מחרוזת הרהורים הרריים על תנועה ועצירה

  מחוות אהבה לעודד פלד במלאת לו שבעים וחמש שנים

1.

לשאת עיניים אל ההרים. זו תנועת חיים שהיא גם צורה של בקשת עזרה במסורת השיר העברית הקדומה. "מאין יבוא עזרי"  שואל משורר תהילים, ופותח בפעולה פיזית שמשירה מבט להר באופן שמקפל בתוכו גם תקווה וגם יראה. ההר כאן הוא לא רק יעד גיאוגרפי אלא נקודת פנייה, ממשות שמסמנת את מה שמעבר. מדוע בעצם?

2.

אצל פאול צלאן אני קורא הרהור כזה: "הכל זורם – גם המחשבה הזאת, והאם אינה שבה ועוצרת הכול?" אין הרים במכתם הזה ובכל זאת דומני שצל הרים נוכח כאן. כי הרים הם גל אדמה בתנועה, גיבוב עצום של מסה, אך כזה שנדמה קפוא. ובכל זאת, יש בהם שקט שטמון בעומק התנועה, תנועה איטית כל כך, שהיא נרשמת רק במרחקי זמן שאינינו רגילים למוד בהם.

צלאן, שעמד מול שבר הזמן, מול טראומה, מול האין והבלתי ניתן לאחיזה, מצא בפיסת שפה פואטית את מה שניתן להאט בו את הסחף. "גם המחשבה הזאת" – הוא כותב – ופתאום, אפילו המחשבה, שהיא זרם תודעה חומק ומהיר, מתייצבת. כהר. את עמידת ההתנגדות שבבסיס הפואטיקה של צלאן אני מבין כעמידה מול הר. תנועה שיש בה עצירה. עצירה שיש בה תנועה. ההר כסמל לעמידה בתוך שינוי, לחוסן בתוך תנועה.

3.

משוטט הזן הבודד סנטוקה היפני כתב: "הרים הם לא עניין למחקר מדעי / אלא יצירת אמנות / באורך רוח אני טועם את ההר". ההר, על פי סנטוקה, איננו אובייקט אלא מהות שהיא כמעט בבחינת ישות. לא מושא לניתוח אלא סובייקט לנגיעה איטית. לטעימה שהיא למעשה היכרות ומפגש.

ההבדל בין לראות הר לבין לטעום אותו, הוא ההבדל שבין מבט לבין נוכחות. אמנות – לא מדע – כלומר, יחס שמחליף את השאלה "מהו ההר?" בשאלה "מי הוא?" וממילא גם מי אני הנפגש עימו.

4.

מי שיאריך רוחו בטעימת ההרים, יראה וודאי כיצד הם משתנים בכל שעה משעות האור, בביישנות ובבטחה. ההר, הקבוע לכאורה, חושף את גווניו, קימוריו, בתנועות הצל והשמש – ולעיתים אף מתפרץ, נסער, לובש ערפילים ומחולל שטפונות. 

ובמקום אחר אני קורא אצל סנטוקה: "נוטף מים // וצועד אל תוך ההר // שנוטף מים". כאן מתמזגים ההלך וההר – שניהם נוטפים מים, כאילו גופם עשוי אותו חומר. המקום והאדם מצויים בהדדיות. התנועה של ההר מתממשת רק לעין ההולך, שמניח לצעדיו להאט, להתאדות, להתמזג. זהו מהלך של השתוות.

5.

כשמבינים את ההר כישות בתנועה, נוכל לשוב ולקרוא אצל צלאן תיאור מעט סוריאליסטי, אך בו בזמן גם עמוק. בדרך להבנת המשמעות המוסרית והקיומית של התנועה ושל ההר: "אתם יודעים על מה אני חושב? אני חושב מה יקרה אם ההרים הלבנים שביקרנו בהם לא מזמן ייצאו כעת גם הם לדרך ויבקרו אותנו... זה יגרום למפולות ורעשים - לא יתואר, אני אומר לכם: כי הם לא ייסעו ברכבת, כמונו, האמינו לי, הם יחוללו דבר כזה בכוחות עצמם. ובדרך גם ינשור מהם לא מעט שלג מן הסתם... כן, מוטב באמת שלא ייצאו לדרך כך בן־לילה ויתגלגלו אלינו ככה פתאום, בום טרח, מוטב שיודיעו לנו מבעוד מועד כדי שנוכל לנקוט באמצעי זהירות - לביקור כזה, זה הרי ברור לכל אחד, חייבים בכל זאת להתכונן קצת מראש."  

אם הר – סמל הקביעות – יתחיל לנוע, האם נוכל לעמוד בזה? האם איננו נדרשים לכך כבר עכשיו, כשסמלי הקיום שלנו מתמוטטים? ההליכה של ההרים לקראתנו איננה רק איום, היא אתגר: האם אנו מוכנים להתייצב מול המציאות כשהיא משנה את צורתה? "לביקור כזה... חייבים בכל זאת להתכונן" – הוא כותב, כמו תובע מאתנו עמדה של מוכנות נפשית ופיוטית לנפילת הביטחון המדומה. 

ההרים בדרכם אלינו. זו לא רק אפשרות אם כן, זו המציאות. היא מאיימת בין היתר כי היא חושפת את קוצר היד של הרף חיינו. אכן, הרים מכריחים אותנו להאריך רוח. נראה לטעמי שזה חלק מהמשענת המקופלת בתנועת נשיאת העיניים אל ההרים. אם נתבונן בהם באורך רוח ובמבט פקוח נכיר בעובדות הקיום העולות מתיאורי המקרא על ההרים "המרצדים" או "הנמסים" או "מרקדים", נכנה את תנועתם ככל שנכנה, מוטב שנכיר בה ונשתדל לראות אותה.

6.

בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. אני חוזר ונושא עיניים אל חנה סנש הצעירה שלכדה ביומן שלה משהו מתומת המדרונות הקרובים, הכבירים: (25 ביולי 1940)

 "בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר-גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקרבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?"

יש כאן פרשנות טבעית, מיסטית, ומעשית – כאחד. ההר מרחיב את האופק לא רק פיזית אלא קיומית. קטנות האדם מולו איננה השפלה, אלא ביטחון. המרחק בין גובה לבין עומק מתבטל, כי הגובה דווקא מקרב. השאלה "את מי אשלח?" עולה בהר, וההר הוא זה שמעורר את התשובה: "שלח אותי". אין זו התנדבות של הקרבה, אלא של ראיית התמונה הגדולה. ההר הוא מקום שבו מתרחבים גבולות האפשר.

7.

זלדה המשוררת, כדרכה, מחזירה אותנו אל קרקע הלב: "מתוק ללכת להרים ולהשתחוות אפיים, ולבקש אהבה בשביל אחת שהיא לא אני. ולשכוח את עצמי". המילים פשוטות אך נושאות כובד של חסד. ההר כאן הוא מקום של הרפייה, של נשיאת האחר, ושל בקשה שאין לה רווח אישי. בלב תנועת ההתמסרות הזו – ההר הוא אתר של אהבה והיפקחות אל הזולת.

8.

עוד על ידידות ההרים ועוצמתם מקרוב ומרחוק אני קורא אצל שני רעי הרוח ג'ון מיור האמריקני ואהרון דוד גורדון העברי. מיור שהיה סייר ונחשב לאבי שמורות הטבע באמריקה כתב על ההרים כמקור משרה, שניתן לצאת אליו לא כדי לברוח אלא כדי לזכור מחדש: "ההרים הם מעיינות של בני אדם כפי שהם מעיינות של נהרות, של קרחונים ושל אדמה פורייה. המשוררים, הפילוסופים והנביאים הגדולים.. הגיעו מההרים- דיירי הרים שהתחזקו שם בין עצי היער בסדנה של הטבע", ומכאן קצרה הדרך גם לקביעתו: "אני לא לומד כלום בעולם הטריוויאלי של האדם. עלי להשתחרר ולצאת אל ההרים כדי ללמוד דברים חדשים" ואילו אצל אהרון דוד גורדון החלוץ והאקולוג העברי מצוי תיאור צלול של אחד משיטוטיו בהרי הגליל. ואני קורא: "שרטוטי פניו העמוקים, הכבירים והנאורים של הגליל – שרטוטי פניו של ענק, ענק בכוח וענק ברוח." גורדון מציע לנו נוף שבו ההר מדובב אלינו כאדם, כאח, כאב. ההר אינו רק גיאוגרפיה – הוא ישות מוסרית־רוחנית.

9.

בעת הקיטעת הזו, בשעה גדומת האצבעות והדחוסה שהיא ההווה שלי, שלנו, אני כותב ומוחק את הרשימה מתוך עמדות השמירה בהן אני מוצב בשפלת ארץ הדרום. הרחק מביתי שבין הרי הגליל. דווקא מכאן, מן השפלה, מתחדדת לי תנועת האדמה. גם מה שנתפס כיציב – רועד. גם מה שנתפס כאיום, עשוי להיות שיעור. זוהי העמקה. תנועה לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים. הארץ הזו נראית לנו בתנועתה ברעידת המציאות שלנו, אבל ההכרה בתנועתה של האדמה עשויה גם להיות בבחינת התפקחות מחזקת לב, כזו שתביא אותנו מעצימת העיניים האנושית האזרחית, לחיים קרובים יותר או מחוברים יותר. ללמוד את תנועת ההר – פירושו ללמוד את השתנות המציאות מתוך שורשיה. ברוח הביטוי המקראי – "שורש הרים" (איוב). אני מבקש לסיים את השיטוט הפואטי הזה בשורות שיר-יסוד שכתב המשורר איש הגליל עודד פלד. מי שבמקום אחר כתב (על תנועת האדמה?) "ואדמה: געגוע שמיים":

אני רואה הר // עודד פלד

אֲנִי רוֹאֶה יַעַר / אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים,

עֲשֵׂה אוֹתִי צְוִיחַת צִפֳּרִים, רוּחַ בָּאֲמִירִים

אֲנִי רוֹאֶה גֶּשֶׁם / וְאוֹמֵר: עֲשֵׂה אוֹתִי צָלוּל וְזוֹרֵם

אֲנִי רוֹאֶה הַר

אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים,

עֲשֵׂה אוֹתִי הַר

המשאלה איננה להיות כמו ההר – אלא להיות ההר עצמו. זו אינה מטאפורה, זו תפילה. 

הציטוטים מסנטוקה בתרגום יעקב רז, הציטוטים מצלאן בתרגום טלי קונס