עוד בגיליון:

שירה

אין עוד חדש כי איבדתם את המחשבה עליו בניסיון להיות נראים. להיכנס אל תוך הנצח, נצח בזול, נצח שהוא הטמעה של הדימוי שאדם יוצר בחלונות הדיגיטליים.

מי לא חלם מעולם על מפה כזו של העולם עצמו, מפה החופפת לו במדויק, מידה כנגד מידה? חלום בלתי־אפשרי על מעטפת דקה להפליא, הצמודה לכל פרט פרקטלי של הנוף; חלום קוסמי על קוסמטיקה עילאית הפרושה על עורם של הדברים כולם. | תרגום: ארי בן אריה

הוייב זלג לשפה של כולנו: יש וייב, אין וייב. עלייתה המטאורית של מילה עמומה, שמצליחה לשמש מצע למנעד כה רחב של תחושות, מחייבת אותנו שלא לפטור אותה כמילת סלנג רדודה, להפך: הוייב הוא חלון מיוחד לרוח הזמן.

המסכה היא אובייקט פרדוקסלי שניצב בין הייצוג לדבר עצמו; שקר שמספר את האמת.

אם פרפורמנס של קשר הוא מספיק כדי לעורר תחושת קרבה, אולי אין צורך "ללמד" את הבינה המלאכותית להבין בדידות, אלא לגרום לפרפורמנס שלה להיות מדויק יותר. דרך תיאורים, שאלות וסיטואציות מדומיינות, ניסיתי ליצור מרחב שיאפשר בדידות להופיע כחוויה בתוך השיחה.

מתוך הציפייה המתוחה לבואו של המפציץ, מגיע הזמזום שמעיד על הגעתו. המשפך הכללי נעשה יותר צר. עם העדות על נוכחותו השמיימית של המפציץ, מגיעה השאלה הצרה עוד יותר: האם תורי?

בתגובת נגד לְיַלְדוּת בקהילה שמרנית, כזו שמנסה לפזר את המבט באופן שווה על כל משתתפיה על ידי יצירת מערכות לבוש זהות והתנהגות משוכתבת, ותוך כך מרסנת את תאוות העיניים של נשים וגברים, כאן - הקהלתי על עצמי מבטים, שחררתי את רסן הבהייה.

הסוד, כממד של אי־מיצוי, אינו עוד חלל פנימי שיש להגן עליו מפני חדירה, אלא תנאי הכרחי של כל הופעה שאינה נסגרת מיד לכדי קטגוריה. עולם שבו הסוד נשחק הוא עולם שבו קשה להסתתר, אבל בעת ובעונה אחת גם קשה יותר ויותר להופיע בו – להופיע באופן שלא מתמצה במה שניתן לאסוף.

חזית הבניין מתגלה כיום כמסך באופן הולך ומחריף, על כפל משמעויותיו: המסך כצג שעליו מוקרן דימוי והמסך כמחיצה שמסתירה את מה שמאחוריה. החזית העירונית פועלת בשני האופנים בו-זמנית: מציגה תמונה וגם ממסכת, מסננת גישה או מבט.

הם לא מקבילים, אבל כמעט. אם נמשיך איתם אל מעבר לגבולות הנייר, הם יפגשו אחד את השני מחוץ להישג העין.

חקירה רב-תחומית של הדינמיקה הכפולה והמנוגדת בין ראייה עמוקה לבין כיסוי מסתיר