שירה
אין יותר חדש. לא כי עשו הכל, לא כי אנדי וורהול התיש אתכם בסיבוב אובייקט על ציר של כמיהה ולא כי אין עוד מניפסטים להאמין בהם. אין עוד חדש כי איבדתם את המחשבה עליו בניסיון להיות נראים. להיכנס אל תוך הנצח, נצח בזול, נצח שהוא הטמעה של הדימוי שאדם יוצר בחלונות הדיגיטליים. כל פעולה של עדכון הפיד גורמת לכם להאמין שהנה, התקרבתם בעוד צעד. המקיש במקש הוא אמן נוכח, כפרסונה, כאידיאל של יצור פועל.
אם זהו גלגול הבריאה העכשווי של היצירה, אין פלא שאתם מבולבלים כל כך. מהרגע שבו אמן הוגה את הרעיון כצורה ועד שהוא נותן לו שם, מתחלפים כמה מסכים - מסך פילטר, מסך מסגרת לבנה, מסך מתן שם לתמונה. חלפה דקה. אין עוד שנים של התחבטות, רק שברי אימג׳ים הנעים בין היררכיות של גבעות לייקים ואימוג׳י נוירוטי מחייך.
אולי צריך להרהר בעבר, כדי להבין מה הוא חדש. חדש שהוא לא מעכשיו לנצח מוטמע בפיד של חייכם, בטיים-ליין מוגדר בכחול. דילגתם על שלב: חסר לכם משהו בבטן. אין חי, הכל מיד מת. הכל נאסף אל האוסף עוד לפני שהוא צובר משקל. חסר משקל, חסר מהות, חסר שם, חסר תכלית כלכלית או היררכית. אין יותר פרחים, אין יותר איים של זמן, אין רומנטיקה של השהייה. אתם ממהרים. ממהרים להיות שם, בתוך הרצף, בתוך הנצח הפוראבר פאוור אגיין, בתחושת העילאיות כשאוצרים פנימיים אחרים מאשרים אתכם לתוך הפיד שלהם. מעבירים אתכם הלאה בפוסט שרשרת, מאחד לשני.
מה בהיתכנות של האוסף של פעם כל כך משבית אתכם היום? למה חשוב לכם כל כך להתקבל, להגיע, להיות כבר שם? אתם בגמירה מתמשכת. הייתה היסטוריה והיו מדונות ואחר-כך מילים, שהמשיגו את הרגש החי שהוא האמנות. היה גם רגע בו היה רטט שנוצר מרצף של התבוננות. בלי הבטחה לדבר, רק ניסיון ואמונה. אם תסיטו את מחוגי השעון בחזרה לימינו נדמה כי דרישת החברה להתחייב פסה מן העולם. אנשים עדיין מוטים אל עבר חתונה או זוגיות מונוגמית, עדיין מביאים ילדים לעולם, אך לא לפי המניפסטים הגדולים של המאה הקודמת: זוגיות, משפחה גרעינית, נטייה מינית, מקצוע. כעת, בתוך כל האפור הזה, לא קל להיות יוצר שמחויב אך ורק לתהליכי היצירה, להיות יוצר שנכנס אל עיירת המרפא האישית שלו, להיות יוצר איטי.
חיי האמנות מתלכדים במסך לכדי משהו שניתן לדבר עליו. מה שנטמע ברקע - באותה הקלות נמחק ונותר עלום, ללא מימוש, ללא תודעה של ארגון, מחוץ למרחב של תודעה ותוכחה, סדר ושיכחה. הערגה של הבאז המטרגר את הנפש הרכה שרק רוצה כ ן להתקבע במראה המרצדת. אני בוחר בך. כן. אתה שווה. איך אתה פורש מרבד של רקיקי תודעה שמתענגים, מתבזבזים, על הסך הכולל של ההינדוס המחשבתי, כאילו היית מי שזמן-המסך שלו לא משעבד אותו, מי שבוחר בעצמו, מי שנותן לאחרים שיביטו בו באמת. להיות צעיר, להיות נראה, להיות שלם, בתוך האוסף - אתה ניצחת, ועכשיו אתה שם, עם המדונות ופרחי השיש המסותתים. הסטודיו הוא זכרון רחוק, מבנה עבר בו אידיאולוגיות הצליחו להפוך מרעיון לאובייקט ממשי.
נוח לכם לא להתחייב לרצף, לגירעון, למהות, לדתיות של התהליך יצירה. בינתיים תחלמו על סרט או דמויות לרומן; מרוטים, תמחזרו מילים ובגדים, לא יהיה לכם כסף לנוזל רצפות, אבל תהלטטו בשיח ידעני על מונחי יסוד לאקאניינים ותעשנו טבק מגולגל, תשוטטו ותגידו לעולם שאתם כרגע נעים בין איי תודעה של זמן. תדחו את הדד-ליין למחר, לעוד שנה, לעוד שבוע, לעולמים. כי האמת היא שכולכם רוצים גם לחיות חיי אמנות משוחררת בלופט של מאה ועשרה מטרים עם שולחן פינג-פונג ועציצי גרניום - וגם להיות בתוך החוק, להתקבל, להיות מוגנים, מהוגנים.
מי לא חלם מעולם על מפה כזו של העולם עצמו, מפה החופפת לו במדויק, מידה כנגד מידה? חלום בלתי־אפשרי על מעטפת דקה להפליא, הצמודה לכל פרט פרקטלי של הנוף; חלום קוסמי על קוסמטיקה עילאית הפרושה על עורם של הדברים כולם. | תרגום: ארי בן אריה
הוייב זלג לשפה של כולנו: יש וייב, אין וייב. עלייתה המטאורית של מילה עמומה, שמצליחה לשמש מצע למנעד כה רחב של תחושות, מחייבת אותנו שלא לפטור אותה כמילת סלנג רדודה, להפך: הוייב הוא חלון מיוחד לרוח הזמן.
אם פרפורמנס של קשר הוא מספיק כדי לעורר תחושת קרבה, אולי אין צורך "ללמד" את הבינה המלאכותית להבין בדידות, אלא לגרום לפרפורמנס שלה להיות מדויק יותר. דרך תיאורים, שאלות וסיטואציות מדומיינות, ניסיתי ליצור מרחב שיאפשר בדידות להופיע כחוויה בתוך השיחה.
מתוך הציפייה המתוחה לבואו של המפציץ, מגיע הזמזום שמעיד על הגעתו. המשפך הכללי נעשה יותר צר. עם העדות על נוכחותו השמיימית של המפציץ, מגיעה השאלה הצרה עוד יותר: האם תורי?
בתגובת נגד לְיַלְדוּת בקהילה שמרנית, כזו שמנסה לפזר את המבט באופן שווה על כל משתתפיה על ידי יצירת מערכות לבוש זהות והתנהגות משוכתבת, ותוך כך מרסנת את תאוות העיניים של נשים וגברים, כאן - הקהלתי על עצמי מבטים, שחררתי את רסן הבהייה.
הסוד, כממד של אי־מיצוי, אינו עוד חלל פנימי שיש להגן עליו מפני חדירה, אלא תנאי הכרחי של כל הופעה שאינה נסגרת מיד לכדי קטגוריה. עולם שבו הסוד נשחק הוא עולם שבו קשה להסתתר, אבל בעת ובעונה אחת גם קשה יותר ויותר להופיע בו – להופיע באופן שלא מתמצה במה שניתן לאסוף.
חזית הבניין מתגלה כיום כמסך באופן הולך ומחריף, על כפל משמעויותיו: המסך כצג שעליו מוקרן דימוי והמסך כמחיצה שמסתירה את מה שמאחוריה. החזית העירונית פועלת בשני האופנים בו-זמנית: מציגה תמונה וגם ממסכת, מסננת גישה או מבט.
הם לא מקבילים, אבל כמעט. אם נמשיך איתם אל מעבר לגבולות הנייר, הם יפגשו אחד את השני מחוץ להישג העין.