שירה
בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה פייר בונאר צייר חלוק רחצה — קנבס שעליו מופיעים חלוק ואישה שקועים בתוך עלווה.
האישה כהת־השיער נראית מאחור, מפנה את גופה קלות לימין, כאילו מבקשת להסתתר. היא עטופה באריג ארוך, רחב ושופע, בגוון צהוב־כתום, המסתיר את דמותה, מן העורף ועד כפות הרגליים. כל שניתן להבחין בו, הוא אפה, קצה אוזנה, עינה העצומה למחצה, מצחה ושיערה האסוף בפקעת. החלוק מסתיר את האישה; האריג מסתיר את הקנבס. האריג שעל גופה, זרוע ירחים וחצאי ירחים, מרצד בגווני אור וחושך המשתלבים זה בזה. חצאי־הירח פזורים על חלוקה בזוויות שונות, אך במרווחים קבועים - ויוצרים אפקט מונוטוני. דפוס הפיזור הוא שנחקר, יותר מאשר הריצוד; רושם הבד המודפס גובר על האפקט האופטי — המבט נגנב. כותונת לילה, עפעף שמוט נוטה אל השינה, ואור הלבנה.
הבגד השופע ממלא את המרחב; הבד מטפס לאורכו של הגוף, אנכי כמו מגילה סינית. העלווה מכסה את הרקע, פולשת בעדינות אל תוך האריג ומערערת על ההבחנה בינו ובין הציור — עד שהציור מצטמצם אל האריג עצמו. מדוע בונאר לא הפך את חלוק הרחצה לבד הציור, וצייר על האריג במקום על הקנבס? מדוע חדל לצייר על בד, ועבר אל מצע אחר?
אם תסירו את העלווה ואת החלוק, האם תצליחו לגעת בעורה של האישה כהת–השיער, או בקנבס? פייר בונאר העניק חשיבות פחותה למבט ורבה יותר למגע - לתחושה בקצות האצבעות: הקרום הדק, המשטח העדין, העלווה, האריג, בד הציור, נשירת העלים, המַעֲטִים הדקים והרכים למגע. באמנותו הטקטילית של בונאר, העור אינו עוד אובייקט גס המוצג לראווה, אלא מגלם את הסובייקט החש, החבוי תמיד מתחת לשכבות.
הבד מכוסה בבדים, כיסויים נערמים ומכסים כיסויים נוספים, עלי העלווה מצטברים זה על גבי זה. עלים מונחים תחת דפים. בעודכם קוראים, אתם ממקדים את מבטכם בדפים שעליהם אני כותב על בונאר. הסירו את הדפים, הפכו את העמודים: מאחורי כל אחד - אחד נוסף, מכוסה גם הוא בכתמים היוצרים אפקט מונוטוני. לבסוף, אין העין מוצאת עוד דבר, כל שנותר הוא רק לגעת בדף המודפס — קרום דק הנושא משמעות; הדף, האריג, העור — הקנבס שעליו מצוירת האישה של בונאר.
אני מעלעל בשכבות החלוק. הוא מכסה את העור, ונערם שכבה על גבי שכבה.
✶
הילד עם הדלי, שצויר חמש שנים לאחר מכן, הוא חלק מפרגוד — השלישי מבין ארבעה לוחותיו. הילד משחק על האריג הרפוי של אחד מלוחות הפרגוד, שמטרתו למסך ולהסתיר; מחסה בו ניתן להתפשט, מבנה זקוף עליו ניתן להשליך את חלוק הרחצה, בד מתוח ומורחק מן העור, מעטה חדש.
לבוש בחולצה מוצלבת מבד מודפס, הילד צף על לוח הפרגוד, על הקנבס של בונאר, בתוך בד חולצתו, ומתעטה בעורות מרובים. הוא כורע על החול ונראה שהוא ממלא את דליו תחת עץ תפוז עגול ועתיר עלים. עץ התפוז שבעציץ, והילד הקטן שלצד הדלי נראים כנובעים מן האדמה; שניהם עטופים בגוונים ובמרקמים אורגניים — עלים נערמים זה על גבי זה, ובד סרוג נשזר ביניהם. הקנבס מתכסה בבדים ומבטא מיסוך.
איזו רוח תפריח את הסינר, תרשרש את העלווה, תרעיד את הפרגוד, איזו רוח על עורך?
✶
שלושים וחמש שנים לאחר מכן, צייר בונאר את עירום במראה: אישה עירומה בנעלי עקב, נראית מגבה כשהיא מביטה בהשתקפותה במראה. איננו רואים את דמותה מלפנים.
שתי מראות ועירום, החזית הנסתרת, או הדימוי הנגנב מן העין, המראה השנייה ריקה כמו הראשונה. אנו נקראים לחוש את קסמה של הראייה, לשוב ולהרהר באירוטיקה ובייצוג.
האישה עירומה, הביטו בעורה המכוסה קעקועים: מנומר, מחוספס, מנוקד ומשובץ כמו החלוק הישן, אך בכתמים פראיים ובלתי סדורים יותר, כמשי בדוגמת מוֹאָרֶה. היא מסירה את חלוק הרחצה, ונדמה כי דוגמת הבד נותרה טבועה על עורה. בעוד שחצאי־הירח שעל החלוק פוזרו עליו באופן סדור ומכני, ההטבעות שעל עורה פזורות באקראי, בתבנית שלא ניתן לשחזרה. שכבת העור מרצדת בכאוס של צבעים, גוונים והדפסים — אין עוד אישה הנושאת עור כזה. כעת, הכרתם אותה.
בתערובת הגוונים, בכאוס הכתמים ומשיכות המכחול, אתם מזהים את ״היפיפייה הסוררת״ (La Belle Noiseuse) אותה דמות שבלזק תיאר כמי שחומקת מן הדמיון. האישה אינה נראית במראות, היא אינה ניתנת לייצוג. כאן מתרומם הגוף מתוך אי־הסדר, כאן עולה אפרודיטה מן המים, עורה סבוך ומורכב יותר מרעש הגלים המתנפצים. לא, הצייר הזקן של ״יצירת המופת הנעלמה״ לא שקע בטירוף, הוא הקדים במאה שנים את הציור המודרני. בלזק חלם על בונאר, הראייה מושלכת אל המגע, התבונה והסדר מהרהרים בכאוס של החד־פעמיות.
ההשתקפות שבמראה ממול, אותה מראה שאנו רואים רק למחצה, ודמות האישה הנשקפת בזכוכית מצטמצמות לכדי מעין וילון: יריעת בד של חדר האמבט, המנוקדת בצורות־עין, מרצדת, מוכתמת ומשובצת, זרועה בגוונים ובצבעים - מקועקעת. תערובת כנגד תערובת, כאוס כנגד כאוס, הדימוי של העור הוא וילון, ההשתקפות שלו היא קנבס, ורוח הרפאים שלו היא הסדין.
אך הקנבס כולו — חלון, קיר, צלחת, שולחן, פירות, וילונות ומגבות פזורות — עשוי לשמש גם כפרגוד, כדף או כמעטה: וילון מנוקד ומקועקע, הדומה לעור.
האישה שגופה זרוע כתמים וגוונים, ניצבת מול השתקפותו הססגונית של הוילון, ובידה צעיף: האם זהו חלק מן הוילון, פיסה מבד הציור, או פיסה מעורה שלה? סמרטוט, שייר בד בלוי שעודנו דבוק לעורה.
עירום במראה נשען על השקילות שבין הקנבס, כיסויי הגוף והעור. העירום מתכסה קעקועים, העור מוטבע ונושא את רשמיו. האישה העירומה לובשת את חלוקה, הילד את סינרו, בדים מודפסים, חיוורים או בוהקים, המתקשים לבטא, בנוקשותם ובמוסכמותיהם, את רשמינו הייחודיים. הצייר מכתים את בד הציור כדי לבטא את רשמיו; הוא מקעקע אותו, ובכך חושף את עורו הפרטי, השברירי והכאוטי.
זו חושפת את עורה, זו פורשת את בדי הציור שלה, ואחרת, את כיסוייה המפוארים.
✶
האישה העירומה מול המראה ניצבת מול שולחן התמרוקים שלה, כפי שהצייר ניצב מול פלטת הצבעים שלו. לעיתים קרובות אף עומדים לרשותה לא פחות כלים: שפורפרות, בקבוקים, מכחולים, תרסיסים, סבונים, לקים, קרמים, תחליבים ומסקרות, כל המערך הקוסמטי. היא מתרחצת, מתקשטת ומציירת את עצמה. היא מאפרת את עורה, שכבת הבסיס וגוון פני השטח, כפי שהצייר מושח צבע על פני בד הציור. העור נעשה לקנבס, כפי שקודם לכן הקנבס נעשה לעור. מודל הציור עושה לעצמה את מה שהאמן עושה בה; אמנם שניהם מיומנים ביצירת תעתועים חזותיים, אך הם גם עובדים על מצע משותף שעליו נעה ידם. ידם, עטוית העור, נגררת על עור.
קוסמטיקה והתקשטות - אמנות העיטור - הם ביטויים שקולים. היוונים, בחכמתם המעודנת, מיזגו את המונחים סדר וקישוט לכדי מילה אחת. ״קוסמוס״ מציין את הסדר, ההרמוניה והחוק — את התאמתם של הדברים זה לזה — אך הוא מצין גם את העיטור וההתקשטות. אין דבר החודר לעומק כמו הקישוט, ואין דבר המרחיק לכת כמו העור, העיטור משתרע במידות העולם. הקוסמי והקוסמטי, המראית והמהות, נובעים מאותו מקור עצמו. הקישוט שקול לסדר, והיופי לחוק, בכל רמה שבה נתבונן בו, העולם מופיע כמסודר. כל מעטה מציג את עצמו מעוטר להפליא וארוג סיפורים.
האישה העירומה מול המראה מחקה את הדמיורגוס, נעלה מן הפיזיקאי. היא בונה את סדר המעטה, מכינה את עורה, מעטרת שכבה, פיסה ממגוון העולם, ומכפיפה אותה לחוק. הצייר חושף את סדר העולם בתוך סדר ההופעה, וכך גם היא. כל זאת נאמר בדרך כלל במסגרת השיח על השפעותיהם המתעתעות או הנשגבות של הראייה והסינוור, תוך שכחת החומר המעובד עצמו: בד, מעטה, עור — חומרים שהידיים טוו, ציפו, ריככו או חישלו.
והפכו לאובייקט. האישה העירומה מול שולחן הטיפוח, מול צמד המראות, מכינה את דיוקנה העצמי: אמנית בסטודיו שלה. היא צובעת את פניה ואת צווארה, מטפלת באצבעותיה, מורטת שערות ארוכות מפרוותה, מעצבת לעצמה מסכה - כדרכם של ההודים או האפריקאים - ומעניקה לעצמה זהות. היא מציירת את עור פניה, מסכה על גבי מסכה. עורה נעשה למעטה, ואז לקנבס, כאילו המארג הקוסמטי קיבל את הטבעת פניה, כאילו ניתן היה לקרוע את שכבת העיבוד בשלמותה; כאילו הפרסקו, בעודו לח, יכול היה להינתק מן הקיר — יריעת בד ניידת, מרוחקת מן הגוף כמו חלוק הרחצה, כמו הסינר או לוח הפרגוד; אובייקט צף, מרחף. זוהי הטבעה על גבי מעטפת הנרקחת מבשמים, תחליבים ואיפור. עורו של הסובייקט מוחפץ, ניתן להציגו במוזיאון. כשם שהאגודל מטביע את חותמו על הדף בטביעת אצבע כאוטית או סדורה, אך תמיד ייחודית, כך מטביעות הפנים במסכה הדקה את תבליטן הבלתי־נמחה, את אישיותן. האישה העירומה, בעודה מערבבת גוונים וחומרים, יוצקת את תבנית הטבעותיה.
ניכנס אל חגיגות החיזור האריסטוקרטיות (Fêtes galantes) — אותן חגיגות אהבה שבהן מסתחררות ורוקדות אינספור מסכות ותחפושות פנטסטיות: הן נגלות ונפרשות, מסתירות, נושרות ומתחלפות זו בזו. ברגע מסוים, העור אובד, האדם תועה, והנְּשָׁלִים מתרוממים אל האוויר. בחגיגות האהבה הרוקדים משילים את עורם. העורות הנישאים באוויר הדק, מלאי חיים, קלי־תנועה ועדינים, נראים רק להרף עין; אנטואן ואטו ופול וורלן הבחינו בהם: הבזק זעיר של שמחה מסוכנת, שבו הקוסמטיקה, עיטור המוכן לערב אחד בלבד, בקושי, ניתקת מן הגוף אל האוויר, אל עבר היופי, אל עבר הנצח.
הקוסמטיקה מתקרבת אל האסתטיקה במובנה הקלאסי כתורת האמנויות היפות. ברחובות פריז ניתן היה להבחין במראות מרהיבים לא פחות מיצירותיהם של פייר בונאר, פרנסואה בּוּשֶׁה או ז׳אן־אונורה פראגונאר. עיטורן של הנשים הולם לעיתים את טבען בשלמות כה גמורה, עד שנשימתנו נעתקת, כפי שקורה ברגעי פליאה לנוכח העולם עצמו; אך הקוסמטיקה מתקרבת אל האסתטיקה גם במובנה התחושתי, מתוך אותה הרמוניה המארגנת את החושים עצמם: האישה העירומה מול המראה מקעקעת את עורה בסדר הנכון ועל פי חוקים מדויקים; היא מתווה נתיבים מדויקים להפליא; מדגישה את העין ואת המבט, מבליטה בצבע את מקום הנשיקה, מכתירה את איבר הדיבור והטעם, מסמנת את השמיעה באמצעות עגיל, מותחת קווים וגשרים בין ההרים והבארות של החושים, משרטטת את מפת פתיחותה החושית. באמצעות הקוסמטיקה העור האמיתי, העור כפי שהוא נחווה מבפנים, נעשה לגלוי; העיטור מגלה את החוק הייחודי של הגוף, כשם שדרך קווים, צבעים ועיקולים על גבי מפה, העולם חושף את סדרו. הגוף העירום, הכאוטי, הרועש והמקועקע נושא על עורו את המרחב המשותף והרגעי של עולמו החושי: מישורים ותבליטים שבהם מתערבבים הזרמים העולים מן השמיעה, הראייה, הטעם והריח; עור מרצד שבו המגע מאגד את החישה כולה. הקוסמטיקה משחזרת את התערובת הזאת ומבקשת לציירה, תוך התאמה למוסכמות החברתיות השונות. היא משרטטת, כמעט מתוך אינסטינקט, את הקעקועים הזמניים הללו. כך ניתן להבין את המסכות המוצבות במוזיאונים: לכל אדם הקרטוגרפיה החושית הייחודית שלו, הקוסמטוגרפיה שלו, אם יורשה לי לומר. לכל אחד חותם פנים ייחודי ורשמים אישיים. ייתכן שאיננו עונדים עוד טבעת באף, כפי שעשו עמים אחרים בעבר, משום ששכחנו את חוש הריח.
לא, האישה אינה עוטה מסכה שקרית, כפי שטוענים מטיפי המוסר, כשם שהיא אינה מבקשת לתקן את הבלתי־ניתן־לתיקון, כפי שסבורים הצעירים: היא משרטטת את מפת האינטימיות של המגע, את נהרות השמע, את גאיות הטעם ואת אגמי ההקשבה — מים סוערים שמהם עולה יופייה. היא חושפת את תעודת הזהות הבלתי־נראית שלה, את גופה בר־ההטבעה. עולמה החושי מתכסה במפה, בקנה מידה התואם במדויק את פני השטח; קו תחת קו, עין תחת עין.
מי לא חלם מעולם על מפה כזו של העולם עצמו, מפה החופפת לו במדויק, מידה כנגד מידה? חלום בלתי־אפשרי על מעטפת דקה להפליא, הצמודה לכל פרט פרקטלי של הנוף; חלום קוסמי על קוסמטיקה עילאית הפרושה על עורם של הדברים כולם, כזו שניתן להסירה, לפרוש אותה ולהציגה לאחר שנגללה ונפתחה, כדי לגלות את הים הכהה־כיין ואת אדוותיו הדקות מן הקמטים הנמתחים בזווית העין הצוחקת, את גווני הסגול הפסטליים של הלילך, את פיסת השמיים הזאת, את עלי הכותרת הנטויים והלחים, את סדרו של הקוסמוס ואת עיטוריו.
הגן של בונאר מותח, מסתיר ומשטח את אותה מעטפת שקופה, המשוקעת עד אין־קץ בכל דבר. הוא מעניק צורה לפני הנוף, לקרום מסכתו.
✶
לפני כל צורה, צבע או גוון, יש לגעת במצע החומרי: בעור, במעטה, בכיסוי או בקנבס. הדימוי נרקם על גבי משטח פרוש, והמפה נחרטת בדף ומוטבעת בו.
בונאר חיבב סוגים שונים של מצעים חומריים: תפאורות במה, כרזות, ניירות, בדים, מניפות, קלפים, כריכות ולוחות פרגוד. לפני כל מבט, מרקם הבד. העין אינה מטביעה בו דבר. לפני הסובייקט, העור. כל דבר מתעטף במעטה. בראשית היה המגע; במקור - המצע.
הצייר, בקצות אצבעותיו, מלטף את בד הציור או תוקף אותו; הסופר חורץ את הנייר או מסמן אותו, נשען עליו, לוחץ אותו ומטביע. יש רגע שבו המבט אובד, האף נצמד אל המשטח והראייה נבלעת במגע — כשני עיוורים הרואים רק באמצעות מקל הליכה. ברגע מכריע זה, האמן או בעל המלאכה, באמצעות המברשת, הפטיש או העט, מתחכך עור בעור. איש מעולם לא לש, לא נאבק, לא אהב ולא הכיר באמת — מבלי לבוא במגע.
העין, מרוחקת, עצלה, פסיבית. אין אימפרסיוניזם ללא כוח ההטבעה, ללא הכוח הדוחק של המגע.
בעור אצבעותיו, בונאר גורם לנו לגעת בעורם של הדברים.
✶
הגן משנת 1936 מתווה, כמעט באלכסון, את הדרך לגן עדן. הוא נטול פרספקטיבה, עומק או תחושת נפח — אמצעים המארגנים ומסדירים את המבט. בונאר מטיח בפנינו זר פרחים. האישה כהת השיער התעטפה בחלוק רחצה, הפרגוד הסתיר דבר־מה, ובמראות ניצבו וילונות המסתירים את העירום — המבט נגנב. כאן, לעומת זאת, גן העדן חומק מן העין, חבוי מאחורי וילון של עלווה ועצים, שאינם אלא חלק מגן־העדן עצמו. והוא נפרש, ומציע את עצמו ברוך ובנדיבות. מי שעיטר את שמלת הגן הזאת, את המעטה המודפס הזה, את הדף הזה — ודאי צלל עירום אל תוך העלווה וטבל זמן רב בצבעים ובגוונים.
באותה שנה נוצר גם עירום באמבט. אימרסיה. איני יכול לומר שראיתי את העירום הזה, ואיני יכול להתיימר שאני מכיר אותו, אני כותב שאני יודע, שאני חווה את מה שבונאר ביקש לחולל. הטבילה חושפת, בסמוך לעור הרגיש ובסמוך לרשמים ולהופעות העוטפים אותו, מעין קרום דק; מעטה עדין המושחל, או נולד, בין הסביבה לבין המתרחץ והמתרחצת; אריג דקיק של קורי־עכביש, המשמש להם כמפתן משותף, כגבול וכממשק; שכבת מעבר המפרידה ומאחדת בעת ובעונה אחת את המטביע ואת המוטבע. האמבט חושף את המעטה.
הקנבס, בצלילה למימיו, חושף בפנינו את סודו של בונאר, ובסופו של דבר, גם את סודו של האימפרסיוניזם. האמבט מעמיד את החישה למבחן, כמו ניסוי במעבדה. זוהי חוויית התחושה, או ליתר דיוק, זוהי החוויה, זוהי התחושה. בונאר משליך את עצמו, עירום, אל בריכת הגן וטובל בליבו של העולם. הגופים העירומים, שנחשפו לאורך מאות שנים של ציור, אינם מיועדים למבט המציצני בלבד, הם חושפים את עולם החישה. המתרחצות אינן רק מודלים לציור, אלא מגלמות את מה שיש לעשות כדי שאפשר יהיה, ביום מן הימים, לצייר — ואולי אף לחשוב: להשליך את עצמך עירום אל האוקיינוס של העולם. לחוש בקרום הדק, באריג העדין, במעטה הבלתי־נראה ההולך ומתהווה סביבך.
ולחלץ אותו בעדינות וברגישות מן המרווח הדק שבין העור והעולם; לפרוש אותו, לפתוח אותו, לחשוף אותו ולשטח אותו; להחליק באיטיות את המעטה הדק, קוסמי בגן, קוסמטי על עורה של הסוררת היפה היוצאת מן האמבט. אך מעל הכול, יש להיזהר שלא לקרוע את המעטה. זהו הקנבס.
הגן מתאר יציאה מן האמבט. איני יכול להכריע אם הוא חושף את רקמת העולם עצמו, או את עורו המחורץ של פייר בונאר — הסובייקט המטביע או האובייקט המוטבע. הם מאוחדים באמבט, בו שוקע הסובייקט המוטבע בעלווה ובפרחים.
✶
תכריך הוא יריעת בד שנועדה לנגב את זיעתו של האדם הגוסס. העור מתכסה בזיעה, ניגר ומתעטר בכתמים ובגוונים, כְּעוֹרָהּ של הדמות העירומה במראה. התכריך מעניק ממשות למעטה הנוזלי, למסכה הניגרת מזיעה ומדם; האריג הגמיש זורם כמו נוזל, אך מתמצק מן המשקעים הנספגים בו, ולבסוף נעשה אוורירי מכוח האידוי. השכבה המבדילה בין העור לאמבט נעשית לאתר של מעברי מצב וחילופי חומרים. חלוק הרחצה, בתוך חדר האמבט ובין האדים, יכול להיקרא אף הוא תכריך.
בטורינו ניתן לחזות בתכריך שבו נעטף ישוע בקברו, במעטה שהונח על פניו. לאחר שעבר את העינויים הקשים ביותר, מכוסה בזיעה, דם, רוק ואבק, עורו חרוץ מן ההצלפות, ממוסמר ומנוקב בברזל החנית — נכרכה גופתו באריג פשתן; שכבה דקה המושחלת בין העולם האכזר ובין העור המוטבע. הוא נקבר תחת המעטה הזה. משהוסר בעדינות, נפרש, שוטח והוצג לעין, נעשה המעטה לבד־הציור, המאפשר לראות את עקבות הגוף והפנים. הנה האיש.
המסורת מספרת על הקדושה ורוניקה שניגבה את פניו של ישוע הצלוב, המכוסות זיעה ודם. בשפות העתיקות מזוהה שמה של ורוניקה עם ״האיקונה האמיתית״ (La vraie icône), ״הדימוי הנאמן״. אמיתי ונאמן — משום שהוטבע במישרין.
ורוניקה נעשית לימים לקדושה הפטרונית של הציירים; עיניה מלאות דמעות, עיוורות מצער ומרחמים, בידיה נשאה את הטבעת העור, את מסכת הכאב; פטרונית המגע והליטוף, ידיה פתוחות מבלי לראות.
✶
הגן של בונאר נדמה כחלוק הרחצה: העולם עשיר ושופע יותר מן המעטה הארוג, המוטבע בדוגמה סדורה. הגן מותח את עורה המנוקד של האישה העירומה אל קנה־המידה של העולם עצמו, בעושר רב יותר של גוונים וכתמים; זהו תכריכו של האמן, המגיח רטוב מן הטבילה באמבט העולם, דימויו הנאמן של הגן.
ישנם אלו המביטים, מהרהרים ורואים. אחרים נוגעים בעולם, או מניחים לו לגעת בהם; משליכים את עצמם אליו, מתגלגלים ורוחצים בו, צוללים לתוכו ולעיתים נשרטים ממנו. הראשונים אינם מכירים את משקלם של הדברים; עורם חלק ושטוח, ובתוכו נעוצות עיניים גדולות. האחרים נכנעים למשקלם של הדברים, עורם מוטבע תחת הלחץ — כאילו הופצץ. העור מתקעקע: מפוספס, מחורץ, צבוע, משובץ בכתמים ונזרע באקראי בגוונים, בפצעים ובבליטות. בעורם משובצות עיניים, כמו בזנבו של הטווס. עורם רואה, נראה, נפרש וחושף את עצמו.
במשך חמישים שנה העניק לנו פייר בונאר את נשלי עורו, את כתנותיו החרוצות והקלופות. אנו מאמינים בדימויים אך איננו מוצאים אותם כאן, המראות מתרוקנות, ואנו נותרים עם עורות דקים ורגישים. תצוגה של עורות פשוטים וקרקפות התלויים על הקיר.
גן־העדן משיל את עורו השופע ומתקלף.
חלוק הרחצה של בונאר, דיוקנאות העירום של בונאר, הגנים של בונאר — כולם מציגים עורות בשיא פריחתם.
✶
העין מאבדת את יתרונה דווקא בתחום שבו עליונותה נדמית מובטחת — הציור. בקצה גבול מאמציו, שב האימפרסיוניזם אל משמעותו המקורית, המגע. דיוקן העירום, זרוע עיניים כטווס, מזכיר לנו את משקלם ולחצם של הדברים, את כובדה של שכבת האוויר שמעלינו ואת תנודותיה. כותנות, וילונות, צעיפים, עלים וחלוקי רחצה מוטבעים כולם כשם שהדפוס מוטבע על דפי הספר, מכוחה של לחיצה. העור, שעווה קשה ורכה כאחת, סופג את הלחצים המשתנים הללו בהתאם לעוצמת הדברים ורגישות האזור. מכאן הקעקועים, העקבות והסימנים; הזיכרון וההיסטוריה האישיים שלנו, היריעה שעליה מוטבעות חוויותינו. מעטה העור שלנו נושא וחושף את זיכרונותינו, לא את זיכרונו של המין כולו, כפי שקורה אצל הטיגריס והיגואר, אלא את זיכרוננו החד־פעמי — מסכה עדינה, זיכרון מוחצן. אנו מתכסים בגלימות ובמעילים מתוך צניעות, או מתוך בושה לחשוף את עברנו ואת סבילותנו, כדי להסתיר את עורנו המחורץ בהיסטוריה, הנושא מסר פרטי וכאוטי, שפה בלתי־סדירה שלא ניתן לפענחה, ולהחליפם בסימני הלבוש המקובלים וברי-התחליף, ובסדר הפשוט שמציעה הקוסמטיקה. למען האמת, לעולם איננו עירומים לגמרי, אך גם איננו לבושים באמת, לעולם איננו מכוסים ולעולם איננו גלויים — בדיוק כמו העולם עצמו. החוק מופיע תמיד יחד עם המעטה והקישוט. כך גם התופעות. מַעֲטִים על גבי מַעֲטִים, נְשָׁלִים על גבי נְשָׁלִים — מגוון הַטְבָּעוֹת.
✶
האפיקוראים הקדומים כינו בשם ״סימולקרות״ את אותם קרומים דקים ושבריריים, הנפלטים מכל עבר, נישאים באוויר, נקלטים בידי-כל ונושאים עמם סימנים ומשמעות. הקנבסים של בונאר ושל אחרים ממלאים, אולי, את תפקידן של הסימולקרות. או לפחות, מעמידים פנים שהם עושים זאת. כך או כך, בין עורו של הצייר ובין המעטפת הדקה של הדברים, מעטהו של האחד פוגש את מעטיהם של האחרים; בד־הציור לוכד את המפגש הרגעי בין הנְשָׁלִים. סימולקרה סימולטנית.
ציירים מוכרים את עורם, מודלי הציור משכירות את עורן, העולם מעניק את עורותיו, אני לא הצלחתי לשמור על שלי, הנה הוא לפניכם. מחורץ, מוטבע, נוטף משמעות, לעתים קרובות תכריך, מידי פעם מאוּשר.
Toile, Voile, Peau, מתוך הפרק ״מעטים״ (Voiles) בספר ״חמשת החושים״
Michel Serres, Les cinq sens © Editions Grasset & Fasquelle, 1985
אין עוד חדש כי איבדתם את המחשבה עליו בניסיון להיות נראים. להיכנס אל תוך הנצח, נצח בזול, נצח שהוא הטמעה של הדימוי שאדם יוצר בחלונות הדיגיטליים.
הוייב זלג לשפה של כולנו: יש וייב, אין וייב. עלייתה המטאורית של מילה עמומה, שמצליחה לשמש מצע למנעד כה רחב של תחושות, מחייבת אותנו שלא לפטור אותה כמילת סלנג רדודה, להפך: הוייב הוא חלון מיוחד לרוח הזמן.
אם פרפורמנס של קשר הוא מספיק כדי לעורר תחושת קרבה, אולי אין צורך "ללמד" את הבינה המלאכותית להבין בדידות, אלא לגרום לפרפורמנס שלה להיות מדויק יותר. דרך תיאורים, שאלות וסיטואציות מדומיינות, ניסיתי ליצור מרחב שיאפשר בדידות להופיע כחוויה בתוך השיחה.
מתוך הציפייה המתוחה לבואו של המפציץ, מגיע הזמזום שמעיד על הגעתו. המשפך הכללי נעשה יותר צר. עם העדות על נוכחותו השמיימית של המפציץ, מגיעה השאלה הצרה עוד יותר: האם תורי?
בתגובת נגד לְיַלְדוּת בקהילה שמרנית, כזו שמנסה לפזר את המבט באופן שווה על כל משתתפיה על ידי יצירת מערכות לבוש זהות והתנהגות משוכתבת, ותוך כך מרסנת את תאוות העיניים של נשים וגברים, כאן - הקהלתי על עצמי מבטים, שחררתי את רסן הבהייה.
הסוד, כממד של אי־מיצוי, אינו עוד חלל פנימי שיש להגן עליו מפני חדירה, אלא תנאי הכרחי של כל הופעה שאינה נסגרת מיד לכדי קטגוריה. עולם שבו הסוד נשחק הוא עולם שבו קשה להסתתר, אבל בעת ובעונה אחת גם קשה יותר ויותר להופיע בו – להופיע באופן שלא מתמצה במה שניתן לאסוף.
חזית הבניין מתגלה כיום כמסך באופן הולך ומחריף, על כפל משמעויותיו: המסך כצג שעליו מוקרן דימוי והמסך כמחיצה שמסתירה את מה שמאחוריה. החזית העירונית פועלת בשני האופנים בו-זמנית: מציגה תמונה וגם ממסכת, מסננת גישה או מבט.
הם לא מקבילים, אבל כמעט. אם נמשיך איתם אל מעבר לגבולות הנייר, הם יפגשו אחד את השני מחוץ להישג העין.