שירה
כמה מעניין בשעת רישום דיוקן להגיע לאחר חקירה למהותו הכמוסה של אדם, הנסתרת לעתים אפילו ממנו. אולי אנשים מתבוננים בדיוקנותיהם כאחוזי קסם, כי הם מקווים למצוא בהם את עצמם? ומאותה סיבה אינם מוכנים לעתים קרובות לקבל את מה שהם רואים, כפי שהם מסרבים להכיר בקולם המוקלט כקולם-שלהם?
- סשה אוקון, רומן עם עפרון
א
התחלתי עם קרופ. השטח שדרוש לי מתוך התמונה המלאה קטן מרבע ממנה אבל הבנתי את זה רק בדיעבד. כעת גבולות הטלפון הנייד מגדירים לי את הפורמט והוא מוארך יותר מדף רגיל. מלבנים מוארכים מהלכים עליי קסם מיוחד, אולי כי הם מזכירים לי מגילות תלויות, שנועדו לשאת ציורי דיו אווריריים מסין, או עדיף - מיפן. אולי בגלל התחושה שהאמן הגדיל והשקיע ביצירת המצע הבלתי-שגרתי, כלומר התנגד אל הסטנדרטיזציה הדכאנית של גדלי נייר, כלומר בחר.
הסימון הראשון שראוי להניח על הדף הוא של שני אלכסונים. אחד עובר מעט מתחת לקו האמצע, והשני מעט מעל. הם לא מקבילים, אבל כמעט. אם נמשיך איתם אל מעבר לגבולות הנייר, הם יפגשו אחד את השני מחוץ להישג העין. סימון האלכסונים יתבצע בקו דק וחלש מאוד, כמעט בלתי נראה, כדי לא להיקלע אל המכאובים הצפויים מראש של המחיקה העתידית. אני תוהה האם מכאובי המחיקה הנוראיים ביותר מגיעים אחרי מחיקה לא מוצלחת שמותירה סימנים עיקשים, או אחרי מחיקה מוצלחת מדי, שלא מותירה דבר. אחר כך יגיעו אלכסונים נוספים בקו חד משמעי, קו שמבחינתו המחק לא הומצא מעולם.
את האותיות בשפה האנגלית אפשר לזהות על בסיס החצי העליון שלהן, בעוד שבין האותיות בשפה העברית יותר קל להבדיל על בסיס החצי התחתון (למשל ב׳ לעומת כ׳). פנים יודעות להתנהג כמו כמה שפות בעת ובעונה אחת, אולי כי הן כוללות שתי שפות לפחות, אז חתכתי את הפנים מתחת לקו העיניים, בברבריות של צלמים.
חיתוך אחד אני מהססת לעשות, מערום קווים שתמיד אעדיף להשאיר בשלמותו הצורנית, כי צורתו מושלמת - יד. והפעם: מהכתף ועד קצות האצבעות. גם ללא ידע מוקדם, מהתבוננות בציוריהם של המאסטרים הגדולים אפשר להרגיש מתי הם נהנו עד עמקי נשמתם מההתחקות אחרי הקו המפתיע והעקלקל של שרירי הזרוע. מקום של כבוד שמור לגבעה הקטנה והמהפנטת בצד האמה, שזכתה - על לא עוול בכפה - לשם ״ברכיורדיאליס״. מעולם לא התחרטתי על כך שלא למדתי אנטומיה עד לרגע הזה ממש, בו התאהבתי באפשרות לקרוא בשם לכל חלק של הזרוע והיד האנושית.
בינתיים, במקום שרירים, אני יכולה למנות פעולות. היד האוחזת היד השומטת היד הדוחפת היד המושכת היד הזורקת היד התופסת היד המלטפת היד המצביעה היד המסמנת היד הנשענת היד המרימה היד הסוחבת היד הנושאת היד הרועדת היד הלוחצת היד הסוחטת היד הפותחת היד הסוגרת היד הקורעת היד הגוזרת היד החותכת היד המפסלת היד המפלסת היד המושטת היד הנוגעת היד הרושמת היד המוחקת
אני נאבקת בנטייה שלי למלא את הדף ומשאירה את היתר ריק.
ב
הפעם התחלתי עם השטחים הכהים ביותר. המיקומים שלהם חושפים לי את ההיגיון של הקומפוזיציה. הראשון גדול בצורה ניכרת מהאחרים, צורתו מלאכותית, כהותו מוחלטת. ברגע שאקבל בהכנעה את דרגת הכהות שאני עומדת מולה, אאלץ להחליף את העפרון בכלי רישום אחר. אני לא רוצה את הטקסטורה הבלתי-נמנעת של עשרות תנועות עפרון קטנות, אני רוצה את החשכה המציפה של הדיו הנוזלי. עם מכחול, אמנם אצטרך לתחם בעדינות מוקפדת את גבולות השטח הכהה המלאכותי, אבל אחר כך, כפרס, אזכה לרשום בעדינות את קְוֻוצוֹת השיער, השטח הכהה הבא. אני צריכה לחפש את בקבוקון הדיו השחור במגירות, ומתעצלת.
האיזון המדויק בין עצלות ועמלנות הוא קשה להשגה, הלוואי ויכולתי - כמו גדולי הקליגרפים והרשמים - להתחיל ולסיים בכתמים בודדים ומלאי פאתוס. במקום, אני שבה ומוצאת את עצמי בין עשרות תנועות קטנות, הפעם, לפחות, בעט.
באחד השיעורים הראשונים שלקחתי בקרמיקה, המורה לימדה את עיקרי העבודה על הצד השני של הכלי. טכנית, הצד השני עוסק בהסרת חימר עודף ומירוק. נסורת חימר אוורירית מתעופפת לכל עבר והחוויה מלהיבה מאוד. מהותית, הצד השני עוסק באופן שבו שגיאות ועצלות שהתגנבו אל השלבים המוקדמים של עבודת האבניים יביאו להשלכות הרסניות בהמשך הדרך. אין קשר אטימולוגי בין המילים קארמה וקרמיקה, ובכל זאת הקשר הדוק. אחרי תקופה קצרה להביך, נפרדתי לשלום מהאבניים ויצאתי לחפש מדיום סלחן יותר.
אני עוברת במכוון אל ההפך הגמור משטחים כהים וגדולים, כלומר - אל הפרטים הקטנים והבוהקים. הם מפוזרים על פני התמונה כמו תכשיטים, מחכים להיתפס בין אצבע לאגודל, ולעבור תרגום מחתיכת חומר לקו תוחם, צל חיצוני קטן, צל פנימי קטנטן. נדמה לי שאלו דברים שקל יותר לתפוס בציור, שכן כתם האור המקנה לפרט את הברק שלו יכול להתגלם בנגיעה של צבע לבן, או קרוב ללבן. ברישום, לעומת זאת, האור נדרש למשימה כמעט בלתי-אפשרית: לבקוע מתוך הנייר.
ג
הפעם התחלתי בבד. ביחס לבד, הגוף הוא חלל נגטיבי. מתיחת הבד הקלה מגדירה את מבנה הכתף, כפלי הבד המצטברים של השרוול מגדירים את זווית כפיפת הזרוע. צל האיברים נרשם, אך האיבר עצמו נותר ללא מידע ויזואלי. קו הסיום של הצווארון מפורט מאוד, עד רמת התפר, ומבשר בנונשלנטיות: ״מכאן והלאה - צוואר״.
את הבד האטום (כלומר - חולצה) ניתן לתרגם למשטח גדול בטון אחיד, ומשם להתחיל לחצוב את המערות החשוכות הקטנות שבין כפליו, ולגרוע במחיקה את האזורים הבוהקים שפוגשים את האור. קשה שלא להיתקף נוסטלגיה לימים בהם אנשים חיו וצוירו כשלגופם משי וקטיפה. ברגעים אלו, רוב האנשים סביבך לובשים אריג חסר ברק בצבע עמום, חבורת איכרים.
אין המון בד לעבוד עליו, ואני לא מעוניינת לגעת בחומרים האחרים. אני משאירה את היתר ריק.
אין עוד חדש כי איבדתם את המחשבה עליו בניסיון להיות נראים. להיכנס אל תוך הנצח, נצח בזול, נצח שהוא הטמעה של הדימוי שאדם יוצר בחלונות הדיגיטליים.
מי לא חלם מעולם על מפה כזו של העולם עצמו, מפה החופפת לו במדויק, מידה כנגד מידה? חלום בלתי־אפשרי על מעטפת דקה להפליא, הצמודה לכל פרט פרקטלי של הנוף; חלום קוסמי על קוסמטיקה עילאית הפרושה על עורם של הדברים כולם. | תרגום: ארי בן אריה
הוייב זלג לשפה של כולנו: יש וייב, אין וייב. עלייתה המטאורית של מילה עמומה, שמצליחה לשמש מצע למנעד כה רחב של תחושות, מחייבת אותנו שלא לפטור אותה כמילת סלנג רדודה, להפך: הוייב הוא חלון מיוחד לרוח הזמן.
אם פרפורמנס של קשר הוא מספיק כדי לעורר תחושת קרבה, אולי אין צורך "ללמד" את הבינה המלאכותית להבין בדידות, אלא לגרום לפרפורמנס שלה להיות מדויק יותר. דרך תיאורים, שאלות וסיטואציות מדומיינות, ניסיתי ליצור מרחב שיאפשר בדידות להופיע כחוויה בתוך השיחה.
מתוך הציפייה המתוחה לבואו של המפציץ, מגיע הזמזום שמעיד על הגעתו. המשפך הכללי נעשה יותר צר. עם העדות על נוכחותו השמיימית של המפציץ, מגיעה השאלה הצרה עוד יותר: האם תורי?
בתגובת נגד לְיַלְדוּת בקהילה שמרנית, כזו שמנסה לפזר את המבט באופן שווה על כל משתתפיה על ידי יצירת מערכות לבוש זהות והתנהגות משוכתבת, ותוך כך מרסנת את תאוות העיניים של נשים וגברים, כאן - הקהלתי על עצמי מבטים, שחררתי את רסן הבהייה.
הסוד, כממד של אי־מיצוי, אינו עוד חלל פנימי שיש להגן עליו מפני חדירה, אלא תנאי הכרחי של כל הופעה שאינה נסגרת מיד לכדי קטגוריה. עולם שבו הסוד נשחק הוא עולם שבו קשה להסתתר, אבל בעת ובעונה אחת גם קשה יותר ויותר להופיע בו – להופיע באופן שלא מתמצה במה שניתן לאסוף.
חזית הבניין מתגלה כיום כמסך באופן הולך ומחריף, על כפל משמעויותיו: המסך כצג שעליו מוקרן דימוי והמסך כמחיצה שמסתירה את מה שמאחוריה. החזית העירונית פועלת בשני האופנים בו-זמנית: מציגה תמונה וגם ממסכת, מסננת גישה או מבט.