כוחו של ההרגל הוא להשכיח את המובן מאליו, את מה שמסדיר את חיינו ומכונן את מהלכם כל העת מתחת לפני השטח, כמנגנון שקט שאיננו מבחינים בו. כאשר אנחנו פותחים את הברז בכיור ומים מתחילים לזרום, נדמה לנו הדבר מובן מאליו, אף שלמעשה הוא תלוי במערכות שלמות של צינורות ותעלות, בתחנות שאיבה והולכה, בחומרים שנחצבו באדמות רחוקות, במומחיותם של אנשים שתפקידם להחזיק את המערכת מתפקדת. אנחנו שוכחים את חדרי הבקרה עם המסכים המהבהבים שבהם מפקחים על תכולת המינרלים והמתכות, ולא חושבים על רשתות הביוב שמתחתינו. 

התשתיות שמחזיקות את קיומנו נותרות לרוב מחוץ לתודעה, ובכל זאת מעצבות את חיינו באופן אינטימי ועמוק. מבני בטון ורחובות פרוסים בגריד מייצרים סובייקטיביות אורבנית אחרת מזו של ערים מוקפות חומה או כפרים נטועים בטבע; מקורות אנרגיה ומים מכתיבים מערכות יחסים בין מדינות, ומכריעים אם תיווצר יציבות או מלחמה; מסילות ברזל ומנועי קיטור לא רק אפשרו את המהפכה התעשייתית אלא גם עיצבו את נשמתה של המודרניות עצמה; רשתות מחשוב ותקשורת נמתחות על קרקעית הים ומחברות יבשות, והופכות לחלק בלתי נפרד מן היום יום שלנו, עד שנדמה שאין כל אפשרות לדמיין את פירוקן.

כפי שמראה האנתרופולוג בריאן לרקין במאמר ״פואטיקה ופוליטיקה של תשתיות״, אין תשתית נייטרלית: בכל כביש, קו חשמל או מבנה טמונה תפיסה תרבותית מסוימת של חלוקה ושל הפעלה של העולם, תפיסה החורצת את עצמה אל תוך המרחב המוחשי והחברתי כאחד. תשתיות משקפות מצב נתון, אך בו בזמן גם מעצבות את העתיד. הן נראות סטטיות וכבדות, אך למעשה הן מרחבים דינמיים: הן נבנות ונפרמות, מתחדשות ונובלות, מקריסות עולמות קיימים ופותחות אפשרויות חדשות. בתוך מחזור החיים הזה, התשתית עצמה נעשית לבסיס כל תנועה - היא הכביש, המנוע והדלק. תנועה מצדה יכולה להתרחש בגבולות התשתית או לפרוץ החוצה, להתרחש באיטיות או בסערה, קדימה או אחורה, בכיוון אחד או בכמה כיוונים בעת ובעונה אחת. התשתית היא האמצעי שמכונן את אפשרות המעבר וגם המרחב בו מתעצב אופיו ומשמעותו. תחת עין ביקורתית, התשתית חודלת להתקיים רק כנתון שקוף או כרקע שקט, ונחשפת בתור הבמה עליה מתרחשת הדרמה האנושית כולה.

*

פרנץ קפקא הפנה את המבט אל התשתית בסיפורו על החומה הסינית, שבו פעולת הבנייה הגרנדיוזית מתוארת כרצף של מקטעים מנותקים. החומה, כך מתברר, לא נבנתה כקו אחד רציף ההולך ומתרחב אלא בקטעים מבודדים, כאילו רק דרך הניתוק המתמשך ביניהם יכולה האימפריה להחזיק את עצמה ולהתקיים. קבוצות של פועלים נשלחו למקומות מרוחקים, בנו כמה מאות מטרים של חומה ועזבו מבלי לחבר את הקטע לחלקים האחרים. עם השנים הצטבר רצף משונה של מקטעים – חלקם נותר מנותק, חלקם חובר בהמשך. דימוי החומה הקטועה נדמה כאלגוריה לאופן שבו מתהוות תשתיות חברתיות ותרבותיות: לא כשלמות נתונה המופיעה בבת אחת, אלא כריבוי של חלקים שלא תמיד מתחברים, של מקטעים שנשארים מבודדים זה מזה. זוהי גם נקודת מבטו של הפרט בתוך מערכת תשתיתית רחבה – היא לעולם נקודת מבט חלקית, מצומצמת, המתייחסת אל מה שנגלה לפניו ברגע מסוים, אל הקטע שבו הוא משתמש או שאותו הוא נדרש לבנות, מבלי לראות את המכלול. החומה הקפקאית חושפת את מה שאנחנו רגילים לשכוח: שהתשתית אינה תמיד מישור אחיד ורציף אלא גם רשת של פערים, הפסקות והבטחות שלא ניתנות למימוש מלא.

במניפולציה אופיינית על התשתית הספרותית, טמן קפקא משל עצמאי בתוככי הסיפור "בניית החומה הסינית". הקיסר, כך מסופר, שולח מסר סודי על ערש דווי לנתין מסוים, מפקיד אותו בידי שליח אדיר־כוח שיוצא לדרך מתוך ארמון עצום, אך כבר בשערי חדר הקיסר נתקע בצפיפות ההמון. השליח מתקדם צעד ועוד צעד, מנסה לפלס לו דרך, אבל לפניו עומדות עוד חצרות, עוד מדרגות, עוד עיר בירה אינסופית, ולאחריהן אלפי ערים נוספות. המסר לעולם לא יגיע ליעדו, ואנחנו, היושבים בקצה הממלכה, נשארים ישובים לחלון ומדמיינים את תוכנו. במשל הזה נחשפת, בין השאר, גם האמביוולנטיות של היחס בין תשתית לתנועה: מחד עצם התנועה תלוי בתשתית - ומאידך כל המתנה, דחייה או עיכוב בתנועה נובעים מאותה התשתית. 

המכתב יוצא אך אינו מגיע, השליח נע אך אינו חוצה את המרחק. זוהי אינה תקלה פרדוקסלית אלא מצב־יסוד: האדם חי בעולם שבו החוק מתעכב, שבו המסר קיים רק כהבטחה, שבו הציפייה היא עצמה התוכן. החומה הקטועה והשליח התקוע הם דימויים לצורת החיים בתוך מערכות שמבניותן עצמה מונעת שלמות, אך מייצרת בכל זאת תנועה אינסופית.

התשתית היא, אם כן, גם מרחב של אפשרות וגם של עיכוב, של חיבור שלא מתממש, של הבטחה הכרוכה בגורלה הבלתי פתור. היא מזמינה אותנו לנוע אך לא מבטיחה שנגיע; היא מחזיקה את הפנטזיה על מפגש - אך מגלמת את אפשרות הפרידה. שישים וארבע שנים אחרי מותו של קפקא, הפכו מרינה אברמוביץ’ ובן זוגה אוליי (פרנק לאייסיפן) את החומה הסינית לזירת פרפורמנס תחת הכותרת "צעדת החומה הגדולה". הם התחילו משני קצותיה, היא מן המזרח והוא מן המערב, וצעדו במשך שלושה חודשים כדי להיפגש. המסע הפך לאקט של עמל מתמשך, של התמסרות אינסופית לפיתולי התשתית הפיזית והמנטלית של קשר בין בני אדם. אלא שהמפגש הצפוי, בדיעבד, לא היה לקראת איחוד: ברגע שבו נפגשו השניים, בין מקדשים במחוז שאאנשי, נפרדו ולא התראו עוד אלא בחלוף עשרים ושתיים שנים. 

הגיליון הנוכחי של סף נפתח מתוך מחשבות אלו ומבקש להלך בין השבילים והמחסומים, בין המפגש לבין המרחק, שבין תשתית לתנועה. נקודות המבט שנאספו בו לכדי קובץ מרובד ומגובש, כוללות תיאוריה של מדיה, אדריכלות, מחול, שירה, אמנות וביקורת תרבות. כנקודות מבט שנוסחו בעת הנוכחית, הן אפופות בעשן התשתיות הקורסות ומכאובי התנועה הכפוייה, אך חושפות גם את חדוות הבנייה וחד-פעמיותו הקלילה של הריקוד.

קריאה נעימה, 

אירית שטרנברג, ארי בן אריה ויואל בוטביניק

אוקטובר 2025