגדיל את המוכנות שלנו, הישראלים, אל העתיד. מעין תרגול ירידה למקלטים של הרוח, אימון על תרחיש קצה, המבשר על הבאות. 

המוסדות המפוארים, המוזיאונים שבנייתם עלתה מאות מיליונים, השימור האובססיבי, ירידי הענק עם ההמון המוזרק לבוש בגדי מעצבים, הבזבזנות בחומר גלם ובעלויות שילוח, הרדיפה אחרי שיוך לברנז׳ות ופרסום, המסחר המדושן ומנהלי המכירות בכריסטיז וסות׳ביז שדוחפים עוד פסל פופ-ארט עצום-מימדים לאיזה לובי מפואר באבו-דאבי: הם כולם, אבל כולם, תופעות לוואי מדהימות של עידן היסטורי חריג ביציבותו. לפי התחזית (pun intended) - גם אנחנו, וגם ״הם״ שם מעבר לים, עומדים לקראת סופו של העידן הזה, ואנחנו נגיע קצת יותר מוכנים. 

לטוב ולרע, ונציה תשקע לפנינו.