ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
✶
ארור העתיד וארורים הנתונים לו, ארור כל מי שחי עכשיו, ארורים המנהיגים, ארורים המפנים מבט קדימה, ארורים האופטימים, ארורים הנזהרים וארורים יותר קלי הדעת, ארורים האסטרטגים, ארורים הטקטיקנים, ארורים הפטריוטים, ארורים הטסים לצפון־מערב, ארורים המפוכחים, ארורים הצודקים. ארורים. ארורים אתם, ארורים תהיו. לכו לעתידכם להיבלע. אני יושב כאן, ולא יודע מה לעשות. אני כותב.
היום כתבתי: הרוח הזאת המנופפת, לאן זורקת? לאן חוזרים? אני נחבט לתוך העבר, מחפש לי תאריכים, מחפש טעויות, ממשויות אנושיות החיות שם, בזמן שהיה. אני חי את חייהם של מתים, ואת חייהם של מי שטעו, נסחף בזרם שאין לו כיוון. לא לדעת.
✶
אימה שנטשה תוך שעות ספורות בלבד את כל תכונותיה המילוליות, עברה להתקיים בגוף, רצה. אימה שהביאה בגופנו את סבא או את סבתא, העתיקה את תווי פנינו עצמם לחצי הראשון של המאה ה־20, הרחק ממדינת היהודים. אימה שהיא בן משפחה שנשכח קיומו, שחזר מגלות ארוכה, מסיביר. בקצה החלום מתקרב גוף של מישהו אחר. נטושים מעצמנו, רצים חזרה לעצמנו להציל, שמא קרה משהו, משהו קרב לגוף, משהו נגע.
✶
מה נספר לכם באנגלית. שנפער פה בור, שנתקע הזמן שחשבנו שיש לנו בו חלק. מה נספר. שקרה פה דבר, דבר מארץ הדברים ההם, שקראתם בספרים האפלים בשפתכם. שחזרנו אלפי שנים אחורה, שהיטמטמנו ואנחנו בהמות, עם מילותינו הקמוצות עדיין בפינו, התוהות כל העת על עצמן, על עצמן בלבד. כל דעת נתבלעה בן רגע וכל תכנון פָּרַח וָגָז. מה נספר לכם על תוכניות. שכל מה שחשבנו אנחנו מתקשים מאוד לחשוב עכשיו, מתקשים מאוד לחשוב. מה נספר לכם בהודעה באנגלית. שאנחנו כבר לא אומה מֵאוּמוֹת, שאנחנו תועים, פזורים בארצנו, דאוגים זה לזה מאוד, אוהבים אפילו, באופן כללי, אוהבים קולקטיבית. אבל מדינה אנחנו לא. ישות מפוררת, רגשות באוויר, גיאוגרפיה נבקעת.
✶
את האותיות יש לסדר מחדש, האותיות נתקעות על הלשון, בבית הבליעה. יש לסדר אותן לפי מה שרואות העיניים, סדר המרצפות, דברים שידענו שאינם.
ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
אשליית האתחול מניחה שיש בידינו את היכולת להתניע את המציאות מחדש, למחוק כשלונות, להדחיק את אתגרי ההווה ולהקים מערכת חדשה וחפה מטעויות; אבל האם קיים מקור למידה משמעותי יותר מאשר טעויות העבר?
אני רוצה לכתוב על המוות שבתוכי, המוות ששתול בהכרתי מאז המלחמה. בלאנשו, בחדות המעורפלת האופיינית לו, הצביע על האופן בו הבלתי נתפס - המוות כתופעה, כעובדת סיומה הוודאי והמוחלט של התודעה ושל התחושה - חודר בכל זאת אל ההכרה של אלו שהתחככו בו.
אבא ובן בסיעור מוחות לילי מוכה חום, בחיפוש אחר פשר הדורות ואחרי מי שמנסה להמשיג את דורות העתיד רק כדי לשלוט בהווה. תהיות ראשוניות על מחר שכבר הוכרע.
דרידה מגדיר את מערך המסמנים של האדם כרשת צפה ודינאמית, בה כל מסמן שואב את משמעותו ורשת היחסים שהוא מקיים עם יתר המסמנים. הדיפראנס, כלומר ההבדל, הוא מושג המפתח בו משתמש דרידה לתיאור השוני בין מסמנים - שהוא גם מקור המשמעות שלהם. האם ההבדל הוא אופן של אתחול?
מחשבות על הכמיהה של עולם האמנות הישראלי החוצה: מאובדן ה״בחוץ״ אחרי השבעה באוקטובר עד אסטרטגיות הישרדות למי שנשאר.
כשהם פרצו, שמיים כחולים ועננים מילאו את חלל המוזיאון. בבגדי הסוואה ירוקים, במסכות שחורות חושפות עיניים בוערות, בנשקים שלופים, הם פרצו פנימה והשמיים השתקפו על זגוגיות ממוסגרות.
שבועות ספורים לתוך המלחמה, הבנו יחד שהסוף, במובנים רבים, כבר התממש בצורה מזוויעה כל כך במרחב הממשי, ושהצורך בדמיון יצירתי של התחלה דחוף מאי פעם.