1.

לא יותר מחודשיים חלפו בין הטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ונגסקי ובין חשיפת כתב העת Architectural Forum את פרטי התכנון של אחת הערים אשר הוקמו לצורך בניית הפצצות. על גבי הכריכה של גיליון אוקטובר 1945 הודפס חלק מתוך תכנית עירונית אשר כללה, בין השאר, בתים פזורים על פני הנוף, סימוני כבישי מעוקלים, כיכרות תנועה וקווים טופוגרפיים מקווקוים. שמה של העיר שתוארה בתכניות היה אוק-רידג' (Oak Ridge). בשלוש השנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה היא שימשה כאתר העיקרי להעשרת אורניום עבור מה שמכונה "פרויקט מנהטן" - פרויקט המחקר שהפעיל ממשל ארה"ב לפיתוח וייצור פצצות האטום.

אוק-רידג׳, ״עיר האטום״ (Atom City), כפי שנקראה בכתב העת - נבנתה בסתר ובמהירות, בתוך העמקים שברכס הרי האפלצ׳ים. המיקום נבחר עקב מאפייניו הגיאוגרפיים, שכן הוא איפשר מרחב מסתור יחסי, המרוחק מריכוזי אוכלוסייה משמעותיים. העיר תוכננה תחילה לקהילה של כ-10,000 תושבים, אך זו גדלה במהלך שנות פעילותו של פרויקט מנהטן במהירות עצומה: מכ-3,000 תושבים בסוף שנת 1942 עד לכ-75,000 איש בסיום מלחמת העולם השנייה. 

התכנון הראשוני של אוק-רידג' כלל קטלוג של סוגי בתים סטנדרטיים בהם יכלו התושבים לבחור להשתכן. אלו נבנו במהירות וביעילות, תוך שימוש בשיטות בנייה מודולריות וחדשניות אשר התבססו על  פיתוח חומר בנייה חדש בשם "צמסטו" - לוחות בנייה קלים אשר הורכבו משילוב של צמנט ואסבסט. בתים מודולריים אלו – יחד עם מתקנים ציבוריים וקהילתיים, מבני מגורים מאולתרים ובקתות אשר יועדו למגורי פועלים אפרו-אמריקאיים – פוזרו וסודרו על פני הנוף באופן שידמה ככל היותר לפרבר אמריקאי טיפוסי עם רחובות מתפתלים, סמטאות ללא מוצא, ושטחים פתוחים רבים. 

אוק-רידג', אם כן - מעבר להיותה עיר האטום הסודית - היוותה מהרבה בחינות גם מרחב שבו תכנון אדריכלי ועירוני חברו יחד עם חדשנות טכנולוגית ליצירת צורת יישוב חדשה; כזו אשר הפכה במרוצת השנים לייצוג מובהק ופרדיגמטי של התכנון האורבני האמריקאי. במבט לאחור, נראה כי הפרויקט התשתיתי של אוק-רידג' היווה דגם רעיוני עבור מרחבים וערים רבות שקמו מאז ברחבי ארצות הברית. 

תכנון העיר אוק-רידג', הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה רעיונית, היה תולדה של שיתוף פעולה בין מעבדת מחקר והקרן על שם ג׳ון ב. פירס באוניברסיטת ייל - אשר קידמה מחקר בתחום דיור טרומי ופתרונות בנייה מתועשים - לבין משרד האדריכלים הפרטי סקידמור, אווינגס ומריל (SOM). עבור SOM, משרד קטן בראשית דרכו, תכנון העיר האטומית היה לפרויקט מכונן. בשנים שלאחר המלחמה ולאחר סיום בניית העיר האטומית, גדל המשרד בצורה מואצת ומלבד תכנון נוסף של בסיסים ומבנים עבור צבא ארצות הברית, החל גם לעבוד עבור תאגידים וחברות-בת אמריקאיות רבות. כיום, יש לציין, SOM נחשב לאחד ממשרדי האדריכלות המזוהים ביותר עם הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, המהווה, כפי שציין הנשיא אייזנהאואר בסוף כהונתו, את אחד מעמודי התווך של כלכלת ארה״ב של אחרי המלחמה. אם כן, פרויקט התשתית הריכוזי הגדול ביותר שהתקיים על אדמת ארה״ב - אשר איפשר את יצירת כלי ההשמדה הנורא ביותר שידעה האנושות - היה שזור באופן עמוק לתוך מגמות הצמיחה וההתחדשות העירונית אשר שטפו את ארצות הברית בעשורים שלאחר המלחמה. 

הקשר זה לא חמק גם מכותבי אותו מאמר ב-Architectural Forum אשר, מלבד ציון העיצוב החדשני של העיר וסוגי הבתים השונים אשר מוקמו בה, דאגו גם לציין כמעט כלאחר יד את הקשר העמוק בין יצירה וחורבן, שאפיין את בניית עיר האטום. כך, תת הכותרת של המאמר, שיכולה להתפרש עבור קוראים בני זמננו כסרקסטית ואולי אף כאכזרית, הצביעה במילים פשוטות, פטריוטיות, וחדורות גאווה על המטרה מאחורי בניית העיר החדשה: "בכדי לאפשר את ההרס המוחלט של הירושימה ונגסאקי, הוקמה יש מאין עיר שלמה נוספת בצדו השני של כדור הארץ."

2.

אין זה מפתיע לגלות כי המקור ההיסטורי של השימוש במילה תשתית (infrastructure) הינו צבאי. אכן, השימוש הראשון במונח היה על מנת לתאר של בסיסים ומוצבים צבאיים נייחים. מאז, ספח המונח משמעויות חומריות רבות ושונות, המבקשות לתאר את מגוון המערכות הטכנולוגיות שמאפשרות את מה שאנו יכולים לקרוא לו "החיים המודרניים". בשנים האחרונות - בהשפעתן של הופעת תשתיות דיגיטליות רבות בחיינו - מושג התשתית החל לתאר גם מערכות פחות פיזיות ויותר מופשטות, החל ממערכות חינוך וכלכלה, וכלה בחוקים, תקינה ומערכי תכנון ושליטה אדמיניסטרטיביים. כך, מונח התשתית משמש כיום כדי לתאר לא רק מבנים פיזיים גדולי ממדים, עמידים ויקרים, אלא כולל בתוכו גם הפנייה אל מערכות א-חומריות, אשר מארגנות את אורחות חיינו באופנים אשר חומקים לעיתים רבות מתשומת ליבנו. 

אוק-רידג׳, יש לציין, על אף ייחודה התכנוני, הייתה רק נדבך אחד במארג תשתיתי, מבוזר, מסועף, ורחב מימדים, אשר איפשר פיתוחה את של פצצת האטום. פרוייקט מנהטן, אשר אוק-רידג׳ היוותה רק חלק קטן ממנו, הורכב מרשת סבוכה של מכוני מחקר אוניברסיטאיים שונים מפוזרים ברחבי ארה״ב, ערים נוספות שהוקמו במהירות שיא לאורך ורוחב המדינה - מטנסי בדרום מזרח, דרך ניו-מקסיקו בדרומה, ועד למדינת וושינגטון בקצה הצפון מערבי - וכן, מכרות האורניום בשינקולובה ובקונגו הבלגית. מדובר במערך פלנטרי רחב ממדים אשר נפרש לטובת ייצור הפצצה, והפך, כפי שציין הפיזיקאי הדני נילס בור, את ארה״ב ״למפעל ענק״.

למרות הביזור התשתיתי של פרויקט מנהטן, ייצור הפצצה דרש גם תשתית א-חומרית וריכוזית בדמות מערכת שליטה אדמיניסטרטיבית. כפי שטען התיאורטיקן הפוליטי לנגדון וינר, ״כל עוד הפצצה קיימת, תכונותיה הקטלניות מחייבות כי היא תישלט על ידי שרשרת פיקוד ריכוזית, בעלת היררכיה קשיחה וסגורה לכל השפעה אשר עלולה להפוך את פעולותיה ללא צפויות״. הפצצה, אם כן, דרשה לא רק ארגון פיזי של מרחבים עצומים, אלא גם הבנייה של מרחב חברתי-פוליטי ריכוזי אשר יאפשר את המצאתה, ייצורה, ואת שימושה כחלק ממערך ההרתעה האמריקאי ומירוץ החימוש במלחמה הקרה.

במעין היפוך מפתיע, הבית האמריקאי הפרברי והמשוכפל - אולי הסממן האדריכלי המובהק ביותר של האידיאולוגיה האמריקאית אשר העלתה על נס את האינדיבידואל - הפך באוק-רידג׳ לאלמנט תשתיתי וריכוזי פר-אקסלנס. העיר עצמה, סטנדרטית ומפוזרת, שימשה לא רק כייצוג של חיי משפחה פסטורליים ואוטונומיים, אלא גם כגלגל שיניים במכונה בלתי נתפסת בגודלה, בורג במפעל עצום אשר כל תכליתו היא לאפשר חורבן חסר תקדים מעבר לאוקיינוס השקט.

הפערים התפיסתיים הללו – בין התפקיד המשמעותי אך בו בזמן מינורי של אוק-רידג׳ בתוך המערך העצום של פרויקט מנהטן בפרט, והמערכת הצבאית של בעלות הברית ככלל – אינם יוצאי דופן במהותם. למעשה, הם מצביעים, חושפים, ובמידה מסוימת אף מנבאים, את המציאות הגלובלית המודרנית; את האופן בו תשתיות פלנטריות - השוזרות יחד בין נקודות רחוקות זו מזו לכדי פרויקט ענק - לא רק מבנות תשתית עבור אוכלוסיית הפלנטה, אלא גם מייצרות את האפשרות להשמדת אותה פלנטה ואוכלוסייה בדיוק. 

3.

במאי 2021, כמעט שמונה עשורים לאחר הנחת אבן הפינה של אוק-רידג׳, נפתחה הביאנלה לאדריכלות בוונציה באיחור של שנה. התערוכה, שהתקיימה תחת הכותרת ״כיצד עלינו לחיות יחד״, ביקשה להביט על הדרכים הרבות בהן האנושות תוכל להתמודד עם האתגרים המרובים הניצבים בפניה. מבנה התערוכה אורגן על פי קני מידה שונים בסדר הולך וגדל: החל מקנה המידה של האורגניזם הבודד, בו הוצגו עבודות אשר דנו ביחס בין האדם ובין צורות חיים שונות, ועד קנה המידה הפלנטרי, בו משתתפים שונים תהו על גודל האחריות המונחת על כתפיהם של אדריכלים ומעצבים ביחס לכדור הארץ ומעבר לו. 

בין שאר המיצגים שמילאו את חלל הארסנאלה המוארך - בית חרושת לייצור חבלים עבור ספינות ונציאניות לשעבר - הוצג פרויקט משותף בין סוכנות החלל האירופית ו-SOM. הפרויקט, אשר נכלל בחלקה של התערוכה אשר עסק ב״קהילות מתהוות״, ביקש לדמיין ״מרחבים שבהם נוכל לחיות יחד בנדיבות כקהילות מתהוות, התובעות שוויון, הכלה וזהות מרחבית.״ המיצג, אשר כלל מספר מודלים, דימויים מודפסים וסרטון תדמיתי, הציג דגם של מושבה אנושית ראשונית על הירח, המבקשת להוות תשתית להתיישבות עתידית קבועה.

אל מול סרטוני התדמית המהוקצעים, המודלים המודפסים, ההדמיות הפוטו-ריאליסטיות והשרטוטים המדויקים של מושבת הירח, קשה שלא להיזכר באותו פרויקט ראשון אשר מיקם את SOM, רעיונית ופיזית, על מפת העולם. פאנלי האסבסט והצמנט הקלילים והחדשניים של אמצע המאה שעברה הוחלפו במבנים מתנפחים, חדשניים וקלים אף יותר, אשר יוכלו להישלח מקופלים אל הירח, ושם להיפרש אל צורתם השלמה והמלאה. את מקומם של השדות הפרבריים, תפסו עתה שורות מסודרות של פאנלים סולריים מתקדמים הפרוסים אל עבר האופק. המפעלים, החנויות, ומבני הציבור של העיר האטומית, הוחלפו בסדרה של זרועות רובוטיות, העובדות ומדפיסות ללא הרף את מבני העתיד באמצעות כרייה של אדמת הירח המקומית. 

הקשר בין כפר הירח לתכנון של אוק-רידג' – זו שלדברי אותם עורכים גאים אפשרה את חורבנן של הירושימה ונגסאקי – חושף יותר מאשר אנקדוטה על המשרד שתכנן את שני הפרויקטים, ומצביע  למעשה על האופן שבו התשתית המודרנית עצמה מתפקדת כמעין נבואה שמגשימה את עצמה. 

מירוץ החלל ומירוץ החימוש הגרעיני לא רק היו שזורים זה בזה, אלא היוו יחד ולחוד פרויקטים מונומנטליים אשר עיצבו את המחצית השנייה של המאה העשרים והניחו את היסודות למחשבה העכשווית אודות העתיד. למעשה, מירוץ החימוש הגרעיני הוא שהצית את עידן החלל: הוא סיפק לארצות הברית ולברית המועצות את טכנולוגיות הטילים שהיו דרושות כדי לשגר את העצם המלאכותי והאדם הראשונים למסלול הסובב את כדור הארץ. בו בזמן, עצם האפשרות של חורבן גרעיני גלובלי לא רק עוררה פחדים שהצדיקו השקעות גוברות באמצעים לנטוש את כדור הארץ, אלא גם הביאה לעיצובו מחדש של כדור הארץ עצמו, באופן שסייע לנטישה זו להתממש. כך למשל, כדי שהאמריקאים יוכלו לשגר טילים לחלל מקייפ קנברל אשר נמצאת לחופי האוקיינוס האטלנטי, היה צורך לייצר אדמה חדשה במקום הביצות והמעיינות של חופי פלורידה.אם כן, דווקא כאשר מדינה שלמה הפכה למכונת ייצור אחת, וכאשר הופעלה תשתית פלנטרית כדי לחדור אל עצם מהותו של היקום הפיזיקלי, הונחו גם היסודות ליציאה אפשרית מהכוכב היחיד שביכולתו לשמש תשתית לקיום אנושי. 

השאלה ״האם החיים המדומיינים והמוצעים לנו על ידי SOM וסוכנות החלל האירופאית הם אפשריים או לא?״ איננה זו אשר מוטלת לפתחנו. היכולת לקיים חיים אוטונומיים ומופרדים מהסביבה העוינת של החלל החיצון, ניתן להניח בבטחה, הינה אפשרית מבחינה טכנולוגית. בעזרת אמצעים כלכליים מספקים, הפרויקט, בגרסה כזו או אחרת, יכול לצאת אל הפועל, כפי שכנראה יקרה בסופו של דבר. עם זאת, ההצמדה של כפר הירח למקורו הרעיוני שמונה עשורים קודם לכן באוק-רידג׳, מאירה את ההצעה של SOM ליישוב הירח באור מעט שונה ומעמידה בפנינו את השאלה הבאה: אם החדשנות הטכנולוגית, ההתגייסות הכלכלית, והפיתוח אשר אוק-רידג׳ היוותה חלק ממנו שימשו כתשתית הפיזית והרעיונית להשמדת הירושימה ונאגאסקי, וליצירת האפשרות של מלחמה גרעינית ואפוקליפטית - איזה עולם העיר האנושית הראשונה על הירח מבקשת להרוס?

המקרים של אוק-רידג׳ ושל כפר הירח אינם מקרים היסטוריים או דמיונות אדריכליים ותו לא. למעשה, הם ייצוגים אדריכליים, מרחביים וויזואליים מזוקקים של הזיקה המודרנית בין אקט היצירה ומעשה החורבן. אכן, הוגים מודרניים רבים – החל מקרל מרקס, דרך וולטר בנימין, חנה ארנדט, וכלה בפול ויריליו, מרשל ברמן, ורבים אחרים – הצביעו על כך שאחד ממאפייניה העיקריים של המודרניות הינו התלות המוחלטת בין הרס ויצירה, כמו גם על ההבנה הפשוטה כי ידה של הקדמה שזורה בידה של הקטסטרופה. המחשבה הזאת, עם זאת, אינה טכנופובית או נוסטלגית - היא חושפת בפנינו מהות מסויימת של הקדמה הטכנולוגית ומבקשת מאיתנו להכיר במחירים אשר נלווים לחיים המודרניים; חיים אשר נתמכים, לרוב ללא הכרתנו, על ידי תשתית אשר מחירה המלא אינו ידוע לנו.